ברכות הנהנין בגידולים מנותקים ובגידולי מים – הלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

על דבר שאין גידולו מן הארץ, מברך שהכול, אבל על הצומח

אתה אוכל חומוס, בוטנים וכיוצא בהם, מברך בורא פרי האדמה.

הפוסקים דנו על עציץ שאינו נקוב.

עציץ נקוב שיש בו חורים הוא נחשב כאדמה לכל דבר,

כאדם שזורע על האדמה, אבל עציץ שאינו נקוב,

מה דינו?

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ז,

שם הגמרא אומרת, אם אדם זרה חיתים בעציץ שאינו נקוב,

יצא לו חיתים,

לקח מאה חיתים טחן ועשה לחם,

מברך על זה ברכת המזון.

וכך ההלכה.

הגמרא לא מדברת על הברכה הראשונה,

והתלמוד ירושלמי מביא בשם רבנו יונה,

שמברך

על החיתים האלה שעשה מהם לחם,

למרות שזרע אותם בעציץ שאינו נקוב,

מברך עליהם המוציא לחם מן הארץ.

וכך הסכימו גם הרבה מאחרונים, חינא דחייה ועוד.

לא רק

לגבי לחם, אלא הדוגמה של הגמרא,

הדוגמה של הירושלמי בלחם.

ממשיך הרב ואומר, חינא דחייה, אומר,

הוא הדין גם לגבי אם אדם ייטע בעציץ שאינו נקוב,

דבר שברכתו בורא פרי העץ,

בורא חלב העץ,

דבר שברכתו בורא פרי האדמה,

יברך עליו את הברכה הראויה לו, בורא פרי האדמה,

וכך ההלכה למעשה.

היום

נשאל את המדענים האגרונומיים.

כולם יגידו לך, אם אתה עושה עציץ שאינו נקוב,

הכול ילך לאיבוד.

אין ניקוז,

ממילא הכול יירקע בפנים. אין הווה מנע לבצע דברים כאלה, אין היום דבר כזה בעולם.

אלא,

מה שכן יש,

יש דבר שדומה לו,

והוא מצע מנותק.

מה זה מצע מנותק?

אנחנו חורשים עמוק באדמה,

אחרי החריש אתה צריך לזרוע,

לא מיד זרועים, אלא

מצפים את

הקרקע כולה בעומק,

מצפים את זה ביריעות פלסטיק,

יריעות ניילון עבות.

אחר כך

זורעים ומחזירים את העפר למקומו הראשון.

זה נקרא מצע מנותק.

תודה.

הדבר הזה התחיל לפני כ-50 שנה.

התחילו ביוזמה הזו בעיקר בגלל השמיטה.

היום, לא רק לשמיטה,

אלא זה נמשך גם בכל השבע השנים, בכל השנים כולן.

גוש קטיף, זיכרונה לברכה, לצערנו,

התפרק הכול,

מלכות הראשה פירקה את הכול. אבל כשזה היה קיים,

הרוב הגדול של גוש קטיף היה מצע מנותק.

הם עשו את זה על-פי העצה של החכמים בנושא של השוויית.

הגאון הרב אוירבך, בספרו, מעדני ארץ,

הוא כותב שכל מה שאנחנו אוסרים גם בעציץ נקוב לזרוע בשנת השמיטה, כל זה מדרבנן.

שביעית בזמן הזה, דרבנן.

נכון שבדברים אחרים אנחנו גוזרים עציץ שאינו נקוב עתו עציץ נקוב?

כל זה בדבר דאורייתא, בדבר דרבנן.

כאן שביעית זה דרבנן. אם יהיה לך עציץ שאינו נקוב,

זה גזירה לגזירה ולא גזרנה,

ולכן יהיה מותר לזרוע בשביעית

בעציץ שאינו נקוב.

הרבה פוסקים חולקים עליו.

הראשון שדן באפשרות הזו היה רבי אונן נבון,

רבו של הגאון חידה ונחפה בכסף, ועוד.

והם אומרים שאסור מדרבנן לזרוע בשביעית בעציץ שאינו נקוב.

אבל יש חולקים, וכמו שאמרתי, הרב אוירבך התיר להם,

ועל ידי המצע המנותק הזה,

אין כאן יניקה מהתהום, זה נקרא כמו עציץ שאינו נקוב,

וכן דעת הרב להתיר בדבר.

החולקים אומרים כך,

מה זה עציץ שאינו נקוב?

אני לוקח את הכוס הזה,

ושם כאן עפר וזורע. זה נקרא עציץ שאינו נקוב.

אבל שם יש יותר מ-40 סאה.

מי יכול להרים את האדמה הזו שם?

זה כמויות של מיליוני טונות.

אלא, כל זה כחלק מהאדמה.

כל זה המשך של האדמה.

מה ששמת איזה ריעת ניילון זה כלום.

ולכן, לפי דעתם,

אסור מדרבנן לזרוע שם בשביעית.

זה הוויכוח שם.

אבל, כמו שאמרתי, הרוב הגדול שמעו דווקא על הרב אוירבך,

ושם זה התחיל.

התחיל ונמשך היום גם בתוך שטח ארץ ישראל,

מה שנקרא בתוך הקו הירוק.

היום, בהווה,

40% מהירקות ויותר,

כולם מגדלים אותם במצע מנותק.

תגיד, בשביל מה אנחנו צריכים כעת מצע מנותק?

כעת זה לא שביעית.

יש לנו עוד חמש שנים עד השביעית, ירחם השם, עד אז יבוא המשיח.

למה אתה צריך את זה?

הם עושים את זה בגלל יוקר המים.

אותו החקלאי אמור לשלם כל חודש על ההשקעה 100,000 שקל.

כשיש את המצע המנותק,

המים לא מחלחלים לתהום.

המים נעצרים שם

על משטח הפלסטיק,

נעצרים ומרבים את השורשים,

כך שהמים האלה מועילים להרבה ימים. במקום לשלם 100,000,

הוא ישלם 20,000-30,000, הוא גומר את כל הסיפור.

זו התועלת העצומה,

והרוב הגדול של החקלאים היהודים

זו השיטה שהם עובדים היום לגבי אותם הירקות, עגבניות, מלפפון, פלפל וכיוצא בזה שהם זורעים.

כמעט כולם משתמשים במצע מנותק.

באילנות יותר קשה.

באילנות, אם אני אעשה מצע מנותק,

השורשים של העצם,

קשים וחזקים,

יכולים לקרוע את הניילון. ולכן,

עדיין השיטה לא הוכיחה את עצמה לגבי העצים, אבל בירקות זה הצליח מאוד.

לא רק בירקות, אלא

גם לגבי

שושנים וורדים.

אמרתי, בירקות 40%,

בשושנים, מעל 90% מהשושנים זה מצע מנותק.

למה? בשביל מה הם עושים את המצע המנותק? עוד פעם, חיסכון גדול במים,

ומצד שני אתה רואה העצים של השושנים נותנים לך שושנים יפות, אדומות, הכול יפה,

עם מעט מים.

זו השיטה היום.

והשאלה היא,

אני אוכל עגבניה או מלפפון כזה מאותו מצע מנותק. מה הברכה?

לפי דעת רוב האחרונים, הברכה היא בורא פרי האדמה.

אני לוקח את השושנים האלה, רוצה להריח. מה אני מברך?

בורא עצה בסמים.

אתה לא צריך לומר בורא מיני בסמים,

אלא זה נקרא הדבר הצומח,

ולכן דין העציץ הזה, גם אם תחשיב אותו, כמו שאומר מעדני ארץ,

תחשיב את זה כעציץ שאינו נקום,

אף על פי כן עדיין הברכה ראויה לו, וכך המסקנה למעשה.

הגמרא מביאה עוד דברים אחרים, וגם הם להלכה.

בפסחים ל' הגמרא מדברת אדם שזרע חיטים

בתוך עציץ שאינו נקום.

לקח את החיטים האלה שצמחו,

ועשה מזה מצות.

הגמרא אומרת, מקיים בזה מצוות עשה דאורייתא בליל הסדר, בערב תאכלו מצות.

למרות שזה לא היה באדמה,

אלא כל זה נזרע בעציץ שאינו נקום, אפילו אחי

יכול לקיים בהם את המצווה מדאורייתא.

שוב, גם את החיטים, היום יש חלק

שהתחילו גם הם לעשות את הדבר הזה,

גם שם, אבל בחיטים זה עדיין אחוז קטן מאוד.

אבל אם הם ירצו,

מבחינת ההלכה, בבקשה, הם רשאים לעשות כן,

כמו שהגמרא אמרה.

לגבי עורלה,

הירושלמי הוא שדן בזה ואומר,

מה שאמרה התורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

גם אם העץ הזה היה בעתיד שאינו נקוב,

יש בו דין עורלה.

כתבו להלכה,

הרמב״ם,

חיי אדם והקיצור שולחן ערוך, וכך ההלכה ולמעשה.

המשנה למלך בהלכות ביקורים מדבר לגבי תרומות ומעשרות, והוא כותב,

גם אדם שכותב ירק או דבר אחר מעציץ שאינו נקוב,

חייב להפריש מזה תרומות ומעשרות.

וכך ההלכה.

חכמינו גזרו,

עציץ שאינו נקוב, עטו עציץ נקוב.

ולכן, שוב,

אם יהיה דבר כזה במצע מנותק, אתה אומר להם,

אתם חייבים תרומות ומעשרות.

הרב אירבך התיר בשביעית,

הוא לא פטר מתרומות ומעשרות, תרומות ומעשרות הוא מחייב.

וכך היו עושים שם בגוש קטיף,

כולם, כל אותם החקלאים,

היו מפרישים תרומות ומעשרות

כדת וכדין, ככה אם היו נוהגים להלכה ולמעשיהן.

נקווה שהקדוש ברוך הוא ייתן להם ממון,

ויחזירו עטרה ליושנה שהכול יחזור למה שהיה.

אבל, כמו שסיכמנו,

גם בדבר כזה שהוא עציץ שאינו נקוב,

יש לנו את כל הדינים שאמרנו קודם, כולל גם לגבי הנושא של ברכת הנהנין,

שיברך על זה את הברכה הראויה לו.

דבר אחד ואחיד, יש עליו מחלוקת.

עשיתי מצע מנותק,

באתי ונטעתי עץ אתרוג.

מגיע יום הראשון של החג,

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.

אני יכול לברך על זה?

אומר החיי אדם, לא, אתה לא יכול לברך, זה לא עץ.

זה בעציץ שאינו נקוף, זה לא עץ.

לפי זה יכול להיות שזה לא טוב.

העתיקו אותו להלכה,

הקיצור של חן ערוך.

אבל,

כל האחרונים חלקו על זה.

פתח הדביר הראשון שאמר,

זה עץ גמור, כמו שהירושלמי אמר

לגבי דין עורלה. גם שם הלשון של הפסוק,

כי תבואו לארץ ונטעתם כל עץ מאכל,

ואפילו איך אתה אומר שגם בעתיד שאינו נקוב יש דין עורלה,

הוא הדין גם פה.

יש איזה דין עץ לכל דבר,

ואתה יכול לקחת ולנענע מאותו האתרוג, לקיים את המצווה,

ואחריו כל האחרונים הלכו להקל.

הבעיה תהיה לגבי הברכה.

תמיד בברכות אנחנו חוששים,

וספק ברכות להקל הוא הכלל שמוביל אותנו, אפילו שניים נגד מאה.

וכאן יש לנו את חיי האדם.

וקיצור, שולחן ערוך, שאומרים שהברכה היא תהיה לבטלה.

ולכן, לכתחילה לא יהיה כדאי לעשות כן.

אם יבואו אלינו הפרדסנים ויגידו...

המים ביוקר, אנחנו רוצים לגדל מטעים של אתרוגים על מצע מנותק

תגיד לו אם אתה רוצה, למה לא, בבקשה

אבל תודיע לאנשים מראש, אפילו אם האתרוג יהיה מהודר ויפה מאוד

תגיד להם שלא מברכים על זה, ספק ברכות להקל

נו מי יקנה? אף אחד לא יקנה דבר כזה, אולי יקנה בשקל אחד או שניים

אז זה לא כדאי להם, ולכן עדיף

לגבי אתרוגים, עדיף שלא יעשו את הדבר הזה

יש להם דרכים אחרות לחסוך במים

במקום להשקות בממטרה, ישקו בטפטפות וכן הלאה, יש להם שיטות אחרות, דרכים אחרות

אבל לעשות את המצע המנותק באתרוגים זה הדבר היחיד שלא בא בחשבון, אנחנו זהירים בדבר הזה

רק בזה, מה יקרה בזה ובשערות אחרות.

שם, אם אתה מברך על זה, בורא פרי האדמה, זה לא שקר.

גם אם תאמר שיש דעה שיגידו אולי שהכול,

אבל סוף סוף יש שם עפר,

וזה לא היה שקר לגמרי.

ולכן שם עם הברכה אנחנו מסתדרים יותר בקלות.

פה לגבי הנושא של האתרוג,

הבעיה יותר מסובכת.

אחרונים דנו עוד בנושא אחר שנקרא גידולי מים.

את הנושא הזה התחילו המדענים לפני 80 שנה,

ודווקא המדענים כאן בארץ ישראל שכללו הרבה מאוד את השיטה הזו,

ובעיקר המדענים הדתיים,

והיו עושים חיל בנושא הזה בקיבוץ חפץ חיים בדרום.

שם היו להם הרבה בריכות.

היו הבריכות אל המשטח למטה, היה חצץ,

לא היה עפר,

שם היו מניחים את הזרעים,

שמים את המים, והיה צומח להם ירקות יפים מאוד,

ירקות טובים.

ושוב, כל זה היה עד לפני 30 שנה.

לפני 30 שנה

הכול מאז הושבת.

ולמה? סיבה אחת.

מבחינה כלכלית זה לא כדאי, המים ביוקר.

אתה תגדל קילו עגבניות, יעלה לך המים לבד 10 שקלים.

כמה תמכור את העגבניות ב-5 שקלים?

אז מה, אתה עושה

בחינם את העבודה וגם משלם לאנשים על המים,

ולכן לא כדאי להם, הפסיקו עם כל זה. היום אין בשום מקום בארץ

גידולי מים.

יש במכון ויצמן ברחובות, יש להם דונם אחד,

והם עושים על זה ניסיונות.

מנסים כל מיני דברים, אותם המדענים רוצים להמשיך במחקר שלהם,

אבל מבחינה מסחרית זה לא משתלם.

יש דבר אחד ויחיד

שהוא שייך לנושא הזה של הפרויקט,

של גידולי מים,

ועליו יש את המחלוקת.

יש אנשים, לא עלינו, שאסור להם לאכול לחם.

לא שהם מחלת התיילק,

אלא הם אוכלים פירות, ירקות,

יכולים לאכול שובולת שועל,

אבל החיטה הרגילה יש בה גלוטן,

וזה כמעט סכנה לאותם האנשים.

אבל יש להם דרך

לאכול עוגה או לחם גם מהחיטה.

איך?

הם מנביטים את החיטה.

לוקחים מגש,

אתה מצפה את המגש הזה, צמר גפן,

משקה אותו מים,

על זה אתה שם את החיטים.

אחרי יום החיטה הזו נותנת שורשים.

החיטה מתפרקת ומכה שורשים.

ברגע שהחיטה משרישה,

החומר הגלוטן שיש בתוך החיטה נעלם,

מתאדה.

החזרת אותו אחורנית, מה שנקרא,

ולכן אין את הגלוטן.

מחכים תקופה קצרה,

אוספים את הכול עם השורשים,

לשים את זה, מרסקים את זה,

ועושים את זה לחם עוגה,

וזה בריא לאותם חולי הצילק.

יש כאלה שעושים את זה בבית, עושים את זה לבד.

באחרונה התחילו גם בצורה תעשייתית לעשות את הדבר הזה.

ושוב הבעיה היא המחיר.

הם מוכרים חבילה כזו של 300 גרם

במחיר של 30 שקל.

יקר מאוד, אבל אלה שאין להם ברירה, אלה החולים המסכנים,

לוקחים מזה ואוכלים.

השאלה היא,

כאן אין עפר.

הם מגדלים את זה, כמו שאמרתי,

המצע שלהם הצמר גפן וכיוצא בו,

או הקנקל וכיוצא בזה.

מים, וזהו.

הם לא עושים בדבר הזה שום תערובת של עפר.

והשאלה היא,

האם יברכו על זה שהכול,

בורא מיני מזונות, או המוציא, מה הברכה?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים.

החזון איש לא דן בדוגמה של החיטה,

אלא הוא דן באופן כללי, גידולי מים.

דעתו,

שיברכו על גידולי מים את הברכה הראויה.

אם גידלת עגבניות בגידולי מים, תברך על זה בורא פרי האדמה.

דברי החזון איש שהוזכרו בחוברת המעיין בשנת תשס״ח,

שם הם מביאים את הפסיקה של החזון איש.

כדברי החזון איש, כך כתבו,

שבט הלוי של הרב ווסנר,

מורה נוחקם בן ציון באור לציון חלק ב',

הם אומרים,

אין הבדל אם אתה זורע עם עפר או בלי עפר,

גם גידולי מים זה אותו דבר.

כך הם פוסקים.

אבל זה לא מוסכם,

יש חולקים בדבר.

תראו תשובה בחווה דעת חלק ו',

שם הוא מביא את השאלה הזו, והמסקנה שלו היא שהכול נהיה בדברו.

אל תברך על העגבנייה הזו, בורא פרי האדמה.

המילה בורא פרי אדמה, אדמה זה הכוונה עפר.

פה זה לא גדל בעפר, כאן זה גדל במים.

כך כותב מחזה אליהו,

אחד מרבני לונדון

שחי היום שם.

עוד מאה אחרונים, אחרוני דורנו, הלכו בדרך הזו.

כך שיש לנו ספק.

אם תאמר על העגבנייה מברכים שהכול נהיה בדברו,

למה? זה לא גדל באדמה,

אז גם לגבי אותה החיטה,

החיטה שאתה עושה לה את הפעולה הזו והיא נבטה והכתה שורשים.

אתה לא יכול לברך על זה המוציא לחם מן הארץ.

זה לא נקרא מן הארץ, זה לא גדל בעפר.

אלא שוב,

לפי אותה שיטה צריך לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

כן,

הבעת אליה.

מורה לו חכם בן ציון אומר, צריך להפריש תרומות ומעשרות.

הוא הולך לפי שיטתו להלכה.

ברכה ראשונה, אין לנו כל כך בעיה.

הרי אדם שאומר שהכול נהיה בדברו אפילו על הלחם ועל היין יצא,

שהכול פותר את הכול.

מתי תתחיל להיות בעיה?

אם האדם הזה אכל כזית, מה יברך? ברכה אחרונה.

אם תאמר שהברכה הראשונה שהכול, הרי כותב הרמב״ם,

דבר שברכתו שהכול, אתה מברך על הביצה שהכול,

ברכה אחרונה נפשות.

אבל אם תאמר לא,

לא פקע מעל זה דין של חיטה,

או בדוגמה הקודמת אמרת על עגבניה יברך אדמה,

אז גם פה צריך לברך על זה את הברכה הראויה לו.

אם כן, צריך לברך על זה ברכה אחת מעין שלוש.

להלכה לא יברך לא זה ולא זה. ספק ברכות להקהיל.

אחד מחכמי דורנו, הרב אפינשטיין,

כתב מאמר בנושא הזה.

הוא כותב שם שיברכו על זה מזונות ועל המחייה.

הוא דן שם, למה לא יברך על זה המוציא? אם נגיד שגיד שהגידולי מים זה כמו עפר,

הוא טוען ואומר כך, המוציא לחם מן הארץ, פירושו,

טחנתי את החיטה, עשיתי מזה קמח,

ומהקמח אני עושה לחם. זה לחם שמברכים המוציא בברכת המזון.

פה זה לא היה קמח.

כי עם השורשים, אתה לוקח את הכול, זה עדיין רך, אי אפשר לטחון את זה, אלא מרסקים את זה.

כיוון שזה עבר רק ריסוק ונילוש,

לכן הוא אומר, הברכה היא מזנות ועל המחייה.

מניין לא? אין לו שום ראייה, שום הוכחה לדבר.

מי אמר שהלחם צריך לעבור שלב,

שזה יהפך קודם כול לקמח,

ואחר כך תלוש ותעשה לחם? מי אמר את הדבר הזה?

מניין לא? זה חידוש שלו, המצאה שלו,

שאין לו מזה שום בסיס.

אבל הבעיה העיקרית היא שעליה הוא לא דן.

כמו שאמרנו, זה בגדר גידולי מים, אין כאן עפר,

ועל הגידולי מים, יש לנו סימן שאלה,

ייתכן שזה גרוע יותר מהמצא המנותק מהציץ שאינו נקוב. כאן זה הרבה יותר חמור.

ולכן, ברכה ראשונה שהכול,

ברכה אחרונה ולא כלום.

אלא אם כן,

אם הוא אכל בננה,

אז יש לו בלאו הכי כזית מהבננה, יברך נפשות.

אם הוא אכל דבר אחר שברכתו מעין שלוש,

נניח החבר שלו לידו אכל כזית עוגה.

הוא יברך בקול רם על המחיה, יכוון לפתור אותו, ימצא את הדרכים,

אבל הוא בעצמו לא יהיה רשאי לברך ברכה אחרונה,

לא מעין שלוש ולא בורא נפשות,

בגלל הספק, בגלל המחלוקת האמורה.

אנחנו חוששים מאוד לעניין ספק ברכות להקל.

הקב' ישלח להם רפואה שלמה במהרה לאותם המסכנים.

יש בארץ כחמשת אלפים איש

שחולים במחלה הזו.

כמה אנחנו צריכים להודות לבורא עולם?

הקב' נתן לנו גוף בריא בנשמה בריאה, יכולים לברך, יכולים לברך המוציא לחם מן הארץ, ברכת המזון, הכול אתה עושה בחול, בשבת.

המסכנים האלה

לא תמיד יכולים, גם אם הם רוצים, יש להם בעיה,

וזה לפעמים קרוב לפיקוח נפש.

יש כמה דרגות במחלה הזו בציילק.

יש דרגה,

פרוסה אחת יכול להגיע לבית חולים.

יש כאלה, פרוסה אחת, הוא לא ירגיש טוב, אבל לא יגיע לבית חולים,

אלא שהוא נזהר מלכתחילה, שלא יידרדר המצב שלו.

כמה דרגות יש בזה, אבל החיטה המונבטת

זה דבר טוב מאוד ובריא מאוד בשבילהם. כמו שאמרתי, הגלוטן נעלם,

רק הבעיה היחידה, המחיר.

יכול להיות שאם יעשו את זה עוד בתי חרושת,

אז יכול להיות שיוזיל את המחיר יהיה להם יותר קל.

אבל מבחינת הברכה צריך לעדכן את אותם האנשים שלא יברכו על זה המוציא, אפילו אם הוא עשה את זה כמו לחם.

הוא שם שם שמרים והצליח לתת לו צורה, אתה תסתכל על זה, זה ממש צורה של לחם.

אפילו אחי לא נוכל להטיל לו לברך על זה המוציא,

עדיף שיברך על זה שהכול.

אלא אם כן נמצא לידו החבר שלו,

תאמר לו, תברך המוציא על הלחם שלך בקול רם, תוציא אותי.

ואז

אני בירכתי שהכול וטעמתי מהסוכר.

ואז אני התכוונתי לפתור גם את הלחם הזה.

הוא גם דרך המוציא לחם מן הארץ ועניתי עמם. אני בא לכולם מה זה טוב,

יש לך פתרון על ידי אדם אחר אם הוא נמצא עם אחרים.

אבל כשהוא נמצא לבדו, שם אין לו ברירה,

אלא כמו שאמרנו, הוא יסמוך על ברכת שהכל נהיה בדברו בלבד,

ואין לו רשות, אין לו היתר לבוא ולברך על זה, ברכת בורא מיני מזונות או ברכת המוציא.

קל וחומר שאין לו רשות לברך על זה מעין שלוש או ברכת המזון. אין הבדל בהלכות האלה בין איש לאישה.

האישה גם היא מברכת כמונו את ברכות הנהנים,

וגם היא אמורה לנהוג ולעשות כך.

אין הבדל בהלכות האלה, גם בפרט הזה וגם בדברים אחרים.

גם הנשים אמורות לנהוג ולעשות בכל מכל כול כמונו.

יש להם הבדל בין התשביעה כמונו. זה משביע, בוודאי.

השאלה היא כמה.

בכמה זה משביע.

בלחם יש את הגלוטן,

ולכן אתה מרגיש כאילו שבעת.

לא רק כאילו שבעת, אתה מרגיש אחרי זה כבדות,

אתה רוצה לישון, אתה רוצה להירדם.

תמיד ביום שבת אחרי החמים כולנו רוצים גם לישון. איך אמר לי אחד החברים?

אחרי החמין חייב מיתה.

אבל כאן, אם אין בזה את הגלוטן,

אז אין בזה, זה לא מכביס כל כך.

שם אתה לא חייב לישון, אתה יכול ללכת ללמוד אותו.

כן.

שם החיטה התפרקה.

כשאתה מנביט את החיטה ממילא הכוח של החיטה שהיה, כמו שאתה רואה, הגלוטן נעלם כי החיטה התפרקה,

ואז כשהיא מתפרקת אז היא גם משרישה.

אתה אוסף את הכול עם השורשים.

זה לא שאתה לוקח רק את החיטה ומשאיר את השורש. לא.

אתה לוקח את הכול ולש את זה כמו עיסה,

ומזה הם עושים את העוגה ואת הלחם, ועל זה אנחנו מדברים,

מה יהיה הדין לגבי הברכה.

אני עובר לסימן רשת ד', סעיף ב'.

מרן כותב לנו שעל דבר שמזיק לא מברכים, ולכן אדם ששותה

חומץ יין,

חומץ יין הוא חומצה לכל דבר,

ולכן אין עליו ברכה, מפני שהוא מזיקו.

אתה שופך

חומץ יין כאן על הרצפות,

זה יעשה לך חור ברצפות.

עד כדי כך הוא חזק.

אם לא תנגב אותו אחרי שנייה,

זה ישאיר לך כתם אדום שבשום דרך לא תוכל לנקות אותו. עד כדי כך

החומצה הזו של חומץ יין.

אתה שופך אותו, זה מעלה אדים, מבעבע,

כל כך האלכוהול שבו הוא חזק מאוד.

אז אם זה עושה חורים ברצפות,

מי שישתה את זה, זה יעשה לחורים במעיים,

סכנה.

ולכן דבר שמזיק, אמרנו כמה פעמים שלא מברכים על השמן זית,

כי השמן זית מזיק, הוא עדין גם כאן, שניהם אותו דבר.

כל דבר שאסור באכילה,

אין עליו ברכה.

ולא רק דבר שאסור באכילה מדאורייתא,

אלא דעת מרן וסימן קובצא דקו,

גם דברים שאסורים באכילה רק מדרבנן.

אפילו אחי לא תיקנו על זה חכמים.

אנשי כנסת גדולה לא תיקנו על זה ברכה.

כגון,

חולה שיש בו סכנה, הרופא אומר,

צריך לתת לו בשר עוף בחלב.

עוף בחלב זה לא דאורייתא, זה דרבנן.

כי התורה אמרה, לא תבשל גדי בחלב עמו.

דווקא בשר בהמה יש בו חלב אם,

אבל עוף לא שייך בו את זה.

כל זה רק, סך הכל, מדרבנן.

וכאן יש לך פיקוח נפש.

אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כמו שכתוב, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,

וחי בהם ולא שימות בהם. בוודאי שמותר לו.

שואל אותך,

אני מברך שהכול על העוף הזה? תגיד לו, לא.

אני אגיד לך, למה? מותר לי.

מותר לך, אבל לא תיקנו חכמים ברכה על דבר שאסור כמו בשר עוף בחלב.

תבל, אותו דבר, וכן על זה הדרך.

גם איסורי דה רבנן שווים, ואין עליהם ברכה.

התורה מזהירה אותנו,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

אדם צריך לשמור על הבריאות שלו,

ולכן אסור לנו לשתות

שמן זית, אסור לנו לשתות

את החומץ יין, זה מזיק.

אז אם הוא עובר על מה שנאמר,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, האדם הזה מזלזל בבריאות שלו ושותה את זה,

כמו שאמרנו,

חכמינו לא תקנו על הדבר הזה ברכה, ולכן הן על שמן זית והן על החומץ, אין ברכה.

אבל, מרן סיים בסעיף הקודם, בסוף סעיף א',

אם האדם הזה ערבב עם החומץ יין, ערב מים.

כשהוא מערב עם זה מים,

אז במילא החומצה הזו היא לא חריפה.

תהיה לו כמו לימונדה, ישים קצת סוכר וטעים.

יברך על זה שהכל נהיה בדברו, בזה כבר

זה לא יזיק.

על היין מברכים הגפן, לא על החומץ,

ולכן ברגע שהחמיץ, יורד לשה הכל.

אלא מאי?

החומץ כמו שהוא, זה מזיק, ולכן אין לה הברכה,

אבל אם יערב אותו עם המים, יברך עליו ברכת

שהכל נהיה בדברו.

החומץ, יש בו תולעים.

היין הביתי,

כשאתה משאיר אותו פתוח,

מיד נכנסים לשם החיידקים והתולעים,

ולכן הוא נעשה חומץ.

תמיד חומץ יין,

הוא בחזקת שיש בו תולעים,

ולכן אין יותר לנגוע ולשתות ממנו, אלא

קודם כל תסנן, תיקח איזה בד,

תיקח את השוליים של החולצה ותעשה את הסינון כהוגן,

אחרי זה תערב אותו עם המים והסוכר, תשנה את זה כלימונדה,

רק בדרך הזו יהיה מותר, ואז הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

הפוסקים דנו בעוד כמה וכמה דוגמאות

דברים שעלולים להזיק

אם מזרחים עליהם, אם לאו.

הרשב״א דן בהסבר הגמרא במסכת נדרים מ״ט.

הוא לומד מהגמרא שם

לגבי מצוות ארבע כוסות בליל הסדר.

הוא לומד הלכה.

גם אדם ששונא את היין, זה לא טעים לו, או שמזיקו,

אפילו הכי חייב להתאמץ ולשתות יין לארבע כוסות.

מאיפה הוא יודע את זה?

מהסיפור של הגמרא שם, בנדרים מ״ט.

שם המטרוניתה שאלה אותו.

הוא אמר לו, הפנים שלך אדומות

כאדם ששותה יין. תראו את הפנים של השיכורים,

בגלל הלחץ דם, הפנים שלהם אדומות.

והרי החכם צריך לפסוק הלכות.

מרווה ומורה?

הוא אומר לה, חס ושלום.

אפילו ארבע כוסות שאני שותה בליל הסדר, אני קושר את ראשי מפסח,

עד חג השבועות.

אז הוא לא יכול לשתות יין,

אלא, מה שהוא נראה כך,

חוכמת אדם תאיר פניו. אלה דברי הגמרא.

אז מזה למד הרשב״א,

שגם אם האדם הזה יהיה לו כאב ראש,

אפילו הכי לא אומרים אתה פטור,

הנוסרא חמנא פטרי, אלא חייב להתאמץ.

ספר בתי כנסיות דן בהלכה זו.

הוא אומר, נכון, ההלכה היא, כדברי הרשב״א,

כך פסק מרן בסימן תעב,

גם מי ששונא את היין, לא אוהב,

או שהיין מזיקו, חייב לשתות ארבע כוסות.

אפילו הכי אומר, לא יברך על זה ברכת בורא פירי הגפן.

למה?

קראנו עכשיו,

על השמן זית או על החומץ לא מברכים מפני שהוא מזיקו.

הוא אדיל גם שם.

אלה הדברים שכותב בספר בתי כנסיות,

כך כותב גם להלכה בספר דברי מנחם.

אז דחמד, בחלק ז' מביא את הדברים,

הוא כותב, דברי שאר הפוסקים לא משמע כך,

אלא כולם מבינים

שצריך לברך על זה סאווי מרנן, בורא פרי הגפן,

ואחרי זה את הברכה אשר בחרבנו מכל העם.

ולמה?

מדוע באמת? מה נשתנה אותו היין לאותו האדם מהשמן זית או מהחומץ?

ההבדל ביניהם הוא.

כאן,

החומץ,

גם בטיפות הראשונות הוא מזיק.

היין הוא לא כך.

היין במשך כל הלילה ישתה ארבע כוסות,

אז יהיה לו הרבה כאב ראש.

אבל אם הוא ישתה שתי טיפות,

שתי טיפות לא יקרה לו כלום.

הטעם של היין הוא טעם טוב,

והברכה שהוא מברך בקידוש, בורא פרי הגפן,

יכולה לחול על הטיפה הראשונה.

זה היה טעים?

זה היה טוב? נהנית מהעולם הזה?

אז על זה לבד

תחול הברכה.

הוא לא מברך את הגפן רק על כל ארבע הכוסות,

אלא גם על הטיפה הראשונה,

וכיוון שהיא טעימה ממילא,

היא לא מזיקה אותה הטיפה הראשונה,

ולכן יכול לברך עליה את ברכת הגפן.

זו הדעה

של רוב הפוסקים.

איפה תהיה הבעיה?

כוס שלישי.

כבר שתה שניים,

והגיע לשלישי. השלישי, אפילו הטיפות הראשונות

לפעמים יכולות לגרום לו כבר את הכאב ראש הנורא.

שמה תהיה המחלוקת

האם נאמר שצריך לחשוש לדעת בתי כנסיות

ודברי מנחם,

נאמר בזה ספק ברכות לעכל,

שלא יוכל לברך אחרי ברכת המזון, אחרי הכוס השני, יש לו עכשיו לפניו כוס שלישי,

ועכשיו הוא צריך לברך את הגפן. השאלה אם אותו אדם יוכל לברך את הגפן עמליו,

אם הוא לא נמצא לבדו, אלא

בליל הסדר הוא נמצא עם האחרים,

תאמר למי שנמצא עמך, לאחיך,

תאמר לו, תברך בקול רם הגפן,

ותפתור אותי, תוציא אותי ידי חובה, כדי לא להיכנס

במחלוקת האמורה.

הפוסקים דנו עוד.

הרמב״ם בהלכות דעות כתב לנו כמה וכמה דברים שהם מזיקים,

שלא טוב לאכול מהם.

הרמב״ם פותח את פרק ג' מהלכות דעות.

אדם צריך להיות בריא.

נפש בריאה בגוף בריא.

אדם שהוא לא מרגיש טוב,

הוא לא יכול לבוא לכאן לנמוד תורה.

אדם שהוא לא מרגיש טוב, מרותק למיטה,

הוא לא יכול לבוא מחר בבוקר להתפלל במניין.

כדי לעשות את המצוות, אדם צריך להיות בריא.

וכדי להיות בריא,

אותו הרופא הגדול, מורנו משה בן מימון,

כתב לנו שני פרקים להדריך אותנו איך אדם ישמור על גופו,

שכמו שאמרנו תהיה נפש בריאה בגוף בריא.

אז פרק ג' מאחד אותו לנושא של התעמלות,

גם אדם שזכה והוא פקיד,

הוא לא עובד לא בחקלאות ולא,

אבל כשאדם יושב כל היום במקום אחד ולא עושה שום דבר,

הגוף מתחיל להתנוון.

לכן הרמב״ם שמה מתאר איך צריך כל אדם לנהוג.

פרק ד' עוסק בתפריט של האוכל,

מה טוב לאכול הרבה,

מה טוב לאכול רק מעט ומה לא טוב לאכול בכלל.

הרמב״ם שמה כותב תפריט יפה.

יפים מאוד, מתוקים מדבש.

בין היתר, הרמב״ם כותב שלא טוב לאכול קימין ופטריות.

גם זה, לפי הרמב״ם, זה מזיק.

אם כך, קראנו בסעיף הקודם

שהאדם שאוכל את הקימין ופטריות מברך עליהם שהכל נהיה בדברו.

אלה דברי מרן בשולחן ערוך,

וכך הסכימו כל הפוסקים.

אין חולק בדבר.

תגיד למה זה מזיק.

שוב,

זה מזיק אם תאכל מהפטריות, תאכל מזה 200 גרם.

זה לא טוב.

אבל אם אני לוקח 2-3 גרם, זה טעים,

אני אוכל מזה קצת,

אם הוא טוען מזה קצת,

זה כמעט ולא יזיק, אתה נהנה, תברך.

בהמשך, הרמב״ם כותב, חרובים,

גם הם לא בריאים לגוף, זה כמו חרבות.

אפילו אחי, אנחנו מברכים.

מרן כתב למעלה בסימן רב מי שאוכל חרובים יברך על זה בורא פרי העץ.

למה יברך? תגיד, הרמב״ם אומר שזה לא בריא.

שוב, כשאתה אוכל מזה חצי קילו, רבע קילו, אתה אוכל מזה הרבה,

זה כבד מאוד על המעיים, המעיים, קשה להם לעכל את זה, זה לא טוב.

אבל כשאתה טוען 2-3 גרם,

זה לא יזיק.

ולכן,

הברכה שהוא מברך בורא פרי העץ יכולה לחול על ה-2-3 גרם

הראשונות.

וכן, כל כיוצא בזה.

אבל,

אדם שבר מינן סובל ממחלת לב או לחץ דם גבוה,

הרופא מזהיר אותו, תיזהר, אל תאכל מלוח.

האדם הזה שטוף בתאוות,

לוקח דג מלוח ואוכל אותו.

צריך להיזהר, לא יברך.

לא רק שהוא עובר על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

אלא אם הוא יברך, הברכה תהיה לבטלה.

זה דומה לשמן ולחומץ, שאמרנו, זה מזיק, אין ברכה, אותו דבר גם בזה.

או בר מינן אדם שסובל מסכרת.

היום יש מכשיר לכל אחד, הוא מודד.

מדד, רעה, יש לו 400. והמשוגע הזה, לא פחות ולא יותר, מוציא שוקולד,

רוצה לברך שהכול. תגיד לו, לא, אסור לך לברך.

תגיד, למה לא? אני נהנה.

אסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, כך הוא אומר לך.

תגיד לו, אבל הוא עובר על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

הוא יאכל את השוקולד הזה,

מי יודע אם הוא יוכל לגמור את זה? אולי באמצע כבר יקבל את ההתקף וילך להר הזיתים. עד כדי כך.

שוב, גם על דבר כזה שמזיק בוודאי,

ברור שאין ברכה.

אבל,

מה שאין כן אם האדם הזה לוקח,

שותה קוקו-קולה.

הוא אומר לך, תראה, אני ראיתי חוות דעת של הרופאים.

אדם ששותה הרבה קוקו-קולה, זה מזיק.

תגיד לו, אני מילאה.

אם במקום מים הוא שותה כל יום טרסר קוסות של קולה, זה מזיק.

אבל אם אני שותה כל יום רק שני גרם,

שני גרם לא מזיק, לא נורא.

ובשני גרם האלה אתה נהנה.

אז הברכה שהכול נהיה בדברו חלה על השני גרם האלה.

ולכן, אם הוא לוקח כוס ראשון, מזגו לו כוס ראשון,

והוא רוצה, תגיד לו שיברך, אין בזה בעיה. וכן כל כיוצא בזה.

כשמתחיל מהרגע הראשון,

מתחילת האכילה ומתחילת השתייה, יש לך מזה חלילה נזק.

בזה אנחנו אמרנו שעל דבר כזה שמזיק כשהוא עובר על ונשברתם מאוד לנפשותיכם,

שם אין ברכה.

אבל אם הוא שותה מעט קוקו-קולה,

כמו שאמרתי, הטיפות הראשונות בוודאי שאין בהן נזק,

ולכן צריך לברך.

לגבי הסיגריות,

גם אם הוא מעשן מעט,

לא רק אדם שמעשן כבד, שני קופסאות.

גם אם הוא מעשן מעט, יש בזה נזק.

מי שמעשן הרבה, מזיק הרבה,

מי שמעשן מעט, מזיק מעט.

אבל שניהם מזיקים, ולכן אין יותר לעשן לא מעט ולא הרבה. דיברנו בזה בהרחבה, בהלכות יום טוב,

הזכרנו את דברי דרכי נועם ועוד,

ולכן המסקנה היא,

בכלל הדברים,

אדם שמעשן,

אין הווה אמנה להגיד לו שיברך ברכה עד שהכול נהיה בדברו על הסיגריות,

כי גם מזה הוא מזיק,

ובהחלט אין על מה לדבר.

אין הווה אמנה להתיר לו לברך איזו ברכה.

אין הבדל אם האדם הזה מעשן מקטרת,

נרגילה,

פייפ עם פילטר, בלי פילטר,

כל הדברים האלה כולם נזיקים.

אז האחד מזיק כשהוא יחיה פחות 30 שנה,

אז השני מזיק יותר,

יחיה פחות 32 שנה וכן הלאה.

אבל המכנה המשותף,

כולם מזיקים.

ואספר לך מעשה שהיה.

אתם הכרתם את המוהל המפורסם,

חכם יעקב ששון.

ייבדל לחיים, בנו חכם מרדכי, אם המשיך את התפקיד.

האבא,

חכם יעקב ששון, לא רצה ליהנות מהמצווה.

הוא היה לוקח כסף.

גם מישהו היה נותן לו בכוח, היה לוקח את הכסף הזה, מחלק את זה לישיבות והוא היה רוצה ליהנות מזה.

אלא, ממה היתה לו פרנסה?

היתה לו חנות מול משטרת מחנה-יהודה. מי שזוכר,

הוא היה חייט.

הוא היה חייט מצוין, היה לו ידיים של זהב,

היה תופר חליפות מצוינות.

אבל תוך כדי הוא אוהב לעשן נרגילה.

הסיגריה יכולה ללכלך את הבד, זה יכול לעשות נזק בלתי הפיך.

אבל אם זה נרגילה,

צינור ארוך,

טוב, גומר את היום, הכל נגמר,

לוקח את המים ושופך. איפה היה שופך?

היה לו מול פתח החנות, היה לו שם עץ,

והיה משקה את העץ כל יום.

אחרי זמן מה,

העץ מת.

תתחיל לחשוב, אם העץ מת, מה יהיה עליי?

הפסיק. זהו.

אז גם הנרגילה,

חלק מזה מסנן דרך המים. אני מסכים איתך שהנזק מהסיגריה הרבה יותר,

אבל גם הנרגילה, גם היא דבר לא טוב, גם היא דבר גרוע,

ולכן אין הווה המנע לבוא ולעשן. אדם ירשמים, אדם בן תורה,

צריך לחיות עד מאה ועשרים.

אם אבו מאזל רוצה סיגריה, אני אתן לו בחינם.

אבל אדם ירשמים צריך לחיות עוד יום ועוד יום.

כל יום שהוא חי,

הוא קורא עוד הפעם קריאה על שמע, מניח תפילין,

לומד תורה,

מברך ברכת המזון, עושה מצוות,

מעשים טובים.

למה לקצר את החיים בגלל איזה סיגריה מסריחה?

משרד הבריאות אומר,

עשרת אלפים בני אדם מתים בארצנו הקדושה מנזקי האישון.

זה גורם הרבה סוגי מחלות סרטן,

התקפי לב, אירוע מוחי וכן הלאה.

הפיח הזה נכנס לתוך הריאות,

ומהריאות מחלחל באמצעות הנוזלים והדם,

מחלחל ללב לכל הגוף.

ולאט לאט במשך השנים הוורידים והעורקים נסתמים.

כשהוא מקבל התקף לב, לפעמים אוחז אותו השבץ באמצע השינה, וזהו, זה מת, הלך.

לפעמים הוא היה באמצע הרחוב, נפל, באו, עשו לו החייאה, הצילו אותו.

לוקחים אותו ישר לבית החולים,

ישר לחדר ניתוח, עושים לו צנתור.

האינסטנטור דה מקרה רופא מנסה לשחרר את הסתימה.

לפעמים זה מצליח.

הוציא את הפיח וניקה לו את הלב.

לא תמיד זה מצליח. לפעמים, תוך כדי,

נקרע הלב, וזהו, לוקחים אותו על ההר הסתים.

כך גם אירוע מוחי. איך בא?

יש לנו כל הזמן זרימה של חמצן ודם מהלב,

מהריאות, למוח,

ולכן האדם, ברוך השם, מתפקד כהוגן.

אבל, על ידי העשן הזה סותם את הורידים והעורקים,

זאת אומרת, אין לך מספיק זרימת דם למעלה.

אדם שמקבל שבץ מוחי יכול למות במקום.

לפעמים היו שם אנשי הצלה ועשו לו החייאה, הצילו אותו ברגע האחרון.

אבל הוא נשאר משותק, חצי גוף.

לא יכול ללכת,

יושב על כיסא גלגלים,

אנחנו צריכים להרים אותו על כפיים מסעונחה.

כל זה בגלל העישון,

בגלל סיגריה מסריחה.

אדם מרשמיים, אדם מפוכח,

לא עושה שטויות וצריך להיזהר מהדברים האלה, ולכן הנאווה אמנה לשאלה אם צריך לברך על זה ברכה.

מרן דן בנושא הזה פעמיים באהבה.

למעלה בסימן קצו,

מרן מדבר הן לגבי הברכה,

ושם מרן מדבר גם לגבי דין זימון,

שאדם שאכל דבר המותר, שלושה שאכלו כאחד,

חייבים לזמן.

אבל אם הוא אכל דבר איסור, אין על זה ברכה.

וגם אצלנו מרן ממשיך

בהמשך סימן רד בסעיף ט'.

מרן מדבר בנושא הזה בשני המקומות, נדבר שם בהרחבה בלי נדר את דברי הראשונים במרן.

ולכן, גם פה, גם לגבי הסיגריות, כמו שאמרנו, אינה מאמן הדבר.

המגן אברהם וכנסת הגדולה אמרו, עוד טעם, מדוע לא לברך?

הגמרא במסכת ברכות, בדף י״ד, הגמרא אומרת, מטעמת עיני צריכה ברכה,

כי מי שטועם הוא פולט את זה.

גם פה.

אפילו אם תאמר הוא נהנה מהעשן הזה, אבל הוא פולט מייד את העשן,

ולכן גם על זה לא שייך לתקן ברכה,

או מהטעם הראשון, או מהטעם השני, מה שכתבו דרכי נועם ועוד,

ולכן המסקנה היא אין הווה מנע שלברך על זה ברכה.

מכל מקום,

הנזק שלה ישול לא רק לאותו האדם המעשן,

אלא הנזק הוא גם לנו.

בפרט בחורף, בימים הקרים,

החלון סגור.

העשן נשאר שם, ואנחנו נשמים את אותו העשן.

מתוך העשרת אלפים האנשים שמתים כל שנה מנזקי העישון, מתוכם

1,500 שלא עישנו.

אם כן, למה הם נפגעו?

הם ישבו ליד אדם שמעשן,

גם המעשן הפסיבי, גם הוא ניזוק,

גם הוא בסכנה מסוימת.

ולכן אדם ירשמיים, אדם בן תורה,

איך יעשה פשע כזה לשבת בבית ולעשן?

יש לך ילדים או נכדים שם, הם נושמים את העשן הזה.

מה הם חטאו?

למה אתה בא ומסבך אותם?

חלילה, אם יקרה לאחד מהם משהו,

אז יהיה לו מוסר כליות.

אני עישנתי וקרה מה שקרה, חלילה.

למה לחכות שיהיה אסון?

ולכן אדם ירשמיים צריך להיגמל.

יום אחד קודם יעשה את הגמילה, יגמור מהסיפור הזה,

יגמור מכל הצרות הללו.

הנה לך נאמר,

אני מסכים איתך, גם זה.

רופאי שיניים טוענים שבקובוקולה יש איזה חומר כימי

שהורס את השיניים.

הם לא יודעים להצביע במדויק מה זה,

אבל הם אומרים, אנשים ששותים הרבה קולה, יש להם הרבה בעיות בשיניים,

הם מביאים להם הרבה פרנסה. כך הם טוענים,

רופאי השיניים.

טוב, אז אדם גם בזה יהיה זהיר,

לא יגזים יותר מדי, אפילו אם הוא עמוק.

זה בית חרושת בקולקולה ויכול לשתות בחינם אבל שימעט מזה ככל האפשר

אז אמרנו שישמע ממישהו אחר אמרנו יש מחלוקת בין בתי כנסיות לבין השדה חמד בשם הפוסקים

לכן אמרנו שמישהו אחר יברך שהכול יפטור אותו יברך על זה החבר שלו בורא פרי הגפן גם הוא אצלו יש כוס שלישי אז הוא יברך הגפן ויפטור אותו יוציא אותו

לידי חובה כן בכלל כל הדברים האלה אדם

שאסור לו לשתות משקאות חריפים

יש לו לחץ דם וכיוצא בזה

אבל הוא אוהב את הטיפה המרה הוא לא עושה חשבון לאף אחד

האדם הזה מגיע לבית כל לילה לוקח בקבוק וודקה או דבר אחר ושותה

האדם הזה שוב משחק עם החיים שלו יכול להזיק את הכבד ושם חלילה

זה יהיה חלילה מכה שאין לה תקנה

ולכן גם בזה לא יברך על זה די שהוא עושה איסור ונשמרתם לא יעשה עוד עוון של ברכה לבטלה גם בזה תגיד לו שייזהר

אני עובר הלאה

רש דלת סעיף ג'

רחי חלה וטעמי חמרה חמרה הוא מברך עליו ורואה פרי הגפן

הגמרא במסכת עבודה זרה בדף סו דנה בהגדרה

עד מתי זה ייקרא יין שברכתו הגפן וממתי זה ייקרא חומץ

שברכתו שהכל נהיה בדברו

והנפקא מינה לגבי סוג יין שהתחיל קצת

משהו להתקלקל אבל עדיין הטעם שלו הוא טעם טוב של יין

זה דבר שקורה הרבה כשאדם לוקח את מכל הפלסטיק או החרס

היה בו קודם חומץ יין

הוא לאכס את זה, ניכה את זה

ואחר כך שם בזה יין

אפילו אם היין הזה הוא עדיין טוב ומצוין

אבל הוא קולט את הריח של החומץ,

הריח של החומץ הוא חזק מאוד

וזה נקלט

האם יש לזה דין של יין מברך לגפן או מברך על זה ברכת שהכל כמו חומץ

זו השאלה.

מחלוקת אביהם ברבה והלכה כדעת רבה כמו בכל מקום

ולכן הולכים לפי הטעם

כיוון שהטעם הוא טעם של יין לברך הגפן.

הפוך

אם היין הזה התחיל להתקלקל והטעם שלו טעם של חומץ

אפילו אם הוא שם את זה בחבית של יין וקיבל טעם כאילו זה יין

הריח זה כלום

כיוון שהטעם הוא טעם של חומץ

ממלא אסור לברך עליו ברכת הגפן.

תמיד הולכים לפי הטעם

הפרישה אומר לנו רמז יפה ושים מנך

זיל בתר טעמה הולכים תמיד לפי הטעם

אם זה טעם של יין, יברך הגפן, הלאה וכי לא.

אלה הדברים שנאמרו שם בגמרא.

הגמרא שמה עוסקת לא רק לגבי ברכת הגפן,

ברכת הנהנין, אלא בעיקר לגבי דין יין נסך.

גוי שבא ומוזג לך כוס יין.

הכוס יין הזה אסור בשתייה, יין נסך.

אבל אם הוא לקח חומץ יין או משקה אחר

ושפך לך,

זה מותר.

החומץ יין לא נאסר, כל הגזירה הייתה אך ורק על היין ולא על החומץ.

וכשהיין הזה התחיל להתקלקל קצת,

הריח שלו הוא ריח של חומץ,

אבל הטעם הוא עדיין טעם של יין.

מזג לך איזה הגוי,

אסור בשתייה, אין היתר, זה נהיה יין נסך.

הפוך, יהיה מותר, גם שם יש את אותו כלל ואותו דין, כמו שאמרנו לגבי הברכה, כך גם לגבי הנושא של יין נסך.

שני הדברים שווים,

הא בהא תליא.

או, אותו דבר.

אותו דבר גם במאכלים אחרים.

הרבה פעמים

אדם עושה פטל או דברים אחרים,

ולא היה לו מכל חדש.

הוא לוקח את המכל הישן שהיה, שוטף אותו,

ומאחסן בתוכו את הפטל או דבר אחר.

אבל קודם היה באותו המכל יין,

ולכן הפלסטיק מקבל את הריח של היין.

הוא שם לתוכו את הפטל, הוא בא לשתות את הפטל,

יש לו ריח נפלא, ריח טוב של יין.

אבל הטעם ההוא פטל.

בוודאי שהברכה היא שהכול נהיה בדברו. לא יברך על זה בורא פרי הגפן.

לא מברכים על הריח של היין.

זה כאילו יין, זה לא או לא ממש,

אלא כדי לברך הגפן צריך שיהיה ממש

יין אמיתי, שיהיה בו את הטעם של היין,

רק אז יברך על זה בורא פרי הגפן.

עליו הכי לא. כך גם לגבי האלכוהול שאמרת.

יש אנשים שיודעים לעשות מהחרצנים, הזגים, מה שנקרא יין שני, או במקום זה עושים קוניאק,

ערק,

וודקה וכיוצא בזה. שוב, אפילו אם יהיה בזה עדיין הריח של היין מאותם החרצנים והזגים,

הריח אין לו משמעות בהלכה,

אלא יברך עליו שהכול נהיה בדברו,

כמו שמברכים על כל ערק

וכיוצא בזה.

היום בהווה כמעט ואין בחנויות

את החומץ יין.

יש חומץ עדרים.

חומץ עדרים הוא לא כל כך חזק,

ואם האדם הזה רוצה לשתות קצת לימונדה ולוקח מזה,

בוודאי שצריך לברך על זה את ברכת שהכול נהיה בדברו.

בחומץ עדרים אין בעיה של תוליים.

מה שיש בעיה של תוליים, אך ורק לגבי חומץ יין,

שם, כמו שאמרנו, חייב לסנן אותו.

כל זה כשהיה לך יין ביתי והחמיץ.

תשימו לב, יינות של השוק כמעט שלא מחמיץ.

יש לך במחסן חמש שנים, שש שנים,

את הבקבוק הזה,

זה לא מחמיץ.

למה לא?

הם שמים בזה חומר משמר סוכר וכיוצא בזה,

ולכן זה לא מחמיץ, שם אין את הבעיות האלה.

אלה שעושים יין ביתי,

להם יש את הצרה הזאת, צריכים להיזהר מאוד שהיין שלהם לא יחמיץ, ולכן

לא טוב להניח את זה בחבית שהיה בה פעם חומץ,

כי החומץ

ספוג בתוך המכל הפלסטיק.

זה לא רק ריח, זה גם ספוג.

לך תדע מתי זה יפגע ביין, מתי היין הזה יתקלקל.

ולכן עדיף שיקנה לו מכל אחר, לא יהיה טמא,

ייקח את הקנקלים של הסודה.

הקנקלים של הסודה ינקה אותם היטב, ויהיה הכל יבש,

יכול למלא בהם את היין הביתי, זה הפתרון הכי קל, הכי טוב,

כדי שלא יחמיץ לו, יהיה זהיר,

יקדים רפואה למכה בכל הדברים האלה.

כן, אם זה יסתדר, הברכה היא בורא פרי הגפן.

יש מקצוע שנקרא ינן.

בארץ אין את הפקולטה הזו באוניברסיטה,

בצרפת יש. לומדים שבע-שמונה שנים, לומדים את המקצוע הזה,

יודעים איך לערבב, איך לעשות את כל הדברים האלה,

ולפעמים כשאדם נתקל בבעיה עם היין הביתי,

הוא שואל את אותו היינן.

אז הוא אומר, תוסיף סוכר, תעשה כך, תעשה כך, וזה יעצור שהיין הזה לא יחמיץ. לפעמים זה מצליח מאוד,

יש להם ניסיון, הם לומדים טוב, יודעים,

והניסיון שלהם הוא דבר טוב,

ולכן אם הוא הצליח לעצור את הבעיה הזו,

אז עדיין ימשיך לברך עליו את ברכת בורא פרי הגפני.

כל סוגי המשקאות,

משקאות קלים, משקאות חריפים, יין,

כל הדברים האלה, בלי יוצא מן הכלל, אסור לשתות מהם,

אלא אם כן יהיה עליהם הכשר.

אם יש הכשר בדץ וכיוצא בזה, מותר לשתות, הלאה והכי לא.

יש הרבה אנשים טועים,

לוקחים ושותים ויסקי,

הוא חושב ויסקי, לא צריך הכשר.

שותה ערק או שותים דברים אחרים,

נדמה להם שההכשר כאן הוא מיותר.

וזה לא נכון,

אם אין הכשר, לא תיגע בו יד.

פעם באמת לא היה צריך הכשר.

מי שזוכר, עד לפני ארבעים שנה

היו מביאים הרבה ערק מהעיירה זחלה,

ערק זחלאווי.

היה ידוע לנו איך עושים את זה, מהתאנים וכו',

וכל הרבנים היו שותים מזה, כולם, לא היה אף אחד שחושש.

ידענו שזה מתאנים בלבד.

לא היה הווה אמנה שתהיה בזה תערובת של יי נסך,

ולכן לא היה צריך הכשר בזמנו.

כך גם היה עם הוויסקי וכיוצא בזה.

היו לוקחים בצלים מעופשים עם שעורים,

מהם היו עושים את הוויסקי. ידענו את המתכון, לא היה בעיה.

היום העולם משתנה, העולם הרחב,

ויש בו הרבה בעיות, הרבה חששות,

עם תמציות של אלכוהול, יין נסך וכיוצא בזה,

כך שאין מקום לקנות

בלי הכשר של בדץ.

בזמנו היו מעט כרמים, מעט יין.

היום העולם מוצף ביין,

בעיקר בארצות דרום-אמריקה,

צ'ילה, ארגנטינה, שם יש כרמים בלי סוף,

ואין מה לעשות עם היין.

העולם לא דורש את היין כמעט.

מה הם עושים?

הופכים את היין הזה לאלכוהול.

וגם האלכוהול, גם הוא במחיר יחסית זול.

יש שם מקומות

שאתה הולך לתחנת הדלק,

במקום לתדלק בבנזין, שם יש להם אלכוהול.

אתה שם אלכוהול, וגם אז האוטו נוסע טוב.

אולי לנו אלכוהול הרי אסור לא רק באכילה ובשתייה,

אלא גם בהנאה.

אולי יהיה אסור לנסוע ברכב הזה שנוסע על אותו האלכוהול,

ליד עידן.

אבל,

מכל מקור הבעיה היא שהם שולחים לכל העולם.

מדי יום ביומו מגיעים לארץ באוניות עשרות אלפי ליטר של אלכוהול כזה,

אלכוהול שנעשה מיין נסך,

וגם הוא עצמו אסור בשתייה.

לא, זה לא פנים חדשות,

היוצא מן הטמא טמא, כל זה האדים, כל זה המשך של היין.

ולכן, יהיה כיף שישתמש באותם הדברים,

הכול בוודאי איסור גמור,

אף בדץ לא ייתן לו הכשר.

עד כמה שאני משער,

גם לבתי מרקחת יש את הבעיה האמורה.

יכול להיות שיש איזה דברים שאולי גם הם עלולים להגיע לדבר הזה,

ולכן רוקח ירא שמים צריך לשים לב גם לדברים האלה. רבי חנינא בן-הקשר אומר.

רבי חנינא בן-הקשר לדבר הזה,