גדרי היתר תפילה במקום גבוה המוקף מחיצות או בעל שיעור ארבע אמות, ובירור מצוות ריצה לבית הכנסת ולדבר מצווה בשבת ובימי חול

 - - - לא מוגה! - - -

עוד כאן מסביב, אין שום מחיצה מסביב. אבל אם יש מחיצות מסביב, יש בתי כנסת גבוהים שההיכל גבוה ויפה ורחב והאנשים יושבים, הגבאי והרב והחזן יושבים באותו מקום, זה כעין בימה, ויש להם גם מסביב גדר. אז בחיי גוונה זה דומה לאדם שעומד בקומה שנייה, בקומה עשירית. וכי שייך לומר, אסור להתפלל בקומה עשירית, צריך לרדת לקומת קרקע על המרתף? לא. אלא זה קומה בפני עצמו, ואתה עומד על הרצפה. גם שם זה מקום בפני עצמו, כמו שמרן ממשיך בסעיף ב'. שיעור מקום גבוה שאמרו הוא שלושה טפחים. היה גבוה שלושה ויש בו ארבעה אמות על ארבעה אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על-פי שאין בו ארבעה על ארבעה, מותר להתפלל בו, שאין גובהו ניכר, כיוון שחלק רשות. לכן, אם יש מחיצות, אין בעיה. כך גם לגבי התיבה. התיבה של בית-כנסת, גם בה בדרך כלל יש מחיצות, אך אין שום בעיה. אמנם מדברי הרמב״ם משמע, הוא אמר שהיה מוקף מחיצות מכל רוחותיו, משמע, צריך מארבעה צדדים שיהיה מחיצה. לא מספיק שלושה, אלא ארבעה. אבל מרן השמיט את המילים הללו, משמע שאפילו שלושה מחיצות גם כן יהיה מספיק. לכן, אפילו עם התיבה הזו, יש לו רק משלושה כיוונים מחיצות. בצד שעולים, במדרגות שם, שם אין מחיצות, זה רק מדרגות, תשאלו, אחי, זה בסדר. מותר לכתחילה לעמוד שם, להתפלל, לא רק לחזן. החזן, ודאי שמותר לו. כמו שמרן אמר בסוף סעיף א', אם הייתה כוונתו להשמיע לציבור, מותר. החזן עומד שם כדי שישמעו טוב-טוב את קולו. אלא אפילו לאדם אחר. יש בתי-כנסת שנוהגים שהגבאי והשמש יושבים שם על הבימה. כדי שתדע למי לפנות, שתהיה לך כתובת, הוא לא יכול לשים פה סרט על דש בגדו, אני הגבאי. אלא הוא יושב שם, ואתה מבין מייד את הרמז. אתה רוצה משהו, אתה ניגש אליו. אז מותר. למרות שהגבאי הזה הוא לא חזן, הוא לא אומר כלום, ולא שומעים את קולו. בכל מקום, התיבה מוקפת מחיצות. אבל אם אין לתיבה מחיצות, כמו הבימה שיש בבית-הכנסת היסדים, שם, אם הוא יושב על גבי כיסא, אין מאחריו מחיצות. אני מדבר, בית-כנסת היסדים בקומה העליונה. למטה יש מחיצות, אבל למעלה אין מחיצות. זו בימה כזו, ואין מחיצות. אז מן הראוי שירדו. לא יעמוד הגבאי שם בשעת העמידה, אלא ירד. אם הוא אומר את זה בשעת הללויה, ויברך דוד, לא אכפת לי שישב שם. הבעיה שלי היא לגבי תפילת השמונה-עשרה, בין בחול, בין בשבת. מן הראוי שירד למטה, לא יישאר עומד שם על הבימה, אלא, כיוון שזה יותר משלושה טפחים, ירד למטה. אז מה זה קורה בשביל, אין מקום, הוא חולה על הזמנתא. הבימה יותר גבוהה מעשרה טפחים? כשאתה מדבר על ההיכל למעלה, נכון. אבל לא היית שם בשבת. בשבת מורידים את הבימה הזו, מזיזים את זה לאמצע בית-הכנסת, ושם אין את המדרגות של ההיכל, שם זה רק הבימה לבד. אז הקרשים האלה לבד, יש בהם גובה 40 סנטימטר. ממלאז זה יותר משלושה טפחים, והרי מרן פסק בזה, כדעת הרמב״ם, שבשלושה טפחים הדבר אסור. מרי אבואב עשה פשרה, אמר, אם זה קרקע עולם, מותר, אם זה לא קרקע עולם, אלא כיסא וסבסד, אפילו פחות משלושה טפחים, גם כן אסור. וזה מה שכתב הרמב״ם בסעיף א'. ולכן, אפילו אם לא יהיה שלושה טפחים, אפילו אם הבימה תהיה יותר נמוכה, סוף-סוף הוא לא עומד על הרצפה. ולמה לא יחשוש לכתחילה לדברי הטור, שדימה את זה לקורבן ואמר שיש בזה חשש חציצה, ולכן מן הראוי שירד למטה, יעמוד למטה ויתפלל. כן, ברכת כהנים זה לא תפילה. ולכן, אם הכהן רואה שכל הדוכן כולו תפוס, יש בין פורת הספר הרבה כהנים, והוא רוצה לעמוד כאן על הספסל הזה, רשאי, למה לא? אין שום חשש בדבר. ברכת כהנים איננה תפילה. ותפילה אין גבות לפני המקום, אבל כאן לא. אדרבה, כדי שישמעו טוב את קולם של הכהנים, מן הראוי שיעמדו על מקום גבוה. אם החזן הזה קולו עדין מאוד, בפרט בבתי-כנסת גדולים, יש בחוץ-לארץ בתי-כנסיות גדולים מאוד ומפוארים. בית-כנסת שיש בו 2,000 מקומות, ולא תמיד הקול של החזן קול אדיר, רם ונישא. לפעמים קולו עדין. ואז, אם הוא יעמוד על גבי כיסא, יהיה גבוה יותר, יכולים לשמוע את קולו. הנה חנמה. לא רק שעל הבימה רשאי, אלא אפילו אם ישימו על הבימה ישימו גם כיסא, והוא יעמוד עליו, כדי שקולו יישמע טוב. הנה חנמה, יש צורך בדבר. וגם בזה מרן התיר כאן לכתחילה, בזה אין חשש. בית-כנסת שכל הרצפה מרוצפת שטיחים. השטיח הזה לא נמצא שם כערעי, אלא קבע כערעס ממכתה דמה, ולכן אין חשש. מותר להתפלל בבית-כנסת כזה. אל תחרים את בית-הכנסת בגלל שיש לו שטיח. 400 על 400, 1.92 מ' על 1.92 מ' חלק רשות לעצמו, אפילו אם אין שם מחיצות, יהיה מותר. אבל אם אין את השטח הזה, אז אנו זקוקים למחיצות. אם יש מחיצות, כן, הלאה וכי לא. נפקה מינה לאותם המטיילים, אנשים שיוצאים לטיול במאורגן. הגיע הזמן תפילת מנחה. הם רוצים לעמוד בתוך האוטובוס ולהתפלל. מותר לכתחילה, משום שהאוטובוס, גם אם הוא גבוה, הרי הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה. נוסף לזה, גם יש לו מחיצות, ולכן אין שום חשש. הוא הדין אם הם נסעו בטיולית או במשאית, גם שם הדבר מותר לכתחילה. אפילו אם נאמר שהמחיצות של המשאית הן נמוכות. המחיצות של המשאית אינן מגיעות לגובה 80 סנטימטר. אבל אם אני מסתכל על המשטח, המשטח שעליו אני עומד במשאית הזו הוא גבוה עשרה ורחב. השטח שבו הוא 400 על 400 ויותר, ממלאה, רשאים לכתחילה להתפלל בתוך המשאית ואינם צריכים לרדת כלל ועיקר. מרן מתפרץ להצהרה ולמרן. כן, מרן כתב למעלה בסימן נ׳ה שגם אותם שעל הבמה מצטרפים להצהרה משום שהתיבה תפלה לבית-הכנסת. בונים את התיבה כדי שישמעו את קולו של החזן טוב, ולכן זה חלק מבית-הכנסת וזה לא חדר אחר, למרות שיש שם מחיצות. אפילו אם יהיו ארבעה צדדים מחיצות, עדיין נצטרף לכתחילה. בזמנם, בזמן רבותינו, לפועלים היה דין מיוחד במינו לגבי מצוות התפילה וברכת המזון. המשנה אומרת הרבה קולות לאותם הפועלים, משום שבעלי בתים מצבם היה קשה והפועלים עוד יותר קשה. העבודה אז הייתה מתחילה בעמוד השחר, ב-1600, עובדים רצוף עד 1805, עד צאת הכוכבים. וההפסקות שבאמצע היו הפסקות קצרות מאוד לאכול משהו או להתפלל, ולכן פטרו אותם רבותינו מתפילת החזרה, יכולים להתפלל תפילה בקול רם. אפילו את ברכת המזון, שלוש הברכות הראשונות עד בוני ירושלים אמן, מקצרים אותם, עושים מהשלושה שניים, וכן על זה הדרך. היו להם קולות רבות כדי לא לגזול ממלאכת בעל-הבית, כדי שתהיה להם פרנסה ויהיה להם מה לאכול. עוד דבר הוסיפו, אם האדם הזה נמצא על עץ גבוה, שכר אותו בעל-הבית לקטוף תמרים וכיוצא בזה. האדם הזה נמצא על עץ התמרים למעלה, קריאת שמע יכול לומר שם. כל הדברים יכול לעשות, כי בקריאת שמע יש לך רק בפסוק הראשון כוונה לעיכובה, בשאר לא. אבל מגיע לעמידה, שם הכוונה לעיכובה יותר, ולכן חייבים לרדת. אפילו הפועלים חייבים לרדת. רק בעץ הזית או בעץ התאנה שם קשה לרדת, גם יש שם ענפים רבים. ממילא הפחד שם הוא הרבה פחות, שם הוא לא צריך לרדת, הקלו חכמים כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, כי יש טורח גדול בעלייה ובירידה, לכן הקלו להם שיתפלל שם על העץ למעלה. זה היה בזמנם. בזמננו אין את כל הבעיות האלה. אני עדיין לא מכיר בארץ-ישראל, למרות כל המצב הכלכלי הקשה, אין פועלים שעובדים מ-04 ו-10 בבוקר עד 08 ו-05 בלילה. אין דברים כאלה. אולי יש איזה מטורף שהוא עושה את זה ביוזמתו, כדי להיות עשיר. אצה לו הדרך, טמא גדול, הוא רוצה עוד שעות נוספות, אז שיעבוד גם בלילה מצדי, הוא לא צריך לגמור ב-08 ו-05. אבל האדם שעובד עבודה מסודרת 80 שעות קבוע, בדרך כלל יש לו לחם לאכול, ולכן אין את כל הקולות האלה. כמו שמרן כתב, לכמן חייבים לרדת מהעץ. אם האדם הזה נמצא על פיגום גבוה, אסור לו לעמוד שם על הפיגום ולהתפלל שחרית או מנחה. אלא אם הוא רואה שהזמן של מנחה מצומצם, בעוד שמונה דקות יסתיים זמן מנחה, אז צריך לרדת מהפיגום, ייכנס בתוך הבניין פנימה ויתפלל, ואינו רשאי להתפלל לא על גבי עצים ולא על גבי פיגומים וכיוצא בהם. בכל המקומות האלה אין שלווה ויישובה דעת, ואדם לא יכול לכוון בצורה טובה שם. ולכן, חייב לרדת. צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיה בבית-הכנסת יב חלונות. הגמרא בברכות ל״ד לומדת מהתפילה של דניאל, דניאל איש חמודות, היה מתפלל, וכי הבין פתחן לקודם ירושלם, היה מתפלל עם חלונות בחדר לכיוון ירושלים. מזה הגמרא למדה, שכל אדם שבא להתפלל תפילה לא מתפלל בחדר סגור ואטום, אלא לכתחילה צריך להתפלל בחדר שיש שם חלונות, ורצוי שהחלונות האלה יהיו כלפי הצד של ירושלים, בית-המקדש, היינו הצד המזרחי במקומות הללו. אומנם, שני טעמים בדבר, אבל אנחנו חוששים מלכתחילה לטעם העיקרי. הטעם העיקרי הוא שכשיש חלונות קל יותר לאדם לכוון. אם באמצע התפילה פרחה לו הכוונה, הוא יכול להסתכל דרך החלון, מסתכל הרקיע, השמים מספרים כבוד אל ומעשה הדב, מגיד הרקיע, זה גורם לו מייד כוונה כמו שהסביר הרשב״א. ולכן, משום זה צריך להתפלל הן בבית-הכנסת, שיהיו שם חלונות, הן, אם האדם הזה לא מרגיש טוב ומתפלל יחיד בביתו, גם שם לא כדאי לבחור חדר סגור ואטום להתפלל, אלא רצוי שיהיו בחדר הזה חלונות מהטעם שאמן. טעם שני, אמרו תלמידי רבנו יונה, כשיש חלונות, האוויר בחדר מאוברר טוב ויוכל גם לכוון. כשאין חלונות, החדר סתום, חנוק, אי-אפשר לכוון טוב. אבל הטעם הראשון הוא העיקר, דווקא מינה, כשיש לאדם הזה, ברוך השם, אוויר טוב מהמזגן. אין לו צורך הרבה בחלונות. אף-על-פי-כן, צריכים לחשוש על הטעם הראשון. כמה חלונות צריך? לא כתוב בגמרא. אומר מרן שבזוהר הקדוש כתוב שצריך שיהיו בבית-הכנסת תריסר חלונות. יש בזה סוד נכמס ולכן, בגלל הסוד הכמוס הזה, לכן מן הראוי שיהיו תריסר חלונות. כשבאים האדריכל, הארכיטקט, באים לתכנן בית-כנסת, מן הראוי שישבו יחד עם החכם. גם לרב יש מה לומר בתכנון בית-הכנסת. היינו, קודם כול, הצד הזה האמור, כותב האיליאר הבא שיהיו בכל צד שלושה חלונות, ארבע רוחות יחד, בסך הכול תריסר חלונות. אם בית-הכנסת גבוה ובנוי בגובה טוב, מן הראוי שיבנו את החלונות לא למטה אלא למעלה מקומת איש, שהחלונות יהיו למעלה ממטר שבעים סנטימטר, ולא בשביל הילדים שלא יתכופפו ויפלו משם, אלא כשאדם עומד מול החלון, שוב עיניו משוטטות אנה ואנה, בפרט עם החלון הזה, פונה לכביש. אז במקום לספור את הברכות ולשים לב לברכות שהוא אומר, הוא סופר את האוטובוסים, כמה אוטובוסים עברו באותה השעה, חמש דקות של העמידה שלו. הוא חושב על המכוניות, מסתכל כמה אנשים עלו בתחנה, זה לא טוב, לא בסדר. ולא תמיד הווילון סגור, ולא תמיד הווילון יעיל, הרבה פעמים הוא שקוף, אבל כשהחלון גבוה זה פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. אבל זה טוב כשבית-הכנסת גבוה לרומם בית אלוקינו, זה טוב כשמתכננים מראש דבר כזה. אבל לפעמים קונים דירה מוכנה לצורך בית-הכנסת, ואי-אפשר לתכנן מה שהם רוצים. אז לפחות ידאגו לדבר אחד, שיהיו להם חלונות לא שקופות אלא מט, דבר שני, שיהיו גם וילונות, כדי שלא יעמדו אותם האנשים ויסתכלו דרך החלון, אלא יוכלו לכוון טוב בשעת התפילה. כן, שם בזמנו, כשתכננו את זה, לפני 90 שנה, אז הנדיב יוסף אברהם שלום חשבו שתכנן את זה בצורה מדויקת על-פי הקבלה. אבל היום, מה נעשה שבא אדם אחר, ספדיה, אדם שאין לו מסכן ידיעות בהלכה. הוא אדם טוב, יש לו לב זהב, אבל לא מספיק לב זהב, צריך גם מוח זהב. ולכן הוא לא עשה את הדבר הזה, הוא סגר את הכול, אין שם חלונות. אתה רואה שם את הבניין, כולו סגור וחתום באזור של בית-הכנסת. אולי הם ישנו, נראה אם יצליחו. בינתיים הוא לא מרשה להם לשנות שום דבר. הוא טבע אותם למשפט וזכה, השופט זיכה אותו, שאסור להם לשנות. הוא לא רוצה, שם וטו. בכל מקרה, חייבים להתפלל לכיוון ירושלים, לא לכיוון החלונות. לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. הגמרא בברכות ל״ד ממשיכה ואומרת, חציף עלי מנדצלב בבקתה, חצוף אדם שעומד ומתפלל באמצע הבקעה במדבר וכיוצא בזה. הטעם הוא, א. יפסיקו אותו האנשים עוברים ושבים, ב. כשאדם עומד בחדר סגור מתפלל, לבו נשבר, חלה עליו אימת מלך ומכוון טוב. רק כשאדם עומד ככה באמצע הבקעה, מסתכל, עיניו משוטטות, לא חלה עליו אימת מלך ואין לבו נשבר. שואלים התוספות, תפילת מנחה, למדנו אותה מיצחק אבינו, מה שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה. אם כן, יצחק אבינו התפלל בשדה. איך אתה אומר שאדם שמתפלל על פני השדה הוא נקרא חצוף? מתרצים התוספות, שני תירוצים. התירוץ הראשון, אומנם הפסוק מכנה את המקום ההוא בשם שדה, אבל המקום ההוא, היה בו מחיצות, היה שם בית, ויצחק התפלל בתוך הבית, בתוך בית-המקדש. ולכן, אין כאן שום שאלה מעיקרה. זה לא היה סתם שדה, סתם בקעה, אלא יצחק אבינו היה מכנה את המקום הזה בשם שדה, אבל היה שם בית. תירוץ שני, שם, בית-המקדש, המקום הזה, קדוש מששת ימי בראשית. זה המקום שממנו אסף הקדוש-ברוך-הוא את העפר ובנה את אדם הראשון, אבן שתייה שממנה הושתת העולם. נוח, לאחר המבון, בנה שם מזבח והקריב עליו את הקורבן. אברהם אבינו עקד את יצחק בנו על גבי המזבח שם, בהר-המוריה. גם יעקב אבינו קרא את המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים. אז זה לא סתם מקום, זה מקום קדוש שבוודאי מביא לאדם ליראת שמים. ועוד, כותב השלמי ציבור, אדם שנעשה לו נס במקום מסוים ניצול שם ממוות לחיים, יכול לעמוד שם להתפלל אפילו אם אין שם מחיצות. הרי ידוע שיצחק אבינו נעשה לו שם נס, ניצול ממוות לחיים בשעת עקדת יצחק. לכן, אם לכל אדם יהיה אסור לעמוד באותו השדה, ליצחק אבינו שנעשה לו שם הנס, בוודאי שמותר לו גם לכתחילה. כך כתוב בדברי הימים, שעקדת יצחק הייתה שם, כך גם כותב הרמב״ם, שכל המעשה הזה מדובר על הר-הבית. ולכן, בזמנם, יצחק אבינו היה קדוש וטהור, היה מותר לו להיכנס בפנים, לכן היה לו היתר להתפלל. אבל שעדיין ילמד מזה לשדה אחר, אין שום היתר. היום, בזמננו, בזמן הזה, אסור לכולנו להיכנס לתוך שטח הר-הבית, משום כולנו טמאי מתים, והמקום שם עדיין קדוש. והשימותי את מקדשכם, אף-על-פי ששוממים בקדושתן הם עומדים, כמו שכותב הרמב״ם, ולכן אין לנו שום היתר להיכנס לתוך שטח הר-הבית, לא דרך הצד הדרומי ולא דרך הצד של הכותל המערבי, מה שנקרא שער המוגרבים, מכל הכיוונים, מכל המקומות. אסור לאדם ירשמים להיכנס לשם. אדם שנכנס, ענוש כרת, לפי דעת הרמב״ם. לכן, אדם שלא ידע ונכשל, צריך לעשות תיקון כרת כדי לכפר את העוון שעשה. ויזהיר גם את בני ביתו. לפעמים הילדים שלו הולכים לטייל, יש להם טיול שנתי בסוף השנה, והמורה שלהם פתי גדול. המדריך הזה לוקח אותם לכל מיני מקומות יפים כדי שיראו, בין היתר, עלולים לטעות ולהכניס אותם לתוך שטח הר-הבית. אפילו מורים דתיים נכשלו בדבר הזה פעמים רבות. ולכן, אם בניו יוצאים לטייל, יזהיר אותם, יסביר להם את הדבר הזה כדי שלא יבואו לידי מכשול ועוון, אלא למטה, ברחבת הכותל המערבי, יעמדו שם ויתפללו, ולא חלילה בתוך שטח הר-הבית. לא, לנו אין, אנחנו טמאים, אין לנו שום שטח. הרב גורן דמיין ואמר מה שאמר, אבל אף אחד לא מסכים אתו, אף אחד לא הולך לפי שיטת הדמיונות שהוא דמיין, אלא כל חכמי הדור לפני חי שנים, מייד אחרי כיבוש הר-הבית, כל גדולי הדור, למעלה מ-1,000 רבנים בעולם, חתמו פסק נגדו. רבנים ספרדים, אשכנזים, בארץ, בחוץ-לארץ, כולם פה אחד חלקו על כל השטויות שהוא אמר אז, על כל הדמיונות שהוא בדה מלבו, ולכן אסור לאדם לבוא ולהגיד, גורן מתיר, לא גורן ולא יקב. צריך להיזהר, לא להיות קל דעת ולהיכנס בספק איסור כרת, כי יש לנו כלל, אחרי רבים להטות, ולא צריכים להתחשב באדם יחיד שיש לו גסות רוח לצאת נגד כל חכמי הדור. כולם חולקים עליו, והוא ממשיך להיות קול קורא במדבר, ממשיך לבד לצעוק את הדברים שלו. ולכן צריך להיזהר לא להיכנס בפנים. הולכי דרכים, מותר להם לכתחילה להתפלל על פני השדה, כיוון שאין להם ברירה. אבל, אין ברירה, אבל יש להם עצים מן הראוי שיעמוד התפלל ליד העץ, כדי שלא יהיה פניו מול השדה. או, יש להם בדרך כלל רכב, יחנו את הרכב ויעמדו להתפלל ליד הרכב. הרכב עצמו יהיה כעין מחיצה, כמו בית. אם זה אוטובוס, יותר טוב שייכנסו בתוך האוטובוס ויתפללו. אבל אם זה לא רכב כזה, אפילו אחי יעמידו אותו ויעמדו מול הרכב. בכל מקום, גם החיילים בצבא לא זרוקים על פני השדה כך, אלא יש להם בדרך כלל כלי רכב גם. יש לו טנק, יעמוד מול הטנק ויתפלל. לא שיעמוד על הטנק, על הסיפול של הטנק, ירד למטה, ממעמקים גרעתיך השם, יעמוד למטה והטנק ישמש לו כדופן, העיקר שלא יעמוד ופניו מול השדה ועיניו משוטטות אנה ואנה. בחיי גוונה הדבר אסור. אם אין לו גם זה, אדם שטעה בדרך ונמצא במדבר לבד, אין לו כנאה. להתפלל כדי שלא יפסיד לגמרי את המצווה. כמו שנאמר שם במסכת ברכות בדף יב, רבי יוסי למד מאליהו הנביא שלושה הלכות, אחת מהן הלכה זו שהאדם שהוא הולך בדרך, מותר לו להתפלל כיוון שאין לו ברירה. שם יסופר שנכנס רבי יוסי להתפלל בחורבה, אחת מחורבות ירושלים. בא אליהו הנביא זכור לטוב והמתין לו על הדלת. כשגמר, יצא, אמר לו, שלום עליך רבי, ענה לו, שלום עליך רבי ומורי. שאל אותו אליהו, מדוע, מפני מה נכנסת לחורבה? אמר לו, להתפלל. אמר לו, היה לך להתפלל בדרך? ענה לו רבי יוסי, מתיירא הייתי שמי יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לו, היה לך להתפלל תפילה קצרה. ואז סיכם רבי יוסי את השיחה הזו לעצמו ואמר, באותה השעה למדתי ממנו שלושה דברים, אין נכנסים לחורבה, דין שני שמותר להולכי דרכים להתפלל בדרך, ואם הוא לא יכול להתפלל תפילה ארוכה בגלל שהפסיקו אותו עוברי דרכים, מתפלל תפילה קצרה. אמרה מסיימת, שאל אותו אליהו הנביא, מה קול שמעת? אמר לו, שמעתי בת קול מנאמת כיונה ואומרת, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, מה לו לאף שהגלה את בניו, אוי להם לבנים. אמר לו, לא רק שעה זו, אלא כל שעה שישראל נכנסים לבית-הכנסת ואומרים, יש מי רבם מברך, גם כן יש את הדברים האלה, הלשון הזה, שהשכינה גם כן מצטערת, אמו אנוכי בצרה. לכן, אדם שאין לו ברירה, אם אין לו לא עץ ולא רכב שיעמוד לידו, הנה חנמה נמצא במדבר, שיעמוד ויתפלל יותר טוב ממה שיוותר לגמרי על מצוות התפילה. לא שומע. יעצום עיניים, זה הדבר המינימלי שחייב לעשות, ודאי. אני עובר לסעיף ו' ולא בחורבה, מפני חשד, מפני מפולת ומפני המזיקין. ההלכה הזו, אמרנו, נלמדת מהמעשה של רבי יוסף ואליהו הנביא. והגמרא מסבירה מדוע ולמה אסור לאדם להיכנס לחורבה, שלושה טעמים בדבר. זאת אומרת, אפילו לצורך מצוות תפילה לא מתירים לו להיכנס לחורבה. קל וחומר, אם האדם הזה נמצא באמצע היום, באמצע הדרך, ורוצה להיכנס לחורבה, קל וחומר שאסור לו. טעם הראשון, מפני חשד, שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם. טעם שני, מפני המפולת, אולי יתמוטט עליו אחד הקירות, הטעם האחרון, מפני המזיקים. שדים מצויים באותם המקומות, שער וכד שער, ולכן יש חשש שמא יבוא לידי נזק, לכן ייזהר לא להיכנס שם. הגמרא אומרת שיש צורך בכל שלושת הטעמים. לא היה מספיק לנו טעם אחד כדי לפתור את הבעיה. כי אם אתה הולך לפי הטעם האחרון של שדים, לא בכל מקרה השדים יכולים להיראות ולהזיק. אלא אם יש אדם אחד, יכולים להיראות ולהזיק. יש שניים, יכולים להיראות ולא להזיק. גם מהפחד של הראייה אפשר להשתגע. אם הם שלושה, לא נראים ולא מזיקים. לכן צריכים את הטעם השני מפני המפולת. אפילו אם הם שלושה, הקיר יכול לקבור אותם חלילה, ולכן לא ייכנסו. אפילו אם נאמר, הבניין הזה זה לא בניין ישן שהתמוטט, חורבה, אלא זה בניין שלט חדש שלא גמרו אותו והפסיקו באמצע. אז אין חשש של מפולת. עדיין, אדם אחד או שניים, אסור להם להיכנס מפני המזיקים או מפני החשד. ולכן אותם האנשים שהולכים לטייל אוהבים להסתובב, לטייל בחיק הטבע, ולפעמים, משום מה, נכנסים גם לאותן החרבות, צריכים להיזהר, בפרט בזמננו, שהמזיקים קיבלו תגבורת מהמחבלים. ולא רק שדים יש שם, יש שם גם שדים כמו האנשים האלה, המחבלים האלה. מי יודע מי נמצא בפנים, אז למה לך לסכן את החיים? לכן, מן הראוי לכתחילה שלא ייכנס לשם, אפילו אם הוא רוצה לנוח בצל, שיחפש לו איזה עץ, יחפש לו מקום אחר, בשום אופן לא ייכנס לחורבה, אפילו להתפלל, קל וחומר, בשאר היום. ולא אחורי בית-הכנסת אם אינו מחזיר פניו לבית-הכנסת. זאת אומרת, לעמוד אחרי בית-הכנסת ולהפנות את גבו להיכל, הדבר אסור. לכן צריך לגעור באותם האנשים שעומדים מתפללים בחצר בית-הכנסת מוסיוף. הרבה פעמים האנשים האלה, אין להם סבלנות להיכנס בפנים בית-הכנסת הקטן כדי להתפלל, אלא הוא עומד ליד הדלת או ליד החלון ושומע קצת, קצת מדבר. אבל הרי שתי בתי-הכנסת האחרונים, החדשים, הגדולים, יש שם את ההיכל. כשאתה עומד להתפלל, הוא מפנה את גבו לאותו ההיכל. אם כן, מי יתיר לו, לאדם הזה, לעמוד להתפלל שם? ולכן צריך להעיר את תשומת לבם של אותם הנערים שעומדים שם. אתה רוצה להתפלל? תיכנס בפנים. יש בית-כנסת. תיכנס בפנים, בפנים, תמצא מסתמא מקום. אתה לא יכול לעמוד ליד החלונות ולהתפלל בצורה כזו, אחרת האדם הזה נכנס בספק, אולי הוא מפנה את גבו להיכל עומד מאחורי בית-הכנסת. הגמרא מספרת שפעם אליהו הנביא בא בדמות ישמעאלי וראה אדם כזה שעומד מאחורי בית-הכנסת, אמר לו, כדור בר כימד כמרבח, זאת אומרת, כאילו פנים אחרים. אנחנו מתפללים להשם, לכיוון הזה, הוא עומד לכיוון אחר, לכיוון מכה, הוציא את החרב והרג אותו. ולכן צריך להיזהר לא לעשות דברים שכאלה, אלא בכל מקרה ישתדל האדם להיכנס פנימה ולהתפלל בצורה נכונה. ברור. כאן, גם אם יעמדו בחוץ, הפרוזדור כאן זה צד בית-הכנסת ולא מפנים את גבם להיכל. הפרוזדור כאן הוא מקביל אלינו. ולכן, אם אין מקום, נניח יש פה 300-400 איש, ואין מקום לעמוד אלא רק בפרוזדור, יש צד היתר בדבר, לעמוד בפרוזדור, בגלל שלא מפנים את גבם להיכל. אבל שם, בחצר בית-הכנסת מוסאיוף, הם מפנים את גבם להיכל, ולכן הדבר חמור. יש אנשים, נערים, בגיל הטיפש עשרה, שלעולם לא ייכנסו בפנים. לא רק בקיץ, אפילו בחורף קר, הם בחוץ. אצל החוץ ידבר. צריך להעיר להם שזה דבר חמור, ואין להם היתר כלל ועיקר להתפלל שם. ברוך ה' לעולם. סעיף ז' ולא אחרי בית-הכנסת אם אינו מחזיר פניו לבית-הכנסת. ואחרי בית-הכנסת הוא הצד שהפתח פתוח בו, והוא ההפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים. ויש מפרשים בהפך, ראוי לחו״ש את דברי שניהם. וגם כשמתפלל בשאר הצדדים, חוץ מבית-הכנסת, יש להחמיר שיחזיר פניו לבית-הכנסת. וכל זה כשניכר שמחזיר אחוריו לבית-הכנסת. אבל אם הוא מתפלל בבית הסמוך לבית-הכנסת, פניו כנגד ארץ-ישראל כראוי, ואחוריו לכותל ביתו, שהוא כותל בית-הכנסת, מותר. שאינו ניכר שמחזיר פניו מבית-הכנסת. הגמרא, מספרת שהאדם עמד אחרי בית-הכנסת והתפלל בצורה הפוכה. עבר שם אליהו הנביא, זכור לטוב, בדמות של ישמעאלי. אמר לו, כדו בר קיימד קמר רבך, הכוונה היא שהוא עומד בצורה הפוכה, שתי רשויות כאילו, ולכן הוציא את החרב והרג אותו מיד. יש שני פירושים, פירוש הנראי ופירוש ראשי, מה הכוונה אחורי בית-הכנסת. דוגמה ראשונה היא כך, האדם הזה עומד אחרי הקיר הזה, אחרי הקיר המערבי. אנחנו מתפללים לצד זה, הוא מפנה לנו את הגב ומתפלל לצד ההפוך. הפירוש השני, שהוא עומד אחרי הקיר הזה. ולכן, כיוון שיש כאן חשש, נראה כאילו כופר, לכן מרן אמר, ראוי לחוש את דברי שניהם. כל אחת משתי הדוגמאות האלה צריך להחמיר בדבר. לכן אמרנו אמש שאסור לעמוד בבית-כנסת מוסאיוף בחצר. בחדרים, כל בתי-הכנסת, בכל החדרים, מותר, כמו שמרן אמר, אם יש לך בית אחרי בית-הכנסת, נניח מעבר לזה יש בית, ואני גר שם. אם אין האדם הזה מתפלל כאן, הוא חולה, מתפלל בביתו, למרות שהוא מפנה את גבו להיכל, אין שום איסור. זה לא חצר, זה לא טפל לבית-הכנסת, אלא זה בית בפני עצמו, מקום מוקף מחיצות, ולכן אין שום איסור. כך גם כל בתי-הכנסת, אחד אחרי השני, בכולם שייך אותו כלל ואותו הדין. לכן, בכולם מותר. אבל מה שאין כן לגבי החצר, בחצר בית-הכנסת, שם, כשאתה עומד, הרי אתה מפנה את הגב לאותם שני בתי-הכנסת הגדולים האחרונים, ולכן, לשם באמת יש האיסור האמור. לצערנו, יש הרבה בחורים, נערים, שבאים להתפלל ואין להם סבלנות להיכנס לתוך בית-הכנסת. הם מתפללים או בקטנה או בגדולה, ויש מקום בפנים, והם נשארים בחוץ. אפילו בפסוקי דזמרה יש מחלוקת, קל וחומר לגבי העמידה, ולכן צריך להעיר להם, אסור לשתוק להם. אדם שרואה אחד כזה צריך לומר לו שייכנס בפנים. הפרי מגדי מצדד שאפילו אם התחיל את התפילה, מותר לו לזוז באמצע העמידה כדי להגיע לצד הנכון, ליישר את עצמו בצורה נכונה. עד כדי כך הדבר חמור. אז איך האדם הזה יבוא לכתחילה, יבוא ויעמוד שם בצורה שכזו? ולכן אין שם שום צד היתר בדבר, אלא חייבים להיכנס בפנים. הרבה פעמים בפנים בפנים יש מקום. ליד הדלת מצטופפים שם אנשים, עומדים שם, עושים פקק תנועה. צריך להעיף אותם. בלי הרבה עדינות, לדחף אותם ולהיכנס בפנים. הם צריכים כנראה לשמוע גם את החזן קצת, וגם לשמוע מבחוץ מה נשמע, כמה כמה. לא כך מתפללים. אדם לרשמים צריך שייכנס בפנים ולא יישאר עומד בחצר, אלא אם כן לפעמים יש לחץ גדול, ב-1945, כל בתי-הכנסת דפוסים, כולם מלאים. אין מקום בשום אחד מבתי-הכנסת. אז מארגנים מניין בחצר. טוב, שעת הדחק שונה. כאן זה נקרא שזו שעת הדחק ולא עושים את זה, חלילה, לכוונה אחרת. אבל הלאו, אחי, אם האדם הזה לא עושה את זה מתוך לחץ ומטרה מעין זו, אלא סתם כך, הוא עומד בחוץ בחצר לשאוף אוויר, או בחורף יושבים שם על הספסל כדי להשתזף. יש שם שמש נעימה בבוקר. אדם בא להשתזף או בא להתפלל, ולכן בכל מקרה חייבים להיכנס פנימה. אדם שיש לו בעיה עם האוויר ישתדל לקבוע מקום ליד החלון או תחת המאוורר, כמוך. מקום כזה זה גן עדן, אז לא יהיה לו שום בעיה. גם בתוך בית הכנסת בדרך כלל קל מאוד למצוא מקום נוח, ולכן יאמר לגבייתר, המקום הזה, מקום שיהיה לי קבוע תמיד, זה נוח לי, ותמיד יהיה לו נוח לשבת שם ולא יזדקק לשבת בחוץ. אלא אם כן הוא מסכן קיבל התקף באמצע התפילה, ומוכרח לצאת החוצה עד תום. אנוס רחמנא פטרי שעת הדחק שנה. אבל כשאדם יכול, כשאדם מסוגל, אז בוודאי שיעשה תמיד מאמץ להתפלל בפנים בית הכנסת, ולא יצא לחוץ לדבר, לא יעשה את הדברים האלה, שזה נוגד את הדין ואת ההלכה. אסור לעבור חוץ לבית הכנסת בצד שהפתח פתוח בו בשעה שהציבור מתפללים, מפני שנראה ככופר, כיוון שאינו נכנס להתפלל, ואם נושא מסוי או שלובש תפילין או שיש בית-כנסת אחר בעיר או שיש לבית-כנסת זה פתח אחר או שרוכב על הבהמה, מותר. הגמרא בברכות חטא, הגמרא דנה לעבור ליד בית-הכנסת, הוא רק עובר ולא נכנס פנימה. במושבים או בבסיסי צהל, מקומות שיש בית-כנסת אחד ואחיד, אסור לו לעבור אלא אם כן ייכנס. אם לא ייכנס לבית-הכנסת, אסור לו לעבור ליד זה. הסיבה היא, כולם מתפללים, הוא לא נכנס, אז האנשים ידברו עליו, יחשדו בו שחלילה וחס האדם הזה רשע, מרושע, רע בליעל, אין לו אמונה, כופר בהשם, לא רוצה להתפלל. ולכן או שייכנס או שייזהר מעיקרה לא לעבור שם. אלא יש לנו חמישה דרכים להתיר בזה. דבר ראשון, אם יש עוד בית-כנסת בעיר, ואז האנשים לא יכולים לומר, האדם הזה רשע, לא מתפלל. אם יש, ברוך השם, עוד בית-כנסת, והוא לא רוצה להתפלל כאן, הוא רוצה להתפלל במוסיוף, אז מה בכך? אין שום איסור בדבר, ואין בזה אין מעברין על המצוות, כמו שנראה להלן. ממילא אין חשש בדבר, בזה מותר לו. לכן הבאתי, למשל, דוגמה נכונה, שהדוגמה, הדין הזה, שייך אך ורק באיזה צורה? בצורה שיש בית-כנסת אחד ואחיד, וזה מצוי או במושבים או בבסיסי צה״ל, שם יש את הדברים האלה. גם בחוץ-לארץ זה שייך. אבל בתוך הערים הגדולות, פה, אין דבר כזה. בירושלים לבד יש למעלה מ-1,000 בתי-כנסת, כן ירבו. ברוך השם יש. לכן האדם הזה חופשי לעצמו. דוגמה שנייה, אם האדם הזה נושא מסוי על כתפו, אז לא שחלילה וחס הוא כופר. באמצע עבודה, נושא מסע, הוא צריך להעביר את זה לחנות, לכן מותר. או האדם הזה לבוש תפילין, שמה דמרה עלה. התפילין הם, בוודאי שם שמים עליו, אין ספק שהוא מאמין בהשם, ולכן אין חשד בצורה כזו. היתר האחרון, אפילו אם יש רק בית-כנסת אחת בעיר, אבל לבית-הכנסת הזה יש שני פתחים. גם בחי גוונה יכולים להתיר לו לעבור. למה? האדם שיראה אותו עובר ליד הדלת, הוא יאמר, הוא לא ייכנס מכאן, בטח הוא יבוא מהצד השני, מהפתח השני. אז גם בחי גוונה אין את החשד האמור. מרן לבית-אסף בסימן תרעא, סעיף ב', מרן שם דן לגבי מצוות נר חנוכה. הגמרא בשבת כא אמרה שאדם שעובר ורואה את הנרות, יש בזה מצוות פרסומי נישא, זו המצווה הטובה ביותר. חצר ששע שני פתחים, צריך להדליק בשני המקומות. למה? משום מראית עין. אם לא תדליק, אז האדם שעובר שם יאמר, ממה שלא הדליק בפתח הזה, סימן שלא הדליק גם בפתח השני. לכן משום חשד ומראית עין, צריך להדליק בשתיהם. וכך פסק מרן שם, בתרשעין א', סעיף ח'. שואל מרן, פה אם יש לבית-הכנסת שני פתחים, אתה אומר, ידונו אותו לכף זכות. יגידו, אם הוא לא ייכנס מכאן, מסתמא ייכנס מהצד השני. למה לגבי נר חנוכה לא יגידו כך? גם שם תגיד, ידונו אותו לכף זכות. ממה שלא הדליק בפתח הזה, מסתמא הדליק בפתח השני. ותראה צמרן, שם זה עולה כסף לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה. אנשים יגידו, זה קמצן, טמאה גדול, לא רוצה לשלם נרות חנוכה, ולכן לא ידליק, לא פה ולא שם. זה מה שיגידו. אבל להיכנס, להתפלל בבית-הכנסת, עדיין הגבאים, אפילו הסוחרים הטובים ביותר שלנו, עוד לא שמעתי איזה גבאי שלוקח כרטיסי כניסה לבית-הכנסת. זה עולה בחינם. לכן אין חשש שיגידו עליו עד כדי כך. תירוץ שני, שם המצווה היא רק דרבנן, מצוות נר חנוכה, ולכן יבואו לחשוד בו. פה אומנם מצוות תפילה היא דרבנן, אבל אדם שלא מתפלל הרי הוא ככופר בעיקר, הוא לא מאמין בהשם, לכן הוא לא מתפלל. אז אנשים לא כל כך מהר אומרים על האדם כופר. באים לחשוד אדם, אומרים עליו, האדם הזה דיבר בבית-כנסת, עשה איזה עוון. אבל לבואו יגידו, האדם הזה אכל בכיפור, נסע בשבת? עדיין לא מעזים לדבר בצורה כזו דברים שאין להם בסיס, דברים שהם תלושים מהמציאות. ולכן פה, כיוון שזה נראה ככופר, לכן אין חשד בכלל ועיקר, ולכן יש הבדל במציאות בין שם לכאן. פה אין חשד במראית העין, שם יש חשש. אם הוא לא מתפלל אלא רק שומע קדיש או קדושה מבית-הכנסת, אין בעיה. האדם הזה עובר בדרכו, שמע איזה יש מרבה. אז אפילו אם אני לא מפנה את מבטי, את הכיוון שלי לכיוון בית-הכנסת, לא נורא. לשמוע את הקדיש לומר יש מרבה, אני לא חייב לכוון את עצמי בדיוק לאותו המקום. גם בקדושה, זה לא מעכב, הדבר הזה. זה לא דומה לאדם שעומד להתפלל, שם הוא צריך להשתחוות, שם הדבר שונה לגמרי. במציאות ודאי שלא. אני מסכים איתך להנחה שאתה מניח תפילה דה רבנן, ומי שלא התפלל פעם הוא לא חלילה כופר, אלא האנשים נדמה להם כך. אדם שאף פעם לא בנו, אבל אתה עובר ליד בית-הכנסת ואתה לא נכנס? עד כדי כך? לכן, בחיי גוונה, זה נדמה לאנשים שזה חמור. אתה אומר לאנשים ששבת יותר חמורה מכיפור. מישהו מאמין לך? האנשים נדמה שכיפור יותר חמור. גם תפילה. תבוא ותאמר לאנשים שלדבר לשון הרע זה איסור מן התורה. יותר טוב שלא תבוא בכלל לבית-הכנסת מאשר תבוא ותדבר לשון הרע. מישהו יאמין לך? מה פתאום? להתפלל זה דבר שבחובה. עובדה, אתה רואה הרבה אנשים נוסעים ביום שבת ובאים להתפלל. חושבים שהתפילה זה דבר שהוא עומד ברומו של עולם, וכל הדברים האחרים חלילה כאילו אפס. לכן, בגלל שאנשים נדמה להם כך, הם לא מהר תולים באדם הזה אשמה חמורה כזו, שממה שלא נכנס כאן הוא לא ייכנס בצד השני, וחלילה וחס הוא כופר לו. ידונו אותו עד רבה לכף זכות. לא נכנס כאן, מסתמא ייכנס תיכף מהצד השני. ישתדל אדם להתפלל בבית-הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית-הכנסת, תכף נתפלל בשעה שהציבור מתפללים. כן. ודאי, ברור. אם יש להם, נניח, בית-כנסת אחת במושב, אבל יש להם שלושה מניינים למנחה, ב-5, 6, 7. אז בוודאי שמותר, למה? יגידו, אם הוא לא יתפלל עכשיו, אז הוא יבוא להתפלל בשעה 18. הוא מהג'מאעה של המניין השני, הוא לא שייך לגדוד שלנו. בוודאי, בזה גם כן יהיה מותר. מה שואל ניסן? לא תתפלל שם, אתה הולך ללכת לגירושיה הקרוב. לא יהיה שם, אז מה? אין לך נאמה. אין לך נאמה. אם יש באמת מקום קרוב מאוד, שיש עוד בית-כנסת, אין לך נאמה. גם בזה אפשר לומר את ההיתר האמור. כל מה שאמרתי בבסיס צבאי, שהוא דבר עסוק, אני מדבר על בסיסים צבאיים בנגב שמרוחקים ממקומות יישוב. שם אתה רחוק, 30 קילומטר מכל צד, אין לך מקום יישוב. זה רק בסיסי צה״ל. אין לך נאמה. מותר. חי גוונה, שאתה אומר, מותר. גם בזה מותר. יש מחלוקת לגבי פסוקי זמרה, המסקנה היא שמותר. אני עובר למרן סעיף ט' ישתדל אדם להתפלל בבית-הכנסת עם הציבור. ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית-הכנסת, יכוון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, והוא הדין בני-אדם הדרים ביישובים ואין להם עניין, מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים. וכן אם נאנס ולא להתפלל בשעה שהתפללו הציבור, הוא מתפלל ביחיד, אף-על-פי-כן, יתפלל בבית-הכנסת. ישתדל כל אדם להתפלל בבית-הכנסת ולא במקום אחר. לשמוע אל הרינה ואל התפילה. במקום רינה, שם תהיה תפילה, משום שבית-הכנסת הוא מקום השראת שכינה, המקום קדוש, ולכן סדר העדיפות הוא קודם כול להתפלל בבית-הכנסת. אפילו אם האדם הזה בא בשעה 1400 אחר חצות, בוודאי שאין לו מניין בבית-הכנסת, אלא או שיתפלל ערבית בביתו או שיתפלל ערבית פה בבית-הכנסת. יש לו ברוך השם מפתחות של בית הכנסת גם בזה חייב ללכת לבית הכנסת להשתדל להתפלל שם תהיה תפילה משום שבית הכנסת מקום השראת שכינה, המקום קדוש ולכן סדר העדיפות הוא קודם כל להתפלל בבית הכנסת תסתכלו אם האדם הזה בא בשעה שתיים אחר חצות בוודאי שאין לו מניין בבית הכנסת אלא או שיתפלל ערבית בביתו או שיתפלל ערבית פה בבית הכנסת יש לו ברוך השם מפתחות של בית הכנסת גם בזה חייב ללכת לבית הכנסת להשתדל להתפלל שם כי שם יש שכינה ולכן יש סיכוי שתפילתו תישמע יותר אמנם יש לנו הרבה מדרגות של שכינה בית הכנסת כשאין מניין ובית הכנסת כשיש מניין או מדרגות יותר מזה עם ישראל כשיש להם 22,000 איש ובנוחו יאמר שובה השם רבבות אלפי ישראל אין השכינה שורה אלא אם כן יהיו 22,000 מעם ישראל שואלים התוספות אם כן אם אתה אומר רק 22 איך אנחנו אומרים כאן כל 110 שכינתה השריעה תרצו התוספות יש מדרגות רבות לשכינה ראיה לדבר הגמרא ביומה כשעושה את ההשוואה בין בית ראשון לבית שני חמישה דברים היו חסרים בזמן בית שני יאשיהו המלך שהיה בזמן בית ראשון פתח ספר תורה ושם פגש את הפסוק יולך השם אותך ואת מלכך מיד הוא פחד שמחלילה וחס יגלה שמא יהיה עליהם איזה פורענות מיד שלח שאלה לחולדה הנביאה למה דווקא אליה ולא לנביא אחר משום שנשים רחמניות ואז ענו לו בשמיים שלא יפחד לא רק שהוא בעצמו לא יקרה לו כלום אלא כי עברות אבותיו ייקבר הכל יהיה רגיל אבל הוא הבין את הרמז שפעם חלילה יהיה גלות ולכן לא רצה שיד אויב תיגע בידי ארון הברית שני לוחות הברית ולכן לקח כמה דברים, צמצן את המן, הלוחות, הקרובים את כל אלה לקח וגנז אותם תחת אחת המחילות של הר הבית ולכן בית שני לא היה הארון, היו חסרים חמישה דברים, אחד מהם שכינה, בבית ראשון הייתה דמות האש על המזבח הרובצת כאריה ובבית שני היא כמו איזה כלב חוץ מהכבוד ולכן הכוח של השכינה לא היה כל כך שוב הראשונים עומדים על זה, הרי מצאנו בכמה מקומות שגם בזמן בית שני הייתה שכינה, כמו שהגמרא מספרת על רבי ישמעאל בן יהודה סדק, שנכנס להקטיר קטורת וראה את השכינה, אמר לו הקדוש ברוך הוא ישמעאל בני ברכני ואז הוא אמר יהיה רצון שיכבשו רחמך את כעסיך ייגע לו רחמך על מידותיך ללמדך שלא יהיה ברכת ידיעות קלה בעיניך. הוא היה בזמן בית שני אלא ודאי יחסית לבית ראשון לא היה שכינה אבל באופן כללי בוודאי שגם בזמן בית שני היה כאן באספקלרייה המאירה בזמן בית ראשון וכאן באספקלרייה שאינה מהירה. גם הירושלמי משמע כך, שם מסופר על שמעון הצדיק שכידוע היה ארבעים שנה כהן גדול, שנה אחרונה אמר להם שהוא אותה שנה ימות. שאלו אותו מאיפה אתה יודע? אמר להם שכל שנה נכנס עמו ויוצא עמו מלאך לבוש לבנים. השנה היה לבוש חורים, נכנס ולא יצא. שואל הירושלמי, הרי הפסוק שאמר, בכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר. מה זה בכל אדם? לרבות גם אותם מלאכים שעליהם נאמר שדמות פניהם פני אדם. אם כן, גם למלאכים אסור להם להיכנס לבית קודשי הקודשים. התירץ הירושלמי שהוא אמר בסגנון כזה, לשון ענווה. אבל האמת, השכינה, הקדוש-ברוך-הוא כביכול, נכנס עמו ויוצא עמו כל שנה, רק אותה השנה האחרונה לא היה כך. אתה רואה שהיה שכינה, אלא שלא היה באותה העוצמה. מרן נקמן, בסימן קפיד ב', מתאר את חתימת הברכות של כל העמידה, מתי תיקנו את החתימות. מרן מביא בשם ארוחות חיים את המדרש. הברכה הראשונה, מגן אברהם, כשאברהם אבינו ניצל באור כסדים. הברכה השנייה, מחיי המתים, אחרי עניין עקדת יצחק. כשעקוב אבינו פגש את אותם המלאכים ביקרש, הם המקום והוא מחניים, מתגושש אתם וניצח, אז אמרו מלאכי השרת, ברוך אתה השם, האל הקדוש. כשיוסף למד שבעים לשון בערב אחד, אמרו, ברוך אתה השם, חונן הדעת. וכן, על זה הדרך, עד ברכת רצה. כשהייתה חזרה השכינה לבית-המקדש בבית שני, אמרו, ברוך אתה השם, מחזיר שכינתו לציון. אם כן, אתה רואה שהייתה שכינה. אלא ודאי שהשכינה לא הייתה באותה העוצמה. מכל מקום, לא רק אז הייתה, אלא גם בזמננו. והיו עיני ולבי שם כל הימים, והשמעותי את מקדשיכם, ועל-פי ששוממים בקדושתן אין עומדים. ולכן, גם בזמן הזה אסור לנו להיכנס לתוך שטח הר-הבית, משום שכולנו טמאי מתים. אני חוזר לנושא. לכן, כיוון שבית-הכנסת מקום קדוש, לכן יש סדר עדיפות לאדם להתפלל בבית-הכנסת, או, כמו שנראה לקמן, בסעיף ח', גם בבית-המדרש, גם כן כדאי וטוב להתפלל, גם שם זה כדאי. זהו הדבר השני, שגם הוא חשוב, ולא פחות, אלא עוד יותר, כמו שנראה בהמשך. כך הוא הדין אם יש לך שני מניינים. יש לך שכן טוב שהתחתן, ויש שם מניין, מתפללים מחר אצלו בבית. מחר אין ספר תורה, אז יש שם מניין של כל המשפחה. אז במקום ללכת לבית-הכנסת, אתה רוצה להיכנס אצל השכן. אם יש להם מניין בלעדיך, למה לך להתפלל בבית פרטי? הרבה יותר קדוש, הרבה יותר טוב להתפלל בבית-הכנסת. נכון שכאן מניין וכאן מניין, אפילו הכי, בית-הכנסת מקום קדוש יותר, ועדיף יותר להתפלל שם. כך הוא הדין לגבי אם יש לך בית-כנסת אחד שיש בו מעט אנשים, מניין מצומצם, בית-הכנסת השני מעייש. ברוב העם הדרת מלך. יותר טוב ללכת לבית-הכנסת השני, שיש שם הרבה אנשים. לא אומרים, כשאני עובר ליד בית-הכנסת הראשון, הרי אתה מדלג עליו, אין מעברין על המצוות. הכלל, האיסור, אין מעברין על המצוות, מה שהגמרא אמרה במנחות סד'-ד', שם מדובר במצוות קצירת העומר. יש לפניך חיטים, שעורים אתה צריך לקצור, להקריב מהם את הקורבן. אם אתה לא קוצר מאלה, אז לא עושים בהם שום מצווה. אם כי נפסדת מהם את המצווה לגמרי. לכן מצווה להביא מן הקרוב. לא בא מן הקרוב, אז מביאים מן הרחוק. דניאל, מתי אמרת את זה? אתה זוכר? דניאל, יש לו זיכרון יותר קודם. ליל טז בניסן אמרנו את זה. כשסופרים ספירה ראשונה של העומר, אז אומרים את הקטע הזה של הגמרא, זה מה שאמר לנו דניאל. אז כמו שאמרנו, בחיי גוונה אתה מפסיד לגמרי מהסוערים האלה, לכן מצווה היא להביא מן הקרוב. פה אני לא מפסיד לגמרי. כאן המצווה של תפילה בציבור בבית הכנסת הזה, בן כה יהיה, יש להם עניין. אני הולך למקום שיש יותר אנשים ברוב העם, ולכן עדיף יותר ללכת למקום שיש ריבוי אנשים. ככל שיש יותר אנשים, המלך הקדוש ברוך הוא מתכבד יותר בדבר הזה. למה דברים אמורים? כששני המקומות שווים, בשניהם יש חזן מצוין, או בשניהם חזן חלש, וכן מצד האנשים שמתפללים, כולם שווים. אבל אם בית הכנסת שיש בו עשרה אנשים, אבל כולם צדיקים, יש להם חזן קדוש, כאילו בית הכנסת השני, ככה ככה, חצי חצי, אז בוודאי שצריך להעדיף את הסביבה, את האנשים הטובים והקדושים, זה בוודאי סדר העדיפות בדבר הזה. כך הוא הדין, לכל הדברים האחרים. יש לו שם, בבית-הכנסת, שיש שם ריבוי עם, חלק מהחברים שלו לשעבר, חלק מהג'מאעה. אם הוא ילך לשם הוא מוכרח להתלוצץ אתם, לשמוע לשון הרע, רכילות, ואין לו אומץ עדיין לומר להם, תסתום את הפה, אסור לדבר לשון הרע. אילו בית-הכנסת השני אומנם מעט אנשים, אבל כולם צדיקים, שם אין לא לשון הרע, לא רכילות. אז בוודאי שעדיף יותר ללכת למקום הקטן, אלא שהכול שווה לשום הבדל ביניהם, אז עדיף יותר ללכת למקום שיש שם ריבוי אנשים. והגמרא ממשיכה, הגמרא בסוטה, בנידה ל'ו. בכמה מקומות הגמרא הזכירה שיש מצווה של שכר פסיעות. היינו, כשאדם הולך לבית כנסת רחוק, יהיה לו שכר לא רק על מה שהתפלל, אלא גם שכר הליכה בידו. רבי יוחנן למד את זה מאישה. שאל אותה, למה את באה לבית הכנסת שלי כאן? הרי יש לך בית הכנסת בשכונה שלך. ענתה לו, רבי, ולא שכר פסיעות יש לי? לכן הייתה באה טורחת לבוא עד שם. אומנם יש חולקים, זה לא מוסכם. בספר גזע ישי טוען, הרי נשים פטורות מתפילה. לכן לא היה לה עוון, אין מעבירינה על המצוות. היה מותר לה לעבור לדלג מבית הכנסת הראשון. לכן היה מותר לה ללכת לרחוק. אבל לנו, כשאנחנו חייבים בתפילה, אז הראשון זכה. אם תעזוב את הראשון, אין מעבירינה על המצוות. אבל כל האחרונים חלקו עליו ואמרו את ההסבר הקודם שאמרנו. אם המצווה הייתה מתבטלת לגמרי, יש שם תשעה אנשים, ואתה עשירי, אם אתה עוזב אותם, אין מניין, בזה שייך לומר גם, אין מעבירינה על המצוות. אבל אם יש להם מניין, יש להם תריסר אנשים, אני הולך למקום השני, שיש שם ריבוי עם, בזה אין את האיסור, אין מעברין על המצוות. אדרבה, יש בזה שכר פסיעות. אלא שהגאון רבי יוסף חיים בספרו תורה לשמה אומר, שכר פסיעות יש כשאדם הולך ברגל, אבל אם נוסע בעגלה אין שכר פסיעות. דווקא מינה לזמננו. יש אנשים שנוסעים באוטו, הולכים לכותל, הולכים למקום אחר, הולכים למרחקים, אין הבדל אם יתפלל ליד הבית או יתפלל במקום הרחוק. שניהם אותו דבר, אני לא אומר פחות, אבל בשמיים יפצו אותו, ייתנו לו שכר דלק, אבל לא שכר פסיעות. פסיעות אין, הוא לא טרח כאן בגופו, מעתיק אותו להלכה בספר ציצי לעזר ועוד מאה אחרונים. ולכן, אם האדם הזה רוצה באמת לקבל במזומנים, שיואיל בטובו לעשות משהו בגופו. שילך ברגל קצת, מה יש? זה היה במושב, זה היה במושב, עכשיו תראה את סוף דבר לא נראה לי את זה. הוא נראה בבית, הוא נראה לי את זה. למתפלל שם, הם יוצאים את הספר שמה יקרה, בלי ברכה, כן. יוצאי בלי ברכה, כן. אלא אם תפסים אותו לדבר על סרט, הם יוצאים עניין בית-האבר. אז כדאי שיצטרף, כי יש בזה גמילות חסד. לכן, אם באמת אין להם עניין, הוא העשירי, כדאי. אבל אם יש להם עניין, ברוך השם, יש להם עשר אנשים שם, לא תמיד אתה יכול להיות בטוח, בוודאי, שיהיה להם אחר כך מניין, לפעמים לא. נדמה לך שכן, ובסוף הם יתפללו יחיד, ולכן לא כדאי. אם אתה עשירי, תיכנס. תחכה קצת שם, תחכה. אל תניח תפילין. תתחיל את התפילה בינתיים, ואל תניח תפילין. יבוא העשירי, תוכל לברוח. אבל להיכנס, להשלים להם מניין, תיכנס, ואל תעזוב אותם עד שיהיה להם בלעדיך מניין אנשים. לא כדאי. יברח, יעזוב אותם ויברח. מה עם הנפטרה ירש המימה? הנפטרה ירש המימה. צריך להביא עשרה חוץ מהחלבנה. כך אומר המהרשע, הביאו אותו כאן על המקום, השערי תשובה, סעיף קטן ב', החלבנה לא היה כל כך ריח טוב, אבל הוא היה אחד עשר, גם פה. אם מודעים מראש שיש דבר כזה, אז כדאי באמת להודיע בבית הכנסת, נבקש מציבור גדול שיבואו לשם כדי שיהיה מניין חוץ מהם. בזה פותרים את הבעיה. אולי יש מניין של שכר פסיעות, אבל יש בניין בצמצום, ומה זה בניין גדול שיש ברוב העם? אם יש בניין בצמצום, יש בלעדיו, אז ילך למקום הקרוב לו. ברוב העם, הדרת מלך, זה דין שיש בו גם פסוק, אסמכתה. שכר פסיעות, אין עליו שום פסוק. לכן המצווה של שכר פסיעות היא פחות חשובה מהמצווה של ברוב העם. לכן, אם יש לך בית-כנסת קרוב לבית, יש שם מאה איש, ואילו בית-הכנסת השני, רחוק ממך, עשרה אנשים, אז יותר טוב תלך למקום שיש ריבוי עם. אלא אם כן שם אין בכלל מניין. מחכים לך, אתה עשירי, זה משהו אחר. אבל אם יש מניין בלעדיך, ברוב העם, הדרת מלך חשוב יותר. דין שני שמרן אומר, רגע אחד, דין שני שמרן אומר, ישתדל אדם להתפלל עם הציבור. זאת אומרת, לא מספיק שיבוא להתפלל בבית-הכנסת באחיד, אלא צריך גם להתפלל במניין. הגמרא שם אומרת, שאמר לו רבי יצחקל הרב הונא, למה כבודו לא בא לבית-הכנסת? אמר לו, לא יכיל נא. אומר ראשי, תש כוחי. היה זקן והיה לו קשה לצעוד ברגל. אמר לו, למה כבודו לא אומר להשמה של בית-הכנסת, שיגיד לך מתי מתחילים השם שפתיי, גם אתה תתחיל באותו רגע. אמר לו, מייקו להאי, למה אתה כל כך עומד על זה? הביא לו את הדרשה שאמר רבי שמעון בן יוחאי, ואני תפילתי לך השם עת רצון. מתי זה עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. זהו הזמן של שעת רצון. ולכן, אדם שהוא אנוס ולא יכול לבוא לבית-הכנסת, יעשה מאמץ לפחות לדייק את השעה שהציבור מתחיל עם השם שפתיי. אומר הפרי חדש בפסוקי דה זמרה במקומות אחרים זה לא חשוב, אלא כשהוא מתחיל את העמידה יהיה בדיוק יחד עם הציבור. לכן, אדם כזה שהוא חולה, שוכב על ערש דווי ואינו יכול לבוא לבית-הכנסת, ממליצים לו מאוד בימים אלה להתפלל בשעה 535 את העמידה של שחרית. באותו רגע שלנצח אמה יש למעלה מ-100 מניינים בבתי-הכנסיות בירושלים שמתפללים אז. תפילת מנחה התחילה, שם שפתיי, ברבע לשמונה. גם אז יש עשרות מניינים שמתחילים ברבע לשמונה, שם שפתיי. יתחיל בשמונה ועשרה, 20 דקות אחרי ההשקיעה, יתחיל ערבית, כי אחינו האשכנזים, כולם מתחילים אז, מתחילים והוא רחום, אז מסתמא יתחבר יחד אתם. כך אומרים לו, מייעצים לאדם הזה. לפעמים יש טלפון בבית-הכנסת, אז זה מצוין. אז יבקש טובה מאיזה אדם, יגיעו תהילות האלה על יום גואלם, אני מחייג, והוא מרים את הטלפון, את האפרכסת, ואני אומר לו, ברוך ומבורך, משה ובני ישראל, הוא כבר יודע איפה שאנחנו עומדים, גל ישראל, אני סוגר לו, זה מצוין. אבל לא בכל בתי-הכנסיות יש טלפון. אם אתה רוצה להשאיר את הקו פתוח, שישמע אחר כך גם את החזרה בברכת כהנים. זה דבר טוב, דבר חשוב, ויכול לענות אמינים על הכול. למה לא? אני מסכים. אם יש טלפון, אינטרקום זה דבר עצום. אבל לצערנו, עדיין השחלולים האלה עוד לא חדרו לבתי הכנסת. היה פעם איזה אחד מאבול אחד נסע עם החבורה שלו למירון, הם היו תשעה, רצו להתפלל, היה להם מכשיר קשר, אז הוא הודיע שם למנהל של התחנה של המוניות, תשמע, אתה מוכן להצטרף למניין? אמר לו כן. אז אין צירפות עוד דרך מכשיר הקשר, ועשו תפילה עד צנטר ומניין. זה קשקוש גדול, זה דברים בטלים. כדי שיהיה, ועני צפילתי לך השם עת רצון, כל העשרה במקום אחד. בדוגמה שאני אמרתי, יש עשרה במקום, רק החולק גם מתחבר לרגע ההוא ושומע עונה המינים. אבל הוא לא יצר את המניין, המניין נוצר בלעדיו, היו עשרה לפני כן, ולכן בזה אין שום בעיה. אני חוזר לנושא הראשון. המצווה להתפלל במניין, חובה על כל אדם, על כל גבר וגבר חוץ מהנשים. נשים אינן חייבות להתפלל במניין. גם לדעת מרן שפסק לכמן שנשים חייבות, מותר לה לכתחילה להתפלל ביחיד, אינה חייבת ללכת לבית-הכנסת, לא בחול, לא בשבת, לא בראש שנה ולא ביום הכיפורים. אין על האישה שום חובה. הן נוהגות להחמיר לבוא בכיפור או בראש שנה, אבל מצד הדין הנשים פטורות מהדבר הזה. אנחנו הגברים חייבים בזה, בין בחול, בין בשבת וכן הלאה. ולכן, אדם מראשמים שרוצה לעבור דירה, המקום כאן קטן מדי או מסיבות אחרות, אז יש אנשים שהמוח שלהם לא עובד באותם הימים. בא אדם ואומר לו, תראה, במושב פלוני אתה יכול לקנות וילה יפה, יש שם 50 דונם במחיר זול, מיד הוא עושה את החשבונות מבחינה כלכלית. הוא שואל את החברים שלו, אומרים לו, כן, זה בזיל הזול, זה רבע המחיר. הוא רץ וקונה והולך לשם ונכנס לתוך מלכודת. אחרי שעבר דירה, אז הוא מתחיל לחשוב, הוא הולך, אחרי הצהריים, איפה בית-הכנסת? הוא רואה שהוא לבד. אין מניין, לא מנחה ערבית, לא שחרית. אבל בשביל מה האדם הזה עבר לשם? בשביל להתפלל יחיד? מכר את העולם הבא שלו, ילך יהיה במקום כזה נידח? איך אדם עושה שגיאה כזאת? אדם שרוצה לעבור דירה, קודם כול בודק מה רואה, רואה קודם כול, יש שם בית-כנסת ויש תלמוד תורה טוב לילדים שלי ויש שם המקווה, אז הוא עובר. אבל אם אין, אין הדברים האלה, אדם ירשמים צריך להיזהר לדעת שזה בנפשנו. כולי היי ואולי. הלוואי שיגור בשכונה טובה, מקום שיש בו בתי-כנסיות, בתי-מדרשות, תלמודי תורה, מקוואות, והלוואי שהילדים שלנו יצאו ירשמים במאה אחוז ירעים ושלומים. אם האדם הזה הולך לגבעת-זאב, הולך לגבעת-נחשון, אני יודע איפה הוא רץ, ואחר כך, אחרי שכבר נפל הים, הוא צועק אצילו, רוצה תלמוד תורה. רוצה? מי יפתח לך? אתה חושב שהשר שלנו, שר החינוך, הוא יבוא ויעשה לך בתי-ספר? זה מה שהוא דואג? האנשים האלה, במקום חינוך, הם חונקים את הילדים שלנו, לצערנו, ולכן האנשים האלה, שהולכים כמו פתי, פתי מאמין לכל דבר, הם הולכים וגרים בשכונות נידחות כאלה. הם עתידים לתת את הדין. הוא לא יכול לומר לך, אני רוצה. מה זה שווה שאתה רוצה? צריך גם לעשות השתדלות. מעיקרה, כשאדם הולך לקנות דירה, קודם כול ישאל מי האנשים, מי השכנים, מי השכונה. יש שם בתי-כנסיות, בתי-מדרשות, תלמודי תורה, ואז יכול ללכת לגור במקום כזה. הנה, ברוך השם, יש לנו רמות ג', ד', ה', ה', ו', כל השכונות האלה כולן, השכונות החדשות האלה, מחיר הדירות לא פחות זול מאשר בגבעת-זאב. אותו המחיר פה, אותו המחיר שם. ההבדל הוא ששם כולם צדיקים, שם כולם חרדים לדבר השם, ויהיו שם בתי-כנסיות, יהיה הכול. ואם הוא רוצה כאן, קרוב לג'מאע, יש לו כאן, כן, בשמואל הנביא, ברוך השם, כולם צדיקים גם שם. ולכן, יעשה מאמץ להיות בתוך עמי אנוכי יושבת, כדי שיהיו לו תמיד מניינים. כאן, בשכונות האלה, מתי שאתה רוצה, שחרית, מנחה, ערבית, אם פספסת את המניין, המניין שלך בשבע, איחרת אותו יום אחד, אתה הולך למוסיוף, יש לך מניין בשבע ורבע, וכן על זה הדרך. לא חסרים מניינים, תמיד יזכה למצוות האלה. אבל אם האדם הזה, חלילה וחס, הולך וזורק את עצמו לים, מישהו אמר לו, בגבעת זאב הדירה בזול. אז מה יש? ואם זה בזול? אני אמצא לך מקום יותר בזול. בגבעת שאול, בית הקברות, יותר בזול. יש לך בבית ספר יחווה דעת. תעיין שם, תראה שהרב מתיר. תעיין שם. הזכרנו את כל זה לפני שלושה חודשים, בסימן נה, סעיף כ'. תעיין שם. יש גם בקלטת. תעיין בקלטת שלנו. כן. לכן, אם אני רואה בית-כנסת הראשון שבדרכי, נוסח אשכנז, ואני לא רוצה להתפלל עמם, יותר נוח לי להתפלל בנוסח שלי, במבטא שלי, בית הכנסת השני, ולכן אני הולך למקום השני. בוודאי שאפשר לכתחילה, אין שום ספק בדבר. הרדב״ז אמר את הכלל של הגמרא. הגמרא בעבודה זרה הביאה לגבי מצוות תלמוד תורה. אין אדם לומד אלא מקום שלבו חפץ. הוא אומר גם לגבי תפילה. תמיד האווירה הכללית, כשיש לו חברים טובים ונהנה להתפלל, זה נותן לו השראה טובה, יוכל האדם הזה גם לכוון אותו. כשהוא הולך למקום, גוי אשר לא תדע לשונו. הוא לא מכיר אף אחד, וחלק אולי גם מרגיזים אותו, מקנטרים אותו. אז בלי מצב רוח אתה רוצה שהוא יכוון? הלוואי שיהיה לו מצב רוח והוא יכוון. ולכן הרדב״ז מקל בדברים האלה, שאפילו אם יש מקום שהוא ברוב העם, יוותר על ברוב העם, העיקר שילך למקום השני, יהיה לו שם יותר שלווה. לפעמים יש לו יותר אוויר, יותר אור, כל מיני סיבות שכל אחד רגיש להם או אלרגי עליהם, העיקר שתהיה לו תפילה מושלמת בכוונה שלמה. המצווה והחובה של תפילה בציבור, כמו שאמרתי, אפילו מקצה העיר ועד קצה, כגון, נניח שאני גר בשכונת רמות, המניין האחרון ברמות בשעה 20. לא הרגשתי טוב, קמתי מאוחר ב-20, את המניין ההוא איחרתי. אני לא יכול לומר, טוב, בשכונה כאן אין יותר מניינים, אלא אתה נמצא בתוך ירושלים, אתה חייב לרדת למוסאיוף, לכל אחד מהשתי מלכים שיש. תלך לזיכרון משה, גם בשמונה וחצי תשיג מניין, וכן על זה הדרך. אז כל ירושלים חשובה כאחד. אם היה בית-כנסת חוץ לעיר, אז היה הכלל, מרן אומר לכמן, עד מיל, עד 960 מטר אני חייב ללכת, יותר מזה לא. אבל בתוך העיר אין הבדל, בכל מקרה חיה. אבל היא בתוך תחום שבת ומוקפת בעירוב, ולכן לעניין זה הפוסקים השוו את הכללים האלה לדיני שבת, לדינים ההם, ולכן הבאתי דווקא את המשל הזה והדוגמה הזו. לא, לא חייב להשלים, אבל כדאי. לפנים משורת הדין, תיכנס, כשיבוא העשירי תוכל ללכת, תוכל לברוח. תתחיל שם בינתיים למנצח עד תיקון תפילתי. בינתיים מסתמא יבוא עוד אחד, ואז תוכל ללכת. אבל כדאי לעשות מאמץ, אם באמת לא הגיע העשירי, תתפלל איתם כדי לא לפרק להם את המניין. אז נמצא מקום אחר, מקום שלישי, חסרים ותק נסיעות. מי היה גדול הדור שם? מי היה גדול הדור? שר האוצר? הכלל הוא כך, כדאי שכל חכם בימי החול ימחול על כבודו כדי שלא יהיה לו טורח ציבור, לציבור. לכן נגיד להם, אני רגיל להאריך, תראו, יש עשרה, תתחילו כבר. אבל לגבי שבת, כדאי להמתין. תמיד בשבתות אין בלאו הכי טורח ציבור כל כך, אנשים לא ממהרים לעבודה, שם כדאי להמתין עד שיסיים. אבל בחיי גוונה, בדוגמה הזו, הוא לא יכול להמשיך, בסדר? שייתן למישהו אחר. לא נעים לו שהוא יתחיל כי אבא שלו עדיין באמצע העמידה. ייתן לאדם אחר. יבוא אדם אחר, שגם הוא יודע להיות חזן טוב, וימשיך עליית התפילה. אני חוזר לנושא. החובה להתפלל בציבור שייכת אף... כן, כן, אפשר. המצווה והחובה להתפלל בציבור, אפילו אם האדם הזה עלול להפסיד מהרווח הון עתק, כגון האדם הזה יש לו חנות, והיצר רע לא ישלח לו קליינטים בשעה 1600, אלא בדיוק בזמן מנחה אז הוא שולח לו את הקליינטים כדי שיפריעו לו במצוות התפילה. אפילו אם הוא אומר, תראה, אני לא אתפלל עכשיו, אני אפסיד את המניין, אני אתפלל אחר כך ביחיד. הרי יש עדיין, יש עוד 20 דקות. אסור לו. זה הפסד מהרווח, כותב הגאון יד אליהו, שחייב אפילו להפסיד הפסד גדול מהרווח, ובלבד לקיים מצוות תפילה בציבור. ולכן, יודיע לכל הקליינטים, אכן, בית ישראל, שמה הוא? אני סוגר, אני הולך לבית-הכנסת, בואו אתי, בואו אחי, בואו רעי. ומי שירצה לקנות, בעוד חצי שעה אני חוזר, וזהו. אסור לו, לאדם הזה בשום אופן, לבוא ולהגיד, אני אתרום, אתן מעשר גדול, אם אני ארוויח עכשיו בבת-אחת אלף דולר, אז גם המעשר, העניים ירוויחו. לא כך, אל תעשה חשבונות, לא של העניים ולא של העשירים, אלא יש עליו חיוב ללכת להתפלל בבית הכנסת. יש סיפור ידוע על איזה אדם שהיה ענוותן, צדיק, אבל מסכן, לא היה לו מזל גדול. תמיד היה חי חיי עוני. האדם הזה היה נקי כפיים, בר לבב, קם בבוקר, מתפלל, הולך למניין, אין אצלו חוכמות. גומר חוק לישראל, הולך לאכול פת שחרית, עד שמגיע לחנות כבר שעה שמונה, שמונה וחצי. החברים שלו, כל בעלי החנויות תמיד היו צוחקים עליו, על העצל הזה, מתי הוא בא, מתי תהיה לו פרנסה. פעם, באחד הימים, אשתו אמרה לו, מה יהיה הסוף? אנחנו צריכים פרנסה, יש משבר כלכלי. מה שהיא אומרת, האדם הזה מנענע לו בראשה ולא מתקוטט, לא עושה שום דבר, ממשיך בדרכו. אחד הימים הוא גומר פת שחרית, הולך לחנות, בדרך רואה התקהלות של האנשים ליד בית מלון. מיד ניגש, נתקרב, מה קרה? רואה, עומד שם איזה שוטר ומוכר כל מיני בגדים. אמרו לאנשים, בא כאן איזה אדם ונפטר, מת במלון, ואין כסף בשביל לשלם עבור המלון. לכן, השוטר הזה מוכר את הבגדים שלו כדי לשלם את הכסף, את כל ההוצאות של המלון. יד, האדם הזה נזכר. זה אולי אתמול היה אצלי בחנות. הוא מסתכל על הבגדים, רואה, יש שם עשרה כובעים אחד על השני. אז היו לובשים תרבושים. והתמר הזה היה קונה תרבוש חדש, הישן, מה, יזרוק אותו? לא חבל עליו, היה שם אחד על השני. דווקא האדם הזה, אתמול, יום קודם, הוא בא למכור אצלו מרגלית. מרגלית יפה, גדולה, הוא סגר את החנות כדי שלא יראו אותו, לא יעשו עין הרע. פתח בין התרבושים, היה שם מרגלית. ואז אמר לו, האדם הזה, תראה, כל החנות שלי לא שמעה את המרגלית הזו, אני לא יכול למכור אותה. טוב, האדם הזה ראה, מייד זיהה מי זה היה האיש שנפטר. התחיל השוטר הזה למכור את התרבושים. היה לו קרש, שם את התרבושים על זה והתחיל לנדנד, מי קונה? אחד אמר עשרה שקלים, הוא בא, הוסיף. טוב, כשהוא זכה, אז לקח השוטר הזה, רצה לצחוק עליו, לקח וזרק לו את זה על הראש. טוב, הוא קיבל את המכה באהבה, ולקח את הכול, הלך ישר לחנות. הגיע לשם, פתח, עוד הפעם סגר על עצמו לראות האם המאה שקל היו לחינם, היה שווה או לא היה שווה. הוא פותח, רואה, הנה, המרגלים בפנים. ואז כשחזר בצהריים לביתו, סיפר לי אשתו, הנה את רואה, אם הייתי קם מוקדם, כמו אלה החברים שלי, הייתי כבר בחנות בשבע, לא הייתי רואה את המכירה הפומבית, לא הייתי קונה לא מרגלית ולא אבן טובה, ולא הייתי זוכה בפיס הזה. בזכות זה שאני הייתי עקבי, הייתי מתפלל תמיד, הקדוש ברוך הוא זימן לי באותה השעה. לכן אדם שיש לו אמונה וביטחון בהשם צריך לדעת, אם כתוב לו בשמיים שהשנה הזו הוא ירוויח עשרת אלפים דולר, אתה חושב שאם מתפלל יחיד אז יהיה לו 12,000 דולר? לא. אותו דבר יהיה. אם מתפלל יחיד ובמניין, מה שכתוב לו בשמיים זה אותו דבר. אדרבה, אתה מתפלל במניין, התפילה שלו תתקבל, אולי יהיה לו פרמיות על ה-10,000 דולר, יהיה לו עוד. ולכן אדם לא צריך להיות מקטני אמנה, לחשוב כל מיני מחשבות, עכשיו כל הקניינתים יעזבו אותי, ילכו לחנות השנייה. אלא צריך ללכת תמיד להתפלל במניין. אלא, שגאון רבי אליהו, יד אליהו, מחדש, שאם יש לו הפסד מהקרן, מותר לו להתפלל יחיד. רק כיצד? לפעמים האדם הזה, אם יסגור את החנות, לא רק שהוא מפסיד את הקליינטים, אלא יש לו גם פועלים. אז הוא צריך לשלם לפועלים האלה כסף, לשכור פועלים ולא יושב עמהם. זו סגולה טובה לפשיטת רגל, ומי שצריך הוכחה לדבר הזה יראה את מדינת ישראל. שכרה פועלים, לא יושבת עמהם, תראה מה קורה למדינה. לכן, וחי גוונה זה הפסד גם מהקרן, לכן הרב מתיר. צוטט להלכה בדברי הבאר היטב, ושאר האחרונים, כרך של רומי, כף החיים ועוד. אמנם אין הדבר מוסכם ויש חולקים. בספר בית יעקב חולק הוא לא מחלק בין הפסד מהרווח להפסד מהקרן. בכל מקרה צריך האדם הזה ללכת ולהתפלל במניין. ראייה לדבר מהגמרא בברכות מז, שם הגמרא מספרת שרבי אליעזר שחרר את עבדו כדי להשלים למניין, לא עשרה. עטו הפסד, להפסיד עבד, זה הפסד קטן? זה לא הפסד מהקרן? ולכן, אם בכל זאת רבי אליעזר שחרר את עבדו, פירוש הדבר שגם הפסד מהקרן צריך. אבל האחרונים דוחים את זה ומיישבים, שם רבי אליעזר ידע שאם לא ישחרר לא יהיה מעיקרה מניין. פה מניין יש, רק אני אתפלל ביחיד? בזה אולי כדאי באמת שהאדם הזה ילך ויתפלל ביחיד, כדי שלא יפסיד ממונו. יש עוד כמה וכמה ראיות לדבר הזה. המסקנה היא, אם האדם הזה יפסיד הפסד קטן מאוד, כדאי להחמיר. אבל אם זה הפסד גדול, הנה כנאמה, רשאי האדם הזה להתפלל יחיד. כך הוא הדין, אם אני גר ברמות, אינני יכול לצעוד ברגל. תש כוחי, אני לא יכול ללכת כל כך הרבה, אלא הברירה היא רק לנסוע. לנסוע זה עולה כסף, ממילא אני פטור. אינני חייב בדבר. מי אומר שאם תש כוחו פטור? זה המעשה שהתחלנו קודם, רבו נהר. מזה מוכיח הסמ״ג והמגן אברהם, שאם האדם הזה תש כוחו הוא לא חייב ללכת להתפלל במניין. אז כך גם, אפילו אם האדם הזה צעיר. אבל הוא גר במרחקים, ללכת עשר קילומטר קשה לו, הנה כנאמה, יהיה פטור, יוכל להתפלל שם במניין. אתה לא אומר שהוא יכול אבל לנסוע באוטו כיוון שהנסיעה ברכב עולה כסף ולכן מעיקר הדין אינו חייב. באמת דברים אמורים, אם האדם הזה, אין דעתו ללכת לנסוע לשכונה זו. אבל אם בלבכי דעתו לנסוע, את הכסף הזה בלבכי הוא ישלם, ממילא חייב להתעכב ולא להתפלל אלא רק במניין. ברוך אדוני לעולם הבן והמלך. אדר כאימת כמה רבך שקלצה פסירה וקטלין. הפירוש השני, האדם הזה עומד אחרי ההיכל, מפנה את גבו. גם בצורה הזו, גם כן יש חשש. אלא שכל זה כשמסביב לבית הכנסת יש חצר של תפילה לבית הכנסת. אבל אם אני שכן של בית הכנסת, אני גר מיד אחרי הקיר של ההיכל. ולכן, משום זה, אני עומד להתפלל יחיד. אין מניין בבית הכנסת, או שהאדם הזה אינו מרגיש טוב ולכן לא יכול לבוא לבית הכנסת, והוא מתפלל למעשה לצד מזרח. אמנם הוא מפנה את גבו להיכל, אבל הרי זה בית בפני עצמו, וזה לא חצר שתפל לבית הכנסת. ולכן, הדבר קל יותר, שם הדבר מותר לכתחילה. הגמרא ממשיכה שם בברכות ח' ואומרת שאסור לעבור ליד פתח בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים. כגון, מושב או בסיס צבאי שיש שם רק בית כנסת אחד. אם אני עובר בשעת התפילה ואני לא נכנס שם, האנשים יבואו לומר, האדם הזה כופר, תראה, כולם מתפללים והוא לא מתפלל. שלא ידברו עליו, לכן, אפילו אם הוא יתפלל כבר, הוא חייב להיכנס לתוך בית הכנסת. אלא שיש כאן כמה דוגמאות שיכולים להקל בהן. הדוגמה הראשונה, אם יש באותו מקום שתי בתי כנסת, כל שכן אם יש יותר. כגון, בירושלים. יש לנו למעלה מאלף בתי כנסיות בירושלים. אם עברת ליד בית הכנסת ולא נכנסת להתפלל, מי יכול לדבר עליך? וכי אתה חייב להתפלל רק בבית הכנסת הזה? אולי האדם הזה יתפלל לפני שעה במושא יופי. לכן, אף אחד לא יבוא לדבר עליו. עוד דוגמה שנייה, אם האדם הזה נושא מסוי, ניכר הדבר שהוא באמצע העבודה. או שלבוש תפילין, אז בוודאי שאינו כופר. אדם כופר לא מניח תפילין. שמא דמראה עליו. לכל אחת מהדוגמאות האלה מותר. כך גם אם האדם הזה יודע שלבית הכנסת יש שני פתחים. אפילו אם אין עוד בית הכנסת באותו המושב, כאן ידוני אותו נקף זכות, יגידו, אם הוא לא נכנס מהפתח הזה, מסתמא ייכנס לפתח השני, ולכן הדבר מותר. ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת, משום שבית הכנסת מקום קדוש, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, במקום רינה שם תהיה תפילה. ולכן, מן הראוי שכל אדם ורשמיים יעשה מאמצים להגיע לתפילה או לבית הכנסת או כל שכן אם זה בית המדרש, הכותל המערבי וכיוצא בהם, ולא יתפלל בביתו או בסתם בית. אפילו אם הדבר הזה יעלה לו במאמץ הוא צריך לחטט קצת את רגליו, ואפילו הכי כדאי הדבר, ויהיה לו על זה שכר פסיעות. דבר שני, צריך להתפלל בציבור, במניין, שיהיו עשרה אנשים, אז תפילתם נשמעת. כמו שכתוב, הן אל כביר לא ימאס הקדוש ברוך הוא, אינו מואס בתפילתם של רבים. ואם האדם הזה אינו יכול לבוא בעצמו לבית הכנסת משום שהוא חולה, שוכב על ערש דווי, לפחות ישתדל לדייק את השעה המדויקת שהציבור מתפללים, כמו שכתוב, ואני תפילתי לך השם עת רצון. מתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים. ולכן, אם הוא יכול לקום קצת מוקדם, ב-5.36 יש עשרות או מאות מניינים שמתפללים פה בירושלים, באותה השעה. אז בוודאי אם הוא מתחיל באותו רגע את שחרית זה טוב. אם זה תפילת מלחה, ישתדל בימים אלה להתפלל ב-4.45, שוב יש מאות מניינים באותה השעה. ואם זו ערבית, ב-8.10 גם כן יש מאות מניינים שמתפללים אז. אלה הם הזמנים שיש סיכוי שבאותו רגע שהתחיל השם שפתי תפתח, התחילו עמו עשרה אנשים באיזה בית כנסת בעיר. לא חשוב לנו אם בשעה שהתחיל המנצח הלגיטית היו עשרה שאמרו לא מנצח או לא. חשוב לנו בעיקר העמידה. הקטע, השם שפתי תפתח והלאה, זה הקטע שבשבילו אנחנו מצריכים את העשרה אנשים, ולכן כל אדם משתדל לעשות מעמד. יש אנשים חושבים שלהתפלל במניין, המטרה היא כדי לשמוע קדיש, קדושה, זה הכול. ולכן, הוא או שמקדים את החזן או שמאחר את החזן, הוא אומר לכאן, אני שמעתי את כל הקדושים, את הקדושה, הכול היה מאה אחוז, ולא כך הדבר. אלא העיקר הוא שבשעה שהציבור מתחילים כולם יחד, השם שפתי תפתח, גם הוא יתחיל יחד איתם, ולפחות תוך כדי דיבור. לא הצליח להספיק לאותו רגע, לפחות השתדל שבשעה שהציבור עוסקים בברכה הראשונה בעשר השניות הראשונות, שגם הוא יתחיל. אם לא הצליח, יהיה מותר לו גם אחר כך, בתנאי שיספיק לגמור לפני שהחזן יגיע לאמירת קדש קדוש, שלא יפסיד את סדר הקדושה. אבל אם הוא רואה שהציבור נמצאים מודים עד שהוא יתחיל ויגמור, הוא לא יספיק לשמוע קדושה, מן הראוי שלא יתחיל השם שפתי. אלא, לפני שיתחיל ונאמר השם גואלנו, לפני הקטע ההוא ימתין. כשיראה שהציבור גמרו והחזן מתכונן להתחיל, אז גואלנו ה' צבאות שמו הקדוש ישראל יגמור ויתחיל יחד עם החזן, יאמר יחד עמו מילה במילה, גם זה יכול להיחשב לו כתפילה בציבור, כיוון שהיה צמוד לחזן מתחילה ועד הסוף. אדם שדרכו קצת להעריך, או שהוא מתפלל בינוני, אלא שהחזן הוא מהיר מדי, האנשים האלה מתפללים מהר מדי. ואם יתחיל יחד עם הציבור, לא יוכל להספיק לשמוע את הקדושה, מותר לו להקדים קצת. כשיתחיל לפניהם, כשיגיעו הציבור ויציב ונכון וקיים, הוא יתחיל מייד את העמידה, וגם זה יכול להיחשב לו כתפילה בציבור, כיוון שעל ידי זה הוא יתפלל את רוב התפילה בזמן שהציבור יתפללו. זה טוב רק לגבי תפילת שחרית, אבל מה שאין כן לגבי מנחה וערבית, אין לו תועלת בזה. מה הוא רוצה להרוויח במנחה את הקדושה? אז הוא מפסיד את אמירת הקדיש, שיש שם מרבה חשוב יותר. כך גם בערבית, הוא רוצה להקדים. אנחנו מתחילים באמונה, הוא יתחיל את העמידה. מה הוא ירוויח קדיש? אז הוא מפסיד את הקדיש שלפני התפילה. ולכן, שם אין נפקא מינה. כל התועלת והנפקא מינה היא אך ורק, בדוגמה שאמרתי, בשחרית, שם באמת מומלץ לאדם שיעשה כן, בפרט אם האדם הזה גם כהן. הוא מתחיל, יחד עם הציבור, שם ספרדה תפתח, לפעמים לא רק שיפסיד את הקדושה, גם את ברכת כהנים הוא עלול להפסיד. בפרט אצל אחינו האשכנזים, משתיב לכים, שם יש לפעמים חזנים שמקיימים כל השנה את הפסוק, ארצים מצאו דחופים בדבר המלך, ועד שאתה תגמור את הלחש שלך, הוא יקפל את הלחש והחזרה כבר, עשה שים שלום, אמר שלום לגמר, ולכן יעשה את העצה הזו, כולי ואולי, אני לא מבטיח לך, אבל יש סיכוי. מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל, נקרא שכן רע, כך אמר הנביא ירמיה, כה אמר השם על שכניי הרעים, ואדם כזה גורם גלות לו ולבניו, כי התפילה היא מאריכה ימים, כמו שהגמרא מספרת שם, אמרו לה רבי יוחנן, נהיה זקנים בבבל, תמה ואמר, הרי כתוב, למען ירבו ימיכם ימי ביניכם על האדמה בחוץ לארץ, אין אריכות ימים. אמרו לו שהם משכימים ומערבים בבתי כנסיות, אמר היינו דהנה להוא, הדבר הזה גרם להם את אריכות הימים. בכלל הן אתה שומע עליו, אדם שאינו עושה כן, אינו מתפלל, או שלא מתפלל במניין, חלילה וחס גורם גלות לו ולבניו, ולכן כל אדם ייזהר מאוד לא לזלזל במצווה תפילה בציבור, גם אם הדבר הזה יכול לגרום לו הפסד מהרווח. אם הוא ימשיך לעבוד בחנות, הוא ירוויח באותו רגע עוד 50 דולר. מעשה סטן הוא שהרבה פעמים באים דווקא באותם רגעים קליינטיים, והוא, האדם הזה, חושב, נדמה לו שאם ימשיך לעבוד, ירוויח עוד 50 דולר. הוא לא יודע שמזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי על תשרי, ושום מאמץ ושום עבודה לא תעזור לו להוסיף. אמנם יש בפסוק, בזיעת הפיך תאכל לחם, יש אנשים חושבים שזה מצוות עשה דאורייתא, ואולי גם צריך להדר בזה, לעשות את זה למהדרין מלמהדרין. זה קללה, שהתקללנו בגלל אותו החטא של אדם הראשון, שהיה לפני חמשת אלפים שנה, ומקיימים את זה מעט, הרבה. משתדל לעשות את זה כמה שאפשר מעט, והשם ירחם. ולא צריך לעשות את זה על חשבון התפילה וכיוצא בזה. ואם נגזר עליך בשמיים להרוויח השנה הזו עשרת אלפים דולר, גם אם תסגור את החנות ותלך בעזרת השם להתפלל במניין, כדאי שברכו יש לו הרבה דרכים כדי לשלוח לך את הרווח הזה. ולכן, אסגור ואילך. רק אם יש לו הפסד מהכרם, שם לא חייבו אותו חכמים להתפלל במניין, אלא יוכל, יהיה רשאי, להתפלל ביחיד. אסור לאדם להקדים תפילתו לתפילת הציבור אם אין לו שום סיבה. לכן, אדם שקצת ממהר והחזן כבד ומוכרח למהר לרוץ לעבודה, לא כדאי להתפלל פה. כאן הציבור נמצא בתחילת יוצר או בשמע ישראל, והוא מתחיל, זה לא טוב, אלא יצא החוצה ומשם יתפלל. מצווה לרוץ לבית הכנסת כדי להראות את אהבתו וחיבתו לתפילה, יקיים את מה שאמר דוד המלך, חשתי ולא התמהמהתי. כמו שהוא רץ, כך גם אנחנו חייבים להשתדל לרוץ. ולא רק למצוות תפילה במניין בבית הכנסת, אלא הוא הדין, מוסיף מרן, וכן לכל דבר מצווה, ואפילו בשבת שאסור לפסוע פציעה גסה, כמו שכתוב, אם תשיב משבת רגליך, אף על פי כן, לצורך מצווה הדבר מותר, כמו שאמר שם האמורה, אנא נמר היטנא, גם אני הייתי רץ. כשראיתי את החכמים שהיו רצים, בהתחלה טעיתי, חשבתי שהם מחללים שבת, אבל כשראיתי את ההלכה הבנתי שיש מצווה לרוץ, נדעה נרדפה את ה' ולכן מצווה לרוץ לכל דבר מצווה. או שהוא רץ לבית הכנסת, או שהוא רץ לבית המדרש, למרות שעדיין לא הגיע הזמן. החכם התחיל את השיעור רק בשעה 17, ועדיין רבע ל-17 אפילו, אחי, ההליכה, כדאי שתהיה הליכה מהירה מאוד, כמעט ריסה, כדי להראות את אהבתו שהוא רץ ללמוד תורה. כך בכל השנה כולה, בכל התרייג מצוות, אם אמר לי האבא, לך תביא לי כוס מים, האבא לא כל כך צמא, ואני יכול להביא את זה בעוד עשר שניות. תשאיר, אחי, תרוץ, כדי שזה יהיה פחות. כשאדם רץ, מראה שהוא אוהב לעשות את רצון בוראו, רצון אבינו שבשמיים. וכן בכל המצוות שבתורה, השתדל לעשותם באהבה, בשמחה. רבנו ארי זכה לכל המדרגות הגדולות שהיו לו בזכות השמחה שהיה שמח בעשיית המצוות. לכן אדם מראה את אהבתו בין היתר בדבר הזה. אבל כשאדם יוצא מבית הכנסת, אדרבה, צריך להראות שקשה עליו הפרידה מבית הכנסת, לכן ביציאה אסור לו לרוץ. אלא אם כן האדם הזה אינו רץ מבית הכנסת לחנות, הוא לא הולך לעבודה, אלא רץ מבית הכנסת לבית המדרש, שילכו מחייל אל חי. בזה יהיה הדבר מותר מכתחילה, כמו שכתב הכותב בספר עין יעקב.