גבולות הקדושה ברחבת הכותל המערבי לעומת מתחם 'המחכמה', דיני כניסת טמאים להר הבית, והאיסור ההלכתי על הגבהת מקום האדם בעת תפילת העמידה

- - - לא מוגה! - - -

הבעיה באותה מחלוקת וגם שם ההלכה היא שמותר לאישה נידה בזמן טומאתה ללכת להתפלל בכותל המערבי אפילו אם היא רוצה לנשק את אבני הכותל גם בזה אין חשש ואין איסור בדבר שוב גם שם יש מחלוקת והמחלוקת שם היא ביתר שאת משום שהמחלוקת היא אם חומת הכותל היא חומת הר הבית או חומת החל בכל מקום אנחנו פוסקים שעל פי דברי הרדב״ז מוכח שהחומה הזו היא חומת הר הבית ממלא השטח של הכותל המערבי שאנחנו עומדים בו זה שטח שחוץ להר הבית וגם לאדם שאינו טהור בעל קרי וכיוצא בזה מותר לו לכתחילה יכול להיכנס לתוך הרחבה של הכותל המערבי כך גם לגבי אישה אבל לגבי השטח שמעל הכותל המערבי בקשת וילסון מעל זה הבניין נקרא בערבית מחכמה שם למעלה יש עמדה של חיילים בגג ובנו ליד זה בהמשך גם בית-כנסת. בית-הכנסת הזה כבר נמצא בתוך השטח פנימה זה החדר האחרון שם, שם אין היתר לכתחילה להיכנס כי אנחנו מתירים להתקרב עד החומה של הר-הבית ולא יותר שם זה פנימה מהחומה לכן צריך להזהיר חיילים ששומרים שם בבניין המחכמה שלא ייכנסו לבית-הכנסת שנמצא למעלה למעלה החדר האחרון הזה שם אסור לאדם תממת להיכנס אלא ייזהרו להישאר בחוץ אפילו אם אומרים לו הם לא אכפת להם הם נכנסים הם תשעה חסר לנו עשירית תבוא תשלים מניין איזה מניין זה האנשים האלה אולי חייבים כרת יבואו ישנו להם מניין גם הוא ילך להיכנס חלילה באיסור כרת השם ירחם עליו ולכן ייזהר שלא לשמוע להם כל אדם שנכשל ונכנס בטעות לתוך הר-הבית התיקון שלו תיקון כרת שיעסוק לילה שלם בלימוד תורה והוא רחום יכפר עוון בעיה אחרונה יש לגבי הליכה לבית-קברות אסור לגישה נידה בימי ראייתה ללכת לבתי-קברות יש בזה צער גדול לנפטר אחר כך מעיקר הדין מותר לה אפילו אחי אם היא שואלת יותר טוב שלא תלך מקומם של הנשים אצל החיים מה להן ולבתי הקברות ולכן אם היא שואלת עצה טובה אומרים לה בכלל לא תלך אבל אם היא מתעקשת ללכת אם היא לא בזמן ראייתה נו לא נורא אבל בזמן ראייתה שם באמת צריך להחמיר עליה משום שיש צער גדול לנפטר כשבאים נשים מסוג זה ולכן נגידו לה את העצה בפרט אם היא רוצה ללכת לבית-הקברות אצל האבא שלה, אצל אמא שלה הסבירו לה את רוצה לעשות להם נחת רוח או לגרום להם סבל וצער הסבירו לה בלשון רכה כדי שתבין את העניין זה טוב אתה יכול להסביר אם זה ביורצייט אחרי שנה או אחרי כמה שנים אבל אם השאלה אם המדובר בשעת הלוויה לא תמיד השכל פועל לפעמים אין עם מי לדבר לכן אל תדבר איתם כלום תגיד לנהג שאצלו נכנסו האנשים האלה תן לו את הכתובת של הבית שייקח אותם ישר לבית, יסיע אותם ולא ישאל את אף אחד שאלות ראינו בסימן פט סעיף א' זמן תפילת השחר מצוותה שיתחיל עם הנצח המה כדכדים עיר ראוכה עם שמש ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות שהוא שליש היום ואם טעה הוא עבר והתפלל אחר ארבע שעות עד חצוף אף על פי שאין לו זכר כתפילה בזמנה זכר תפילה מהאיכה ואחר החצות אסור להתפלל תפילת שחרית אמרנו שהזמן הטוב ביותר הוא נצח המה הזמן הבא אחריו זה אחרי נצח המה כי מה שיוצאים מדי חובה לפני הנצח המה זה רק בדיעבד המצווה מן המובחר לכתחילה זה רק בזמן הנצח המה אם יש לאדם שתי ברירות או להתפלל לפני הנצח המה או אחרי ודאי שאחרי נצח המה עדיף יותר ממה שיקדים לפני נצח המה אפילו שכבר הגיע זמן עמוד השחר הרי בזמן עמוד השחר יוצאים רק בדיעבד ולא יוצאים אז מלכתחילה לכן עדיף יותר דאחר לצאת ידי חובה תפילה אחרי הנצח המה הזמן נמשך עד ארבע שעות יש מחלוקת ידועה בין המגן אברהם ותרומת הדשן לבין הלבוש והגרע אם מונעים את השעות האלה מזמן הנצח המה או שמונעים את זה מעמוד השחר ניקח דוגמא בימים האלה עמוד השחר ארבע ושש דקות אם אתה מונה ארבע שעות מאז אז בערך קרוב לתשע אתה לא יכול להמשיך להתפלל אבל אם נמנה את השעות מזמן הנצח המה עד עשר ורבע רשאי לומר את התפילה וככה לך יש לנו כאן ספק ספקה אולי הזמן נמשך אפילו עד חצות או לפחות אם תאמר עד סוף ארבע שעות ולא יותר אולי מונעים את זה עד ארבע שעות מזמן הנצח המה בספק ספקה במצווה דאורייתא אפשר גם לברך כמו שאמרנו אמש שלפי דעת הרמב״ם והרעה מצוות התפילה היא מן התורה ולכן יהיה אפשר לסמוך להקל לכן אם האדם הזה מתחיל קצת מוקדם אפילו אם יתחיל את התפילה ב-10 ו-14 דקות זה גם כן טוב אמנם אם הוא יתחיל ב-10 ו-14 דקות את העמידה ורוב העמידה או חלק ממנה יהיה אחרי שיעבור ארבע שעות אך על-פי-כן גם בזה יכול לקיים את המצווה גם בזה יוצא ידי חובה. רוצים להעביר ראיה לדבר מדברי תרומת הדשן בדיני קבלת שבת אם כאן במקום הזה אמרו בואי קלה שבת מלכתה ואני רוצה להתפלל כאן מנחה ביחיד אפילו אם נאמר עדיין לא הגיע צד הכוכבים אסור לי אחרי שהציבור עשו את המקום קודש אינך רשאי לבוא להתפלל תפילת חול ולומר אתה חונן לאדם דעת. אם כן, מה יהיה הדין לגבי אדם שמתחיל את העמידה והם מתחילים רק לך דודי לקראת קלה? עד שהם יגיעו בואי קלה הוא לא יגמור, הוא יהיה באמצע. האם הוא רשאי להתחיל או לא? תרומת הדשן פוסק שרשאי וכך פסק מרן נקמן בסימן רסמר סעיף טז. אם כן תאמר הוא הדין גם פה כמו ששם רשאי להתחיל הוא הדין פה. אבל האמת היא שתרומת הדשן עצמו אמר שאותו דין שאסור לו להתחיל במקום שעברו בו אי קלה זה בגדר חומרה ולא דין גמור, לכן הקלנו אם מתחיל בזמן. לפי זה, פה, שזה דין גמור לא להתחיל אחרי הזמן, אולי לא. ולכן על כרחנו להביא ראיה מדברי ספר האשכול בשם רבי גאון שאומר, אדם שמתחיל את תפילת מנחה לפני צד הכוכבים, אפילו אם הוא יודע שלא יגמור את תפילת העמידה אלא רק אחרי צד הכוכבים, מותר. משום ששני התפילות, מנחה וערבית, שניהם, אתה אומר, אתה חונן אדם דת, שניהם שווים, אין שום הבדל בין העמידה של מנחה לערבית, ולכן רשאי להתחיל, למרות שיגמור אחרי צד הכוכבים. אז גם פה, גם מנחה ושחרית, גם כן הם שווים, אין הבדל בין העמידות הללו, ולכן אפילו אם יתחיל דקה לפני הזמן, גם כן יהיה עדיין מותר, למרות שיגמור אחרי הזמן, אחרי עשר ורבע, אף על-פי כן מקיים את המצווה, יוצא בזה ידי חובת שחרית. רוצים להעביר ראיה לדבר גם מדברי התוספות במסכת ברכות בדף ז'. הגמרא שם עוסקת בפסוק, מה אכוב לא כבועל ומה אזעום לא זעם השם. בלק שכר את בלעם כדי שיקלל את עם ישראל, משום שהיה יודע דעת עליון. הגמרא שואלת, רשת דעת בהמתו לא ידע. יודע דעת עליון? איך ייתכן? אלא ידע את אותו רגע שהקדוש ברוך הוא כועס ואין זועם בכל יום. אם היה מקלל, אז חלילה וחס עם ישראל היו בסכנה. אבל הקדוש ברוך הוא לא כעס באותם הימים. זה שאמר לו בלעם לבלק, מה אכוב לא כבועל ומה יזעם לא זעם השם. הגמרא שואלת, כמה זמן הקדוש ברוך הוא זועם? רגע. לא רגע שישים שניות, אלא כמה זמן לוקח לך לומר את התיבה, רגע, רגע כממראה? שנייה אחת, זה הזמן שהקדוש ברוך הוא כועס. שואלים התוספות, אם כן, מה יכל בלעם להספיק לקלל באותו רגע? אם זה היה עשר דקות, יכל לומר צחק אל אלות. אבל אם זה סך הכול שנייה אחת, מה יכל לומר? תוספות תוספות, יכל לומר כלם. מילה אחת שכוללת בתוכה הרבה, כמו מילת רגע, שלוש אותיות, גם פה יש לך שלוש אותיות, זה אותו דבר. תירוץ שני, אמרו התוספות, אם מתחיל לקלל בזמן הכעס, אז גם אחרי כן, גם מה שימשיך, המשך הקללות אחרי זה, גם זה יכול לתפוס. אז אם הדבר נאמר במידת פרענות, קל וחומר במידה טובה, כמו ענייני תפילות וברכות. מזה רוצה להוכיח בספר ארץ צבי של הגאון אבי צבי פרומר, שאם האדם מתחיל בזמן, אפילו אם יגמר אחרי הזמן, זה לא נורא. כמו שאמרנו, יש לנו גם סיעתם בדברי ספר האשכול, לכן, כך ההלכה מעיקר הדין. מצרפים אנחנו גם את דברי המאירי בספר המאירות, שאומרים שגם אחרי ארבע שעות, אפילו אם ביטל במזיד, עדיין רשאי להתפלל. אם כן, יש לך ספק ספקה במצוות דאורייתא, שעיקרה דאורייתא, מצוות התפילה, ולכן יהיה רשאי לכתחילה להתחיל את התפילה בסדר האמור. אני עובר לסעיף ב'. כיוון שהגיע זמן תפילה, אסור לאדם להקדים לפתע חברו וליתן לו שלום, משום דשמו של הקדוש ברוך הוא שלום. אבל מותר לומר לו, צפרה דמרי תו, ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוא צריך ללכת לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפילה, אפילו זה הלשון אסור. וכן, אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו. לפני התפילה אנחנו מוגבלים בכמה וכמה דברים, כמו שמרן מפרט בסימן הזה. דבר ראשון, אסור להשכים לפתח חברו, לומר שלום או בוקר תום. דבר שני, אפילו אם לא אומר כלום, אבל קורע ומשתחווה לו, גם זה אסור. דבר נוסף, אסור לו להתעסק בצרכיו, לנסוע או לעבוד לפני התפילה. אסור לו לאכול ולשתות לפני התפילה. אלא, אדם מתחיל את היום אך ורק בלימוד, בתפילת שחרית, זה הדבר הראשון. אפילו ללמוד תורה לפני כן, גם זה נעשה. הדבר הראשון שהתחלנו, שאסור לומר לחברו שלום, משום ששמו של הקדוש ברוך הוא שלום, כמו שנאמר שם בגמרא בשבת י', קרא לו גדעון, ויקרא לו השם שלום. לכן, אם אתה בא ומקדים את האדם הזה לפני שהודית והתפללת להשם, נמצא שכאילו אתה עובד אותו. ולכן הגמרא דרשה את הפסוק, כאילו עשאו במה, שנאמר, חדלו לכם מן האדם אשר נשמע באפו, כי במה נחשב הוא. אל תקרא במה, אלא במה. לפי המקובלים, לפי הזוהר, כשאדם ישן, הסתלקה הנשמה. הנשמה לא חוזרת במאה אחוז עד שיגמור את התפילה. לפני כן יש לו נשמה, אבל כאילו הנשמה באף, עדיין לא נכנסה בפנים. זה הרמז, מן האדם אשר נשמה באפו, עדיין הנשמה באף ולא בפנים, עדיין הוא לא התפלל. איך האדם הזה ילך ויקדים לחברו שלום. העבד היה צריך קודם כול להתחיל את היום, להראות הכנעה לפני האדון, הולך לבית אדונו, קורע ומשתחווה, ואומר לו, שלום עליך אדוני ומורי. אבל אנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, לכן אסור להשכים לפתח חברו, לא כדי לומר שלום, לא כדי לומר בוקר טוב, או אפילו אם האדם הזה לא אומר לא בוקר טוב ולא שלום. אבל קורע ומשתחווה לו, גם הדבר הזה, גם הקריאה הזו, זה בפני עצמו, גם כן נאסר לגמרי מכל מקום, מכל וכול. אבל אם האדם הזה אינו הולך לפתח חברו, אלא אני הולך לבית-הכנסת, בדרכי לבית-הכנסת אני רואה את חברי, האם מותר לי לומר לו שלום, או שגם זה אסור? בזה יש מחלוקת בראשונים. דעת מרן להקל בדבר כפי דעת גאון, שמותר כיוון שלא השכים לפתח חברו. אמנם, אחרי שמרן כתב בסתם את ההלכה הזו, מרן המשיך ואמר, ויש אומרים, דקריעה אסורה אפילו בלא משקים לפתחו. אחרי זה הביא, יש אומרים השני, שאסור לומר לו שלום, אלא רק בוקר טוב. אבל הכלל בידינו, סתם ויש הנחה כסתם. ולכן, מעיקר הדין מותר לומר לו שלום, כדאי להחמיר לומר לו רק בוקר טוב. כך גם לגבי קריעה ואישתה חוויה, רק אם הוא משקים לפתחו אסור לו לכרוע. אבל אם האדם הזה לא כורע ומשתחווה לו ליד הפתח, אלא ראה אותו במקרה ברחוב, אם רוצה להשתחוות לו, מעיקר הדין גם כן יהיה מותר. שוב, כדאי להחמיר בדבר. בכל הדינים הללו, לא רק בידם פשוט, אלא אפילו אם אני רוצה ללכת בבוקר השכם לפתח של האבא או לפתח של הרב, אותם שאני חייב בכבודה כדי לומר לו שלום או לכרוע ולהשתחוות, אפילו להם הדבר אסור, כי כולנו עבדים להשם. נמצא בסיכום, להשכים לפתחו וכל הדוגמאות אסור. אבל אם הוא רואה אותו חברו ברחוב, מותר מעיקר הדין לומר לו שלום, אבל כדאי להחמיר ולומר לו בוקר טוב, ורצוי גם להימנע מלהשתחוות לו. אם הדבר לא נחוץ, מן הראוי להחמיר. אם האדם הזה אמר בביתו את ברכות השחר, אחרי שאמר הוא צועד לבית הכנסת. הוא שואל אותך, אם אני רואה כעת את חברי, האם אני רשאי לכרוע ולהשתחוות לו או לא? המסקנה היא שכן. מותר לו מעיקר הדין לכרוע ולהשתחוות לו, כיוון שאמר את ברכות השחר, ויש כאן תרתי למעליותה. א', הוא אמר את ברכות השחר, ב', הוא לא משכים לפתחו, ולכן מעיקר הדין לא יהיה איסור בדבר. אפילו, אחי, מן הראוי להחמיר גם בזה. דבר שני, שהגמרא הביאה שני דינים אחד ליד השני בברכות י״ד. שם הגמרא אומרת שאסור לאדם להתעסק בצרכיו עוד ללכת לדרך עד שיתפלל תפילת השמונה עשרה, שנאמר, צדק לפניו ילך ויישם לדרך פעמיו. אז קודם כל הוא צריך להתפלל, צדק לפניו ילך, ואחרי זה ייסע לדרכו לחיים טובים ולשלום, או שיעבוד, יעשה כל עבודה שהיא, אבל לא יעשה את זה לפני התפילה. תרומת הדשן דן עם האדם הזה אמר ברכות השחר. אחרי שגמר את ברכות השחר, רוצה ב-1630 ללכת לעבוד. מותר לו או לא, מסיים תרומת הדשן שעשו, כיוון שעדיין לא התפלל תפילת העמידה, כל מה שאסור לעבוד משום שעדיין לא התפלל תפילת שחרית. לכן, אפילו אם אמר את ברכות השחר, עדיין זה לא מתיר לו כלל ועיקר. ולכן, כאן הדבר חמור, שאין לו היתר לאדם הזה ללכת לעבודה, לעבוד בכל מיני דברים, ואחר כך יבוא לבית הכנסת בשעה שמונה, בתשע, יבוא להתפלל. זה לא דרך, אין לו היתר. אלא אם כן, האדם הזה התחיל לפני שהגיע זמן התפילה. האדם הזה מתחיל את העבודה בשעה שלוש וחצי, עדיין לא הגיע זמן עמוד השחר, כמו הרבה לפני כן, ואז גם אם הגיע זמן עמוד השחר, מותר לו להמשיך. כיוון שאמר את ברכות השחר, זה התחיל בהיתר, לכן מותר לו. אמנם, לגבי אוכל נראה לקמם בסעיף ה' שאפילו אם התחיל לאכול בשלוש וחצי, מגיע עמוד השחר, צריך להפסיק. שם יש גם פסוק לאו, לא תאכלו על אדם. לכן זה חמור מאוד. פה בעשיית מלאכה אין לך לאו מן התורה, ולכן כאן הדבר הקל. יותר, אם התחיל בהיתר, מותר לו להמשיך, כיוון שאמר את ברכות השחר. בכל מקום, כל אותם האנשים שעובדים בשעות הבוקר, מחלקי לחם, מחלקי מצרכי חלב, גבינות, חלב וכיוצא בהם, כל הדברים האלה צריכים אותם האנשים להקפיד להתפלל בזמן הנצח המה. אמנם הוא התחיל מוקדם, לפני עמוד השחר, שימשיך לעבוד עד 1715. ב-1700 ימצא לו בית-כנסת קרוב אליו, יחנה שם, ייכנס, יתפלל, ואחר כך ימשיך בעבודתו. אפילו אם הוא אומר, יש לחץ מצד בעלי החנויות, אם אני אבוא מאוחר מדי, חלק מהם יקפידו. לא יהיו להם מצרכי חלב, יהיו להם צרות, אז הם לוחצים עלי מאוד. תגיד לו העצה כזו. הוא ועובד יתחיל את ההתחלה, פרשת העקדה והלאה. ייכנס לבית-הכנסת ב-1700, יתחיל, ברוך שאמר, עד העמידה. יגמור את תפילת ה-1800, אפילו לא ישמע חזרה. יקפל את התפילין וירוץ, ימשיך את העבודה. יגמור את העבודה ב-1800, ב-181500, אז יחזור לבית-כנסת מוסאיוף, ימצא לו מניין שנמצאים בתחילת החזרה וימשיך את החצי השני של התפילה. כי עיקר התפילה זה עד העמידה. אז הוא יתפלל לפחות את התפילה בזמן הנץ החמה. יעשה לעצמו הפסקה של 20 דקות, לא מגיע לאדם הזה לנוח משהו, כמה דקות. זו מנוחה מצוינת, מנוחה של מה שאתה הוא רוצה בה. גם יתפלל בנץ החמה, ואחר כך ימשיך בעבודתו. מי יגיד לו מה תעשה ומה תפעל? כשהם רוצים לעשות שביתה, הם שואלים את בעלי החנויות אם נעשה או לא נעשה. כשהם צריכים, אז הם עושים מה שרוצים. אז למה בזה יהיו כל כך פחדנים ומוגי לב? ולכן מן הראוי שידקדק תמיד, קיץ וחרף, אותם האנשים יכולים בקלות רבה להתפלל בזמן הנץ החמה. רק שבקיץ הוא עושה את ההפסקה מוקדם, בחרף יותר מאוחר. תמיד יהיה לו באמצע כמה דקות כדי שיוכל להתפלל בצורה מושלמת. בספר אשל אברהם דן, באיזה עבודה אנחנו אוסרים? מסקנתו של הרב רק עבודה מקצועית שאסורה בימי חול המועד, אסורה. אבל מלאכה שאינה מקצועית, שאינה אסורה בימי חול המועד, מותר לעשותה קודם לכן. ולכן, נניח שהאדם הזה במקצועו מחלק עיתונים. הוא אומר לך את האמת, אני מתחיל לעבוד בשעה 15, אני מחלק עיתונים, וקשה לי להתפלל באמצע העבודה, אין לי מניין באזור שלי. אז בעיקר הדין הדבר מותר. וכי חלוקת עיתונים בחול המועד אסורה? גם בחול המועד היא לא עבודה מקצועית. כך גם חלוקת לחם, חלוקת מצרכי חלב, כל הדברים האלה, מעיקר הדין, אפילו אם הוא מתחיל בארבע ושש דקות אחרי עמוד השחר, גם כן מעיקר הדין יש מקום להקל. גם לגבי קריאת עיתון, גם בזה יש מקום להחמיר ולאסור, יש מקום לדמות את זה למה שמרן כתב לכמאל בסימן פטס, האי ו', שאסור ללמוד לפני התפילה. אז אם ללמוד תורה אסור, למה ללמוד את העיתון, למה לקרוא את הדברים בתהילים האלה, יהיה הדבר מותר. אלא אם כן, האדם הזה אמר את ברכות השחר, ואומר לאשתו, תזכירי אותי עוד חמש דקות שאני אלך להתפלל. אין לכם בזה, כשיש לו שומר, בשעת הדחק יהיה צעד להתיר. אבל לכתחילה לא כדאי. הסיבה היא פשוטה מאוד. כשאדם לא קרא עיתון, קם בבוקר, המוח שלו צלול, הולך להתפלל, יש סיכויים טובים שבעזרת השם יכוון טוב. אבל אם האדם הזה קודם קורא את העיתון, גמר אותו מהמילה הראשונה עד האחרונה, אחר כך הולך להתפלל, הרי שלו כבר מלא שטויות. כשהוא מתחיל, אתה חונן לאדם דעת, במקום לכוון שהקדוש ברוך הוא ייתן לו חוכמה בינה ודעת, במקום זה המוח שלו, בכל מיני שטויות, בכל מיני הבלים, תהיה קואליציה צרה, קואליציה רחבה, מה זה מעניין אותך? במקום השטויות האלה, תכוון בתפילה, ברוך אתה השם, חוני לדעת. והאדם הזה, מוחו שט בעולמות אחרים. ולכן זו הבעיה המרכזית. ולכן אם האדם הזה שואל, אומרים לו מצד חיסרון הכוונה שיהיה לו אחר כך, אפילו אם ישים שומר, אפילו אם לא תהיה בעיה טכנית מהדין הזה, הוא מסבך את עצמו אחר כך. ולמה לנו לגרום לעצמו בידיים דבר כזה? ולכן מן הראוי לכתחילה שיימנע מזה. בסופר שני לוחות הברית אומר עצה, כשאדם קם לא ידבר שום מילה עם אף אחד עד שילך להתפלל. מה, יש עוון לדבר? אם יאמר לחברו איזה שני מילים זה אסור? לא. אפילו אחי, כשאדם מתחיל לדבר, נמשך, וגם המחשבה נמשכת אחרי זה, וזה לא טוב. אבל אם האדם הזה לא דיבר עם אף אחד, לא חשב על דברים אחרים, אלא ישר רץ להתפלל, אז יש לו סיכויים טובים שהתפילה שלו תהיה בכוונה שלמה, וממילה גם תתקבל בעזרת השם באהבה לפני הקדוש ברוך הוא. הולך להעיר את חברו כדי שיבוא להתפלל, זה צורך מצווה, וכל צורך מצווה ודאי מותר. כך הוא הדין, גבאי בתי כנסת, בפרט אותם המניינים של נצח חמה, הם רוצים שיהיה להם בוודאי מניין, ולא כולם מדייקים. מה עושה הגבאי? הוא יודע, יש שלושה-ארבעה שלא תמיד קמים, הם עייפים תמיד. אז הוא קם איך שקם, ב-1630, קודם כול טלפון ראשון לאותם האנשים. מותר. הוא לא מדבר עניינים שלו פרטיים, אלא מעיר אותם לעבודת הבורא כדי שיהיה להם מניין בזמן הנצח חמה, לכן בזה אין חשש, מותר לכתחילה. גם נסיעה שאדם נוסע, גם כן לא ייסע אחרי עמוד השחר, אלא אם כן יתפלל קודם לכן. לכן, אם האדם הזה רוצה לנסוע לחיפה או למקום אחר, אם הוא התחיל את הנסיעה לפני עמוד השחר, התחיל ב-1530, אז הוא יעשה תחנה באמצע הדרך, יגיע לתל-אביב ונתניה, שם ימצא מניין בזמן הנצח חמה, ב-1700 יעשה שם תחנה, יתפלל בנץ, ואחר כך ימשיך בדרכו בחיפה, אז יהיה מותר. אבל אם האדם הזה אומר, לא, אני אסע עד חיפה, ושם רק אני אתפלל, זה לא טוב, לא מהודר. אני ממשיך הלאה את סעיף ג', אסור לאכול ולשתות לפני התפילה, אבל מה אם מותר? הגמרא, במסכת ברכות בדף יד, כשהביאה את הדין שאסור לאכול ולשתות, דרשה את זה משני פסוקים. הפסוק הראשון, לא תאכלו על אדם. הפסוק השני, ואותי השלכת אחרי גביך. אחרי שהאדם הזה אכל ושתה ונתגאה, אחר כך הוא בא להתפלל. לכן יש איסור חמור שלא לאכול ולשתות לפני התפילה. יש מחלוקת בראשונים אם האיסור הזה דרבנן, הפסוק הזה אסמכתה, או שהאיסור הזה מדאורייתא. הרעה בספר החינוך אומר שהאיסור הוא דאורייתא, כי התפילה לפי דעתו דאורייתא, כמו שאומר הרמב״ם, וממילא גם איסור אכילה ושתייה לפני התפילה, גם זה איסור מן התורה. אבל לא לוקים על דבר כזה, למרות שעל כל לאו לוקים, פה לא, כי זה לאו שכולל גם דברים אחרים, ואין לוקים לאו שבכללות. הדוגמאות האחרות שדרשו מזה בגמרא, אסור לאכול מהבהמה קודם שתצא נפשה, שנאמה לא תאכלו על אדם, או אסור לסנהדרין לאכול ביום שהורגים את הנפש, ולכן אין מלקות, אבל לפי דעתו זה אסור מן התורה. דעת הרמב״ם, הראש, רוב הראשונים דעתם, שכל האיסור הזה הוא רק דרבנן, וכך ההלכה. הרעה כמעט יחידה בדבר הזה, רוב ככל הראשונים הרמב״ן וסיעתו סוברים שהאיסור הזה נסמך על הפסוק לא תאכלו על אדם, זה אסמכתא, אבל אין זה איסור דאורייתא. נפקא מינף, במחלוקות שנראה תכף בהמשך, שבכולם יכול להיאמר הכלל, ספק דרבנן לכולם. נמצא שהאיסור לאכול ולשתות לפני התפילה אינו מן התורה, אלא האיסור הוא רק מדרבנן. האחרונים עמדו על זה, מדוע צריכים שני פסוקים לאסמכתה הזו. למה לא מספיק פסוק אחד? שלושה תירוצים בדבר. התירוץ הראשון, אם היה פסוק רק לא תאכלו על אדם, הייתי אומר, אסור לאכול. אבל אם האדם הזה לא אוכל, אלא הוא שותה כוס חלב, כוס דבש, אולי יהיה מותר. כמה שמעלן אותי ישלחת אחרי גביך, שגם שתייה כזו שמוסיפה לאדם דם וכוח, דבר כזה גם כן גורם לאדם גאווה, גם זה אסור. תירוץ שני, אם היה פסוק לא תאכלו על אדם, הייתי אומר, רק אם הוא אוכל כזית, פוקח עוגה גדולה, כזית, רק זה אסור. לא תאכלו סתם אכילה כזית. אבל פחות מכזית יהיה מותר. כמה שמעלן ואותי ישלחת אחרי גביך, שגם פחות מכזית אסור לאכול. כמו שכתב הרמב״ם, וכך הסכימו שאר האחרונים, דהשב ועוד. תירוץ האחרון, יש לנו שתי מצוות, תפילה וקריאת שמע. אם היה פסוק אחד, הייתי אומר, רק אם האדם הזה לא יתפלל ולא קרא קריאת שמע. אבל אם הוא קם, אמר ברכות השחר וקרא קריאת שמע. ואחר כך רוצה לאכול עוגה, אולי יהיה מותר. לכן צריכים שני פסוקים לומר, לא תאכלו על אדם, אפילו אם אמרת קריאת שמע, עדיין אסור. עדיין לא אמרת את התפילה, עוד לא התפללת. ולכן בין בזה ובין בזה, בין אם הוא אוכל כזית או פחות מכזית, בכל מקרה הדבר אסור, וכך המסקנה למעשה משום שקיבלנו הוראות הרמב״ם. ולכן אדם מראשמיים בן תורה, חייב מייד אחרי שקם ללכת להתפלל כמו יהודי טוב, ורק אחר כך יאכל ארוחת בוקר. ואין הבדל בדברים האלה בין חול לשבת. כל הקולות שיש מותרים גם בשבת, וכל החומרות שיש אסורים גם בחול. השאלה היא לגבי שתייה, האם כל שתייה אסורה או לא? גם בזה יש לנו שלושה וארבעה דעות בפוסקים. הדעה הראשונה, דעת רעביה, הוא אומר, כל הדין לא יאכל ולא ישתה, הכוונה היא רק על שתייה שמשקרת, כגון שותה יין, בירה, דבר כזה, אם לא משקר לו. העוזרוע הוסיף שכר או דבש. הדבש, יש בו ריכוז גדול של קלוריות, וזה מרבים את האדם. גם החלב, אותו דבר. אז לפי דעתו יהיה אסור גם במאכלים כאלה. אבל אם האדם הזה שותה מיתשקוליות, יכול להיות שיהיה מותר לפי דעתו. דעה אחרונה, רק מים יש צד להתיר. חוץ ממים כל המשקיעים האחרים אסורים, כמו שכתב הרמב״ם. מים מיבנים. רגע. לכן, בחיי גוונה, המים אין בהם שום קלוריות, אינם מוסיפים דם, לכן הם יהיו מותרים. אבל שאר כל המשקאות האחרות שיש בהן תוספת כוח ודם, לא רק אותם המשקיעים שדומים לדבש, שהם קצת מרדימים ומשקרים, אלא גם דברים אחרים, גם כן יהיו אסורים. אמנם אפילו לגבי מים יש מחלוקת. דעת רבנו פרץ שאסור לשתות לפני התפילה אפילו מים. וכך יש שאמרו על פי הזוהר. הזוהר הקדוש החמיר מאוד באיסור זה ואמר, אדם שאוכל לפני התפילה חייב מיתה. בהמשך הפסוק, לא תאכלו על הדם, לא תנחשו, לא תעוננו, כאילו הוא מנחש ומעונן. ויש הרצו לומר שאפילו מים יהיה אסור לזוהר. אבל בספר שב יעקב אומר, שגם לזוהר דווקא דבר שמוסיף דם. המים אינם מוסיפים דם, וגם הזוהר יודע שמותר. כך משמע מדברי מערכו הרמז לשאר הפוסקים, וכך המסקנה למעשה, כמו שכתב מרן, שמים מותר לכתחילה לשתות. אלא כל מה שמרן התחיל, שאסור לשתות, הכוונה היא במשקאות אחרים, הרק בהם יש את החומרה האמורה. באו האחרונים ודנו לגבי דין שתיית חלב, אם היא מותרת או לא. המסקנה היא, בחלב של זמננו מן הראוי להחמיר. אבל בחלב של זמננו כותב בספר שב שם משמעון, אומר שהחלב של זמננו מותר. הוא לא מדבר על היום, הוא מדבר על החלב שהיה אז, לפני כמאה שנה. מכיוון שהפרות נחלשו, אין להן את הריכוז של השמנונית כמו שהיה פעם, ולכן הרב מתיר. דווקא מילה שנייה, לגבי דיינים שהולכים לבית-הדין, הדיין צריך להורות הוראה, ואסור לו לאכול ולשתות לפני כן. אז אם הדיין הזה לא רוצה ללכת על אברק ענייה לבית-הדין, רוצה לפחות לשתות כוס חלב, אז הרב שמש שמעון מתיר משום שהחלב נחלש. אז הוא מדבר אפילו בחלב אמיתי. נניח שאני מושבניק ויש לי פרה, אני חולה ישר מהפרה ושותה. אפילו בזה, לפי דעת הרב שמש שמעון, יהיה מותר. קל וחומר, בחלב תניבה של ימינו, כשמוצאים מזה את החמאה והשומן ומשאירים לך את זה כמעט כמו מים לבנים, קל וחומר שלפי דעת הרב יהיה מותר. אבל כל זה על פי הפשט. אבל על פי הקבלה, כיוון שהדבר הזה מוסיף דם, מוסיף קלוריות, אפילו אם לא יוסיף אלף קלוריות, יוסיף רק חמש מאות קלוריות, גם זה יהיה אסור. ולכן אדם בריא, אדם שיכול, מן הראוי שיימנע מזה ולא יזדקק לשתייה הזו בבוקר. מי אמר שחייבים לשתות בבוקר על הסבוך לפני התפילה? אם הוא אוהב לשתות, לפני שילך לישון ב-10 בלילה, יעשה כוס קפה וחלב, יעשה שתיים, אחת בשביל הלילה, אחת בשביל הבוקר. יקום בבוקר, לא ירגיש שום צמא ולא רעוון, ולכן אדם שרוצה להחמיר, בוודאי שזה הדבר הטוב ביותר. אבל אם קשה לו ורוצה לשתות קפה, שוב, גם בקפה יש שלושה דעות. יש מתירים לגמרי, יש אסור לגמרי, והפרה חדש עושה פשרה. קפה עם סוכר אסור, קפה בלי סוכר יהיה מותר. אבל רוב הפוסקים התירו לגמרי גם קפה עם סוכר, כמו שמשמע מדברי הרב מנחת אהרון. והסיבה היא, יש הבדל במציאות בין דורו של הפרה החדש לדור שלנו. בזמנו היו רגילים לשתות קפה בלי סוכר. מתי היו לוקחים סוכר? אם יש איזו חתונה או איזו מסיבה מפוארת, רוצים לשתות בבית קפה, שמים סוכר כדי שאדם ירגיש כיף, הנאה. לכן היה בזה כעין קלות ראש, לכן היה בזה זלזול עם משתה קפה עם סוכר לפני התפילה. היום אנחנו פשוט לא מסוגלים לשתות קפה בלי סוכר. זה מר. לכן זה לא נחשב הדבר הזה כדבר של תענוג, כאכילה ושתייה, ולכן מעיקר הדין גם תה וקפה מותר, כך העידו האחרונים, שכך הוא המנהג וכך הלכה למעשה, שאפילו תה עם סוכר, קפה עם סוכר, גם כן יהיה מותר. שוב, כשהאדם הזה בא למזוג את החלב בקפה, אולי אין כוונתו ליהנות מהחלב כמו שכוונתו לשבור מעט את הקפה, שהוא יותר מדי חזק. לכן גם בזה, אדם שהוא חלש, בלעדי זה לא יכול. לפעמים האדם הזה חזן, בלי הכוס תה, לא יכול להתפלל כמו שצריך. הגרון שלו מתייבש ולא יוכל להנעים לציבור. לכן יכולים להקל, לא רק בחול אלא גם בשבת ובראש השנה, גם כן יכולים להקל להם ליהנות בדבר הזה, ואין בזה איסור מעיקר הדין. אבל אין ספק שעל-פי הקבלה זה לא טוב, משום שיש כפית סוכר בתוך התה ויש בסוכר ריכוז גדול של קלוריות. אם תאכל קילו מלפפון, זה שווה בכמות הקלוריות לכפית סוכר, עד כדי כך. בסוכר יש הרבה מאוד קלוריות, זה מזין הרבה. ולכן, אם האדם הזה מסוגל להחמיר על עצמו ולהימנע לגמרי, אשרה ואשרה חלקו. לא יכול להימנע שישתה מים. אם הוא אומר לך, אני חזן, תגיד לו, תשתה מים חמים. אז לחזן זה דבר מצוין, זה מצליל את הכול. אבל יש חזן שאומר, אני לא מסוגל לשתות כוס מים חמים, אני אקיא את זה. טוב, תן לו היתר, גם התה או הקפה, גם כן יהיה מותר. ככה מנהג פשוט, כשיש סליחות באשמורת או בבקשות, מגישים להם כוס קפה וחלם ואין איסור בדבר, כמו שכתב רבי אברהם פלאצ'י בשאר האחרונים. אלא שמסיים הגאון רבי אברהם פלאצ'י בספר ויען אברהם, הוא אומר, כשהשמש מגיש להם בסליחות את הקפה, לא יגיד לו בכבוד. אמרנו קודם, אסור לומר לו בבוקר על הסבוך שלום. עדיין לא התפללת, נמלה, גם בכבוד, זה גם כן מילת כבוד, שאתה מכבד את האדם, מכבד את העבד בפני קונו, אז כדאי לצנזר את המילה הזו. יגיש לו, יגיד לו, תיקח, תיקח, לא יגיד לו את המילה בכבוד, את המילה הזו יצנזר. הכלל של איסור אכילה ושנייה מתחיל מזמן עמוד השחר, מ-4 ו-6 דקות. זה לא מתחיל רק בזמן הנצח המה, אלא גם לפני כן. ולכן, אפילו האנשים האלה, דעתם מתפעלת בנצח המה, עדיין יהיה אסור. דווקא מינה גם בלילי שבועות והושענה רבה. אנחנו נשארים ערים כל הלילה, ובדרך כלל גבאי בתי-הכנסת דואגים לנו שיהיה גם כיבוד עוגות, פירות, ירקות ושפע. אז יש להם, ברוך השם, הרבה, יגידו לגבאי, יזרזו אותו, שב-3 וחצי, 40 דקות לפני עמוד השחר, יעשה את הסיבוב האחרון של הכיבוד. ויזרז את האנשים, נא להזדרז. יש כאלה שלוקחים את העוגה לידה, משאירים את זה, הוא בינתיים גומר את ההדרה כאן, שיזדרז, כי לחלק מאכל, דברי מאכל, אחרי שיגיע עמוד השחר, אמרנו שזה לא טוב. לא מן הראוי לעשות כן, כלל ועיקר. לכן, בכל השנה כולה צריכים לחשוב שדברי הזוהר, קל וחומר בעניין זה. אמנם, הזוהר, מה שהחמיר מאוד, שחיה מיתה כשאדם ישן וקם ועדיין לא יתפלל. אומר בספר שם יעקב, כל זה דווקא אם הוא לא אמר תיקון חצות. אם אמר תיקון חצות, ואחרי שאמר תיקון חצות, רוצה לאכול בשעה 14, יהיה מותר. הסיבה היא, עדיין לא הגיע זמן תפילה. מה שאסור לפני שהגיע זמן תפילה, בגלל שהגיע זמן תיקון חצות, ועדיין לא אמר. אבל אם הוא אמר תיקון חצות, הוא אומר שגם הזוהר יודה שיהיה מותר. דווקא מינה, אם יש יום צום, בעוד שבועיים יש לנו שבע עשר בתמוז. נקווה שעד אז יבוא משיח בעזרת השם. אבל יש אנשים חלשים מאוד שקשה להם מאוד לצום. אז מה הוא עושה? הוא אומר, אני קם בשעה שלוש ואוכל. יש לו היתר, בתנאי שיאמר קודם כל לתיקון חצות, כיוון שאמר לפני שהלך לישון, עשה תנאי שהוא רוצה בעזרת השם לקום ולאכול. דבר שני, הוא גם אמר לתיקון חצות, יהיה מותר לנו לאכול מיד אחרי שקם. בזה אין איסור מעיקר הדין, בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו להתפלל ואם לאו, אם רצה אל להתפלל עד שיאכל וישתה. כותב הרמב״ם, אדם שהוא צמא או רעב, מותר לו לאכול או לשתות לפני התפילה. כיוון שכאן אין כוונתו לגאווה, אלא כל זה כדי שיוכל לכוון טוב בתפילה. אם לא יאכל ולא ישתה, יהיה לו קשה מאוד לכוון. לכן, אם רצה, אל יתפלל עד שיאכל וישתה. נשמע, מדברי הרמב״ם ומרן הלשון הוא אם ירצה יאכל. אם לא ירצה, לא יאכל. אם האדם הזה רוצה להחמיר על עצמו ולא לאכול אלא ללכת להתפלל, למרות שהדבר הזה יגרום לו קצת חיסרון כוונה, אפילו אחי, כיוון שהאדם הזה מכוון טוב באבות, אין לו בעיה וכך למעשה. אבל אם האדם הזה עד כדי כך חלש, עד כדי כך צמא או רעב, שהוא אומר לך, אם אני לא אטעם משהו, אם אני אלך לבית-הכנסת מבלי לאכול, ספק אם אני אוכל לכוון באבות. עד כדי כך, אז בוודאי הרבה יותר טוב, יותר מומלץ שיטעם משהו, כי כל זה לצורך כוונת התפילה, ולכן זה עדיף יותר. מזה נלמד גם שמותר לכתחילה לתת לאכול לילד קטן. כך כותב מגן דיבורים, העתיק אותו הביאור ההלכה ושאר הפוסקים. ילד קטן בן עשר, אם ירצה לאכול עוגה לפני התפילה, איך הילד הזה יש לו עניין של גאווה? לא. אלא פשוט, הילד הזה בכלל מה שכתב מרן, הרעב והצמם בכלל החולים, ולכן מותר. בדרך כלל, אדם מבוגר, מה שאוכל ארוחת ערב זה נשאר במעיים, לא מתעכל מהר, ולכן הוא לא מרגיש רעבון בשעת התפילה. הילד הקטן, המעיים שלו הן טובות מאוד, החומצות שם חזקות, מה שאוכל זה מתעכל מהר. המעיים שלו זה מודל 85, זה לא ישן, מודל 1800, ולכן זה מעכל מצוין. מגיע לבוקר, במשך הלילה הכול יתעכל, בפרט אם זה יום שבת. אתה חוזר מהתפילה בעשר, בשבילו עשר זה תענית של יומיים, לא יום אחד. אז איך יוכל הילד הזה לסבול? לכן, אם הילד הזה רוצה לאכול לקחת עוגה וכיוצא בזה לפני תפילת שחרית, מותר הדבר לכתחילה, בין ילד, בין ילדה, אין שום הגבלה. הנשים בלאו הכי אינן אסורות, וכל זה משום שהאישה אינה חייבת בשחרית, וכי האישה היא מתפללה ערבית, לא יצאה נטי חובה, לכן ודאי שלאישה או לילדה יהיה מותר, אלא עיקר האזהרה לגבי גברים, אבל לילד קטן יש צעד להתיר. אומנם גם בזה יש חולקים, אבל יש לנו כאן חמישה ספקי ספקות כדי להתיר. אולי עיקר הטעם הוא משום גאווה, ולילד קטן לא שייך גאווה, לכן מותר. דבר שני, אולי ההלכה כהרשב״א והר״ן, שמותר לתת איסור דה רבנן לילד קטן. אפילו אם תאמר ההלכה כהרמב״ם והשולחן ערוך, שאסור לתת איסור דה רבנן לילד קטן, פה זה לא איסור, האוכל מצד עצמו הוא היתר. רק השעה שעדיין לא התפלל גורמת, אולי בזה הם ידעו שיהיה מותר. אולי הילד הוא בכלל הרעב והצמא. הרי מרן אמר כלל וסימן רס ט, כל דבר שיש מחלוקת יש מי שמתיר, אפילו אם ההלכה לא כן, סומכים על זה להתיר לכתחילה לילד קטן, בפרט שהאיסור אינו איסור לאו, אלא איסור עשה. שם הדוגמה היא כך, בית-כנסת שמקדשים בליל שבת ולא עושים שם סעודה. יש מחלוקת בין נרי לרמב״ם אם מותר לשתות מהיין או לא. אין קידוש שלה במקום סעודה. אם אין סעודה אז הקידוש לא קידוש ואסור לטעום מהיין. לכן יש מחלוקת אם מותר. מה תאמר? אם לא יצאו לידי חובת קידוש, הילד הזה שטועה מהיין הרי הוא עובר על איסור ששותה יין לפני הקידוש. מה האיסור הזה? זה לא לאו. אין לאו, לא בתורה ולא מדרבנן, לשתות לפני הקידוש. אלא יש מצוות עשה לקדש, ומהעשה נובע האיסור, אל תאכל ואל תשתה לפני הקידוש. בדבר כזה שהוא רק עשה קל יותר, ולכן מרן נקל שם לתת לילד קטן. גם פה, הלאו לא תאכלו על אדם זה לא לאו בפני עצמו, אלא כל זה מסופח למצוות התפילה. יש לך מצוות עשה ולעבדות בכל אבבכם, לעבוד את השם ולהתפלל. מהמצווה נובע האיסור של אכילה לפני התפילה. ולכן לילד קטן יש לנו צעד יותר להקל, כי אין קידוש הוא הדין גם הדבר הזה. ולכן יש מקום להתיר בשופי לכל ילד קטן. רק אם הוא אחרי 12 הגיע כבר קרוב לגיל הבר מצווה, אם הילד הזה בריא וחזק בגופו, כדאי להחמיא עליו. אבל אם הילד הזה מפונק ועדין ורזה, אמנם הוא בגיל 12 שנים, אבל הוא נראה כמו ילד בן 6. אז הנה כנראה, וילד כזה יהיה אפשר להקל שיוכל לאכול לפני התפילה. אם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק, ויש אומרים שאין צריך להפסיק. יש מחלוקת גדולה בראשונים בין הראש, הרשב״ב, האם יש היתר באדם שהתחיל לאכול בהיתר, יכול להמשיך, או צריך להפסיק? כגון האדם הזה התחיל לאכול בשעה 1530. הגיע הזמן עמוד השחר, 4 ו-6 דקות. האם הוא יכול להמשיך גם אחרי עמוד השחר? זה מצוי הרבה, בהושענה רבה, שבועות, להלכה, דעת מרן שצריך להפסיק. אומנם המשנה אמרה במסכת שבת בדף יא, מפסיקין לקראת שמע ואין מפסיקין לתפילה, כן, מדוע המרן מחמיר? כמה תירוצים בדבר. קודם כל, שם המשנה מדברת על דין מנחה. במנחה אין את הלאו, לא תאכלו על אדם. פה בשחרית זה חמור מאוד, יש את האסמכתה, לא תאכלו על אדם. ולכן גם אם התחיל, צריך להפסיק, בפרט על פי הקבלה, כמו שאמרנו קודם, על פי הזוהר, כאן הדבר חמור מאוד. ולכן, אם נוכל למצוא צד להתיר לגבי עשיית מלאכה, לגבי לימוד תורה, לכמה וכמה דוגמאות שנראה להלן, אם התחיל לפני כן, שרשאי להמשיך, הדבר היוצא מן הכלל, החמור מכולם, זהו דין אכילה. ולכן, גם אם התחיל בהיתר לפני עמוד השחר, ברגע שמגיע הזמן עמוד השחר, אסור לו, לאדם הזה, להמשיך לאכול ולשתות. אפילו אם הוא יאמר לך, אני עמית שומר, שיזכיר לי שאני צריך להתפלל. גם כן, לא כדאי לעשות כן, אלא קודם כול ללך להתפלל, ואחרי התפילה יבוא ויאכל ארוחת בוקר, כל אשר ליבו חפץ. אפילו ללמוד אסור משהגיע זמן תפילה. הגמרא בברכות ה' אומרת, אבא בנימין אומר, היה מצטער תמיד על שני דברים. דבר ראשון, שתהא תפילתי סמוכה למיתתי. דבר שני, שיהיה התפילה שלו סמוך מיד לקיר. לפי הצד הראשון, רש״י אומר שלא רק שאסור לעבוד לפני שילך להתפלל, אלא שתפילתו תהיה ליד מיתתו. הכוונה שגם לא ילמד בינתיים. אם האדם הזה בינתיים, בין הרגע שקם, עד שהולך להתפלל, הולך ללמוד, זה לא טוב. כן, מה שהגמרא אמרה בפסחים ב', שאסור ללמוד בליל י״ד ניסן. הגיע הזמן בדיקת חמץ, במקום לבדוק את החמץ הוא הולך ללמוד תורה. אסור. כך הוא הדין גם פה. התוספות חלקו עליו. אבל הראש, רבנו יונה, פסקו כדעת רש״י, ואנחנו פסקים כדעת מרן. מרן אומר שגם ללמוד תורה אסור. ולכן, אם האדם הזה קם, במקום ללכת להתפלל תפילת שחרית, במקום זה יושב בבית ולוקח גמרא ולומד. יש חשש, אולי האדם הזה יימשך בלימודו, נהנה מאוד מהלימוד, יש לו סוגיה יפה, הראש עדיין צלול בבוקר, אכן הוא מקשה טוב, מתרץ, לוקח את, כותב את זה מייד. עד שיתעורר מהלימוד שלו, פתאום הוא מסתכל, רואה, נהיה אחת בצהריים, הוא לא הרגיש איך הזמן עבר. כשמי יגיע לדבר כזה אכן גזרו רבותינו שגם להתפלל חייב מייד ולא ילמד קודם לכן, אלא שיש הבדל בין לימוד ללימוד. יש דבר שהאדם עושה אבל לא בבית אלא הוא מתפלל בבית הכנסת ולומד בבית הכנסת. יש מניין קבוע בשעה שבע, הוא מתפלל תמיד בשבע בבית הכנסת ולפני כן בשעה שש הוא בא בבית הכנסת ולומד תורה. אין חשש שיימשך אחרי לימודו כי יש שם מניין. אם האדם הזה רגיל להתפלל במניין אין לו שום בעיה, בזה ודאי שמותר לו ללמוד. קודם התפילה, טוב מאוד, מומלץ מאוד, כדאי שכל אדם ירגיל את עצמו לקום קצת יותר מוקדם, כדי שילמד לפני התפילה. ואם אין לו זמן ללמוד גמרא, לפחות ילמד מוסר. רבע שעה לפני שחרית, קצת מוסר, זה לא יזיק. הוא לא יכול להסתמך, אני ברוך השם, שומע ביום שני מוסר מארב סופר, שסיסו בני מעי, אני יצאתי ידי חובה. נו, ביום שני הוא יצא ידי חובה. מה עם שאר השבוע? שאר השבוע לא צריך ללמוד מוסר? הרי החכמים אומרים, חכמי המוסר אומרים, המלח על הבשר, כך המוסר לאדם שיהיה יר השמיים ויהיה בעל מידות טובות. אם יש לך בשר, אתה משאיר אותו שבוע שלם בלי מלח. תבוא רק בשבוע הבא, עד שבוע הבא זה יהיה מעפן, יהיה מקולקל. כך גם האדם הזה יצא פעם בשבוע, לא יצא מזה חובה. יקדים כמה דקות לפני התפילה, ייקח ספר אורחות צדיקים או ספר אחר וילמד קצת מוסר, ואז יוכל גם להתפלל יותר טוב, להתפלל בכוונה שלמה. היתר שני, מרן ממשיך, ראינו מי שרגיל להתפלל בבית המדרש ביחיד, ואינו רגיל ללכת לבית הכנסת, איכא למחש, בלמה מטריד בגרסה ויעבור זמן קריאת שמע ותפילה. אבל מי שרגיל ללכת לבית הכנסת, מותר. ואם הוא מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל ללך לבית הכנסת, מותר. כיוון שהשעה עוברת לזכות הרבים, דבר גדול הוא, אם לא ילמדו עכשיו, יתבטלו. זאת אומרת, אם האדם הזה רגיל ללכת במניין קבוע, אין לו בעיה. אפילו אם האדם הזה אין לו מניין קבוע, אם האדם הזה לא עוסק בתורה לעצמו, אלא הוא עוסק בתורה לאחרים, אומר רבנו יונה, שאפילו הליבה דרשי מותר לו לכתחילה לשבת ולעסוק בתורה, ואין בזה חשש. אם גזרו רבותינו על תורה דאחיד, לא גזרו חכמים על תורה דרבים. תורה דרבים אין ערוך אליה. זה הדבר החשוב יותר מהכל. הגמרא במסכת מגילה בדף ג אומרת שאפילו הקורבנות אינם חשובים כמו לימוד תורה של רבים. בא מלאך ה' והעיר ליהושע, אמש ביטלתם תורה, היום ביטלתם קורבן תמיד. שאל אותו, על מה באת? אמר לו, עתה באתי, היינו לימוד התורה שקיים גם בלילה, עיקר ביאתו על לימוד התורה, מיד ואינני יהושע במחנה. מכאן הגמרא לומדת שאפילו קורבנות אינם שווים בערכם, בחשיבותם, כמו לימוד תורה שהיה מלמד יהושע בן נון, את עם ישראל. ולכן, אם החכם הזה יושב ללמד תורה, ולא רק ללמד, אם הוא יושב להכין שיעור כדי ללמד רבים בין בזה ובין בזה, גם לפני התפילה מותר לו, בזה לא בעזרו חכמים שמא יימשך בלימודו וישכח להתפלל, אלא בזה הדבר מותר. יש אנשים רבים שחושבים שהחכם הזה, גאון שבגאונים, כל התורה בתוך הראש שלו, כשהוא רוצה ללמד תורה, פשוט זה מונח בתוך הקופסה, פותחים את הקופסה ואומרים תורה. יש לו תחת השרוול את כל התורה. מה שהוא רוצה, הוא יודע ואומר שיעור. זה לא כך. אלא אז ראה ויספרה, הכינה גם חכרה ויאמר לאדם. כל חכם שאומר שיעור, בפרט אם זה שיעור הלכה, גמרא וכיוצא בזה, חייב להכין את השיעור. אם הוא לא יכין טוב את השיעור, הוא עלול לטעות, לומר על מותר אסור או אסור מותר. כך, כשהוא יושב בעצמו בראש צלול, יושב, מכין את השיעור, בודק את ההלכה מכל הכיוונים, ואז כששואלים אותו, הוא יודע לענות בצורה נכונה, מדויקת, והלכה ולמעשה. אומנם עדיין יש אנשים חכמים בעיניהם, למרות שהחכם יכין, יטרח, יעמול, ואולי הוא מכין את השיעור הזה עשר שעות, אותם זה לא מעניין. הם באים לשיעור, יושבים רגל על רגל, שותים כוס תה או כוס קפה ושומעים. פעם מצא חן בעיניו, מה שהרב אמר זה בסדר, אבל לפעמים לא מצא חן בעיניו. הרב לא זכה לכוון לדעתו הרחבה, לא אמר בדיוק מה שהוא רוצה, ואז הוא פותח את הפה ושואל. יש אדם שואל כדי להבין. למה לא? זה לגיטימי, זכותו וחובתו של כל אחד לשאול כשהוא לא מבין. אבל יש כאלה על הר ציון ששמהם שואלים ילכו בו, אנשים כאלה שהם חכמים בעיניהם, ואז כשהחכם לא אמר בדיוק כמו שהוא רוצה, הוא מתחיל להמטיר עליו קושיות ולשאול בצורה מחוצפת כדי לאלץ את הרב שיהיה מוכרח להגיד בדיוק כמו שהוא רוצה. לאנשים כאלה צריך להגיד, הדלת פתוחה, שילך לחיים טובים מול שלום. אף אחד לא מחייב אותו לבוא, הוא לא חייב לבוא, הוא לא חתם כאן חוזה עם אף אחד. הם לא מבינים מה פירוש להכין שיעור כדי לומר שיעור טוב. הם חושבים שכל חכם, יאללה, כאשר יעלה המזלג, זורק. זה כמו שהוא עובד בחנות, הוא לא צריך הרבה להתכונן. זה הולך אוטומט, שם העבודה היא קלה קלות. הוא חושב שגם ללמד תורה דרבים לבוא ולומר שיעור בהלכה, הוא חושב שזה קל מאוד ופשוט מאוד, ואם זה לא מצא חן בעיניו, לפי המוח העקום שלו, זה לא יסתדר בדיוק ההלכה. כאילו החכם צריך שיהיה לו רוח הקודש. מה שהוא חושב, בדיוק אותו דבר, הוא ילך לפי הקו הזה. אדם כזה זקוק לרחמי שמיים מרובים, יחפש לו איזה פסיכולוג שירפא אותו, שיהיה לו רפואה שלמה בעזרת השם, חכמה בינה ודעת. לכן, אותו החכם, כמו שאמרנו, אפילו אם הוא יושב לבד, אבל לימוד התורה שלו, הוא לא לומד עדרה, הוא לא לומד זוהר, הוא לומד הלכה או גמרא כדי ללמד את האחרים. אז גם ההכנה הזו, זה בכלל קרה דרבים. אם לא יכין, מה יבואי לספר להם? יגיד להם, שמעתי בחדשות, יספר להם סיפורים? מה ימכור לאנשים? אם הוא יכין, יהיה לו מה למכור. יש הבדל בין אם החכם הזה יושב להכין שיעור לרבים, והשיעור הוא מיד אחרי התפילה, או שהשיעור הזה לעוד חודש. אם החכם הזה צריך לומר עוד חודש שיעור, אני מסכים איתך. זה לא יכין עכשיו, יכין אחר כך. אז זה לא בהכרח שזה לעיכובה. אבל, לפעמים החכם הזה, מיד אחרי התפילה, יש להם שיעור קבוע. יש בתי כנסיות, מתפללים בנץ החמה. מיד אחרי הנץ החמה יש להם תלמיד חכם גדול שאומר להם שיעור. כמו שאומר חכם יוסף בכותל כל בוקר, בקיץ זה אחרי התפילה. בחר לפני התפילה, אבל זה שיעור. אז אם החכם הזה יושב להכין טוב, בארבעה הוא יושב להכין. גם אחרי שהגיע עמוד השחר הוא יושב להכין. מיד אחרי התפילה הוא יוכל ללמד. אם לא, אם לא עכשיו, ומתי? מתי יוכל להכין? אין לו זמן אחר, כי מיד אחרי התפילה אומרים עלינו לשבח, יושבים ולומדים. ולכן גם ההכנה של החכם הזה גם היא בכלל תורה דלבים. יש אנשים חושבים שהחכם זה העבד של אבא שלו, מתי שהוא מתחשק לו, הרב צריך לענות לו תשובה. איזו שאלה שלא תהיה, לא חשוב אם זה הלכה למעשה או לא הלכה למעשה. לפעמים הרב יושב להכין את השיעור. אפילו אם הוא לא נמצא עם מאה אנשים, הוא לבד, אבל חכם יושב להכין. מה אתה בא ומפריע לו ביום, בלילה? אנשים חושבים שכאילו הוא, יש לו זכות. ואם הרב תמיד מאיר לו פנים, הרב תמיד מראה לו פנים צוחקות, אז הוא חושב שהוא חבר של הרב והוא רשאי לעשות כל מה שהוא רוצה. הוא מנצל את הדבר הזה שהרב יש לו לב טוב יותר מדי, פשוט הוא מוצץ את הרב, לא מרחם עליו, מתי שלא יהיה. אני רואה את התופעה הזו עם כל מיני חכמים, השם מרחם עליהם. אני רואה את חכם בן ציון לפעמים, הוא מותש, הוא עייף מדי, אבל יש לו שאלה, האדם הזה רוצה לשאול. מה יעשה החכם? יגידו, אל תשאל. הוא שואל. הוא רואה את החכם מרחוק, או, ברוך השם, הוא יעשה לשם יחות קדשה ברוך הוא, אני בא לקיים מצוות עשה של שאלה. הוא יראה עכשיו את החכם, ישאל אותו שאלה. לא כך לומדים תורה. התורה שלנו היא שאלות, בזה מתחיל העניין, בזה נגמר. לכן, אדם כזה, אם יש לו שכל, יבין לבד, ישתוק. אם אין לו שכל, יגידו לו אנשים אחרים, תראה, החכם העדין לא אומר לך כלום, אבל תבין, יש גבול. רק כשהחכם, יש לו זמן פנוי, החכם, ברוך השם, נח, אתה רוצה לשאול אותו? כן. אבל כשהחכם עסוק, אל תפריע לרב בשאלות, אל תבלבל את המוח, החכם לא נוצר בשביל השאלות שלך. יש אנשים שמחפשים שאלות מתחת לאדמה. ואם האדם הזה לא הבין את הרמז של האנשים, חכימה ברמזה, אם הוא לא היה חכם, אז החכם לא צריך לענות לו, פשוט יתעלם ממנו. ואם הוא שאל, אז מה קרה? שאל, שיישאר עם השאלה. החכם יכול להתעלם לגמרי מהשאלה של אותו הנודניק, של אותו השואל. ולכן, אם האדם הזה גורם ביטול תורה דרבים על ידי השאלות שלו, והחכם לא ענה לו, והוא נפגע, הגאווה שלו נשברה. אני שאלתי, כולם שמעו את השאלה, והחכם צפצף עליי, שם פס עליי. אז אם האדם הזה נפגע, זו בעיה שלו. אם הוא אין לו שכל להבין שהוא מפריע באמצע השיעור על ידי השאלות המשונות שלו, אז החכם לא רוצה לענות לו. בוודאי שזו חובתו של החכם כדי לא לגרום ביטול תורה דרבים להסיט את הנושא לדבר צדדי, לדבר אחר. רוב החכמים לא הולכים עם עיקר הדין. הם עדינים מדי וענוותנים מדי, ואנשים לצערנו מנצלים את זה, ולא פעם גורמים בזה ביטול תורה דרבים. אדם שעושה דברים כאלה ייתן את הדין פעם, כי דבר כזה זה לא ביטול תורה שלו, אלא הוא ביטל בבת אחת 200 איש או 300 איש, בוודאי שעונשו חמור מאוד. כי תורה דרבים היא שונה במהותה לגמרי מתורה דיחיד. כמו שקראנו עתה, אם האדם הזה לומד לעצמו זה נר לאחד. אבל כשהחכם הזה מלמד למאות אנשים, נר לאחד, נר למאה. באותה השנייה הפסיקו דקה אחת מללמוד תורה, זה לא דקה אחת, זה מאה דקות. הגמרא אומרת על רבנו הקדוש שהיה מקל בהלכה הזו, דווקא משום זה, כמו שאמרתי, כי זה היה תורה דרבים, רבנו הקדוש לא היה מלמד לאחד, אלא לרבים. הרי המשנה אמרה באבות בפרק ה' כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. גם הזוהר הקדוש, גם הוא מפליג מאוד בשבח אדם שמזכה את הרבים. הלשון של הזוהר מזכה חייוויה. אנשים שאינם כל כך יראי שמיים, והוא מקרב אותם, מקרב את עם ישראל לאבינו שבשמיים. על אדם כזה אומר הזוהר הקדוש. אם היו האנשים יודעים את הערך של אדם שמזכה חייוויה, היו רוצים אחרי זה כמו אדם שרץ אחרי החיים. הם היו אומרים לך, יש איזה רופא כאן למטה, מוכר כדורים. כל כדור, אם תבלע אותו, תחיה עוד חמישים שנה. אומרים לך, עוד דקה הוא סוגר את החנות. איך היית רץ? אתה רוצה לחיות עוד חמישים שנה. אתה לא יודע איזה חמישים שנה יהיה לך, יהיה לך חיים טובים, חיים טובים. תשאלי, אחי, כולם רוצים לחיות. זוהר אומר, זוהר אומר, זוהר הוא המעלה לאדם שמזכה את הרבים, מזכה חייוויה. ולכן, אם האדם יש לו זכות, הוא ישתדל להיות מסייע בדבר הזה. יש אנשים אדישים, לא אכפת להם, הוא דואג רק לעצמו. שהוא יהיה לו כיסא לשבת, וזהו, חזק ברוך. לא מעניין אותו מהרבים, יהיה, לא יהיה, אצלו לא חשוב כלום. יש גבאים טמאים, והאם אומרים לו, אולי נארגן כאן איזה שיעור, אז הוא מייד פותח את המגירה, מוציא להם את החשבון של המים והחשמל. אם תשלם את המים והחשמל, כן. כאילו הוא עושה טובה למישהו שמרשה לתת לאנשים לבוא וללמוד תורה. הוא עושה חשבון. השטיח מקיר אל קיר הוא נקי יפה. אם ילמדו כל יום, יבואו כאן אנשים. השטיח יתלכלך, יהרסו לה את הריפוד של הספסל. זה המוח המצומצם והסתום של אותם האנשים, אבל לצערנו זה לא אחד. אולי רוב הגבאים בעולם הם אנשים מסוג זה. לכן צריך להסביר לאותם הגבאים אם הקדוש ברוך הוא זימן לאדם תפקיד חשוב כזה, בשביל מה הוא גבאי? בשביל להעשיר את הקופה? יגמור את הקדנציה, יגיד, הנה יש חיסכון בקופה, 5,000 דולר. נו, מה יצא מזה? יש 5,000 או 4,000? מה זה משנה? מה זה נותן לעם ישראל אם בקופה יש הרבה כסף, אם הבנק יש לו הרבה כסף או מעט? מה שחשוב יותר, שיעשה כל מאמץ כדי לזכות את הרבים, ואם האחרים לא יזמו, שהוא ייזום. זה תפקידו העיקרי של הגבאי, שיארגן מדי יום ביומו שיעורים בין נוער למבוגרים. אפילו אם בית הכנסת לא יהיה כל כך יפה, הריפוד קצת מתקלקל. אז מה יש? מה בכך? סימן שברוך השם, למדו שם טוב, עמלו שם בתורה, הקירות שם ספוגים, תורה ויראת שמים, מוסר והלכה. ולכן, אם האדם הזה יגמור את השנים שלו, הוא נהיה בן 70, יצא לפנסיה, הוא כבר לא גבאי, אז הוא יכול לומר לך, כאן למדו, ברוך השם, בבית הכנסת, כשאני הייתי גבאי, 50 שנה למדו יום-יום. לא היה יום אחד שלא היה שיעור. קיץ, חורף, שלג, גשם, אז האדם הזה יוכל באמת לבוא לעולם הבא, זכות הרבים הייתה תלויה בו. במקום שהוא יבוא ויוציא מהכיס של הקופה, של בית הכנסת, יבוא וייתן להוצאות האלה, הוא יעז לבוא לבקש עבור מים, חשמל. איפה נשמע כדבר הזה? אצל אחינו האשכנזים בדרך כלל יש להם גבאים עם אופקים רחבים, והם מבינים את הדברים האלה. הם מוציאים מהקופה של בית הכנסת מדי חודש וחודשו מאות דולרים כדי לסבסד את אותם השיעורים. אבל אצלנו הגבאים של בתי הכנסת, לצערנו, עדיין לא מבינים את האלף-בית הפשוט הזה, מה פירוש זכות הרבים, ואם באים ואומרים לו יש כאן ילדים, אולי נעשה שיעור לנוער, אז הוא מייד יגיד לך יש לנו חשמל ויש מים ואם הם לא ישלמו לך על המים והחשמל, אז מה יקרה? ינתקו את החשמל? אין ציבור עני. תמיד יהיה מישהו שירים את ההוצאה הזו. עוד לא שמעתי שסגרו בית כנסת בגלל שלא שילמו על חשמל. תמיד יש אנשים שמצילים את המצב. אבל לבוא ולמנוע תורה די רבים, אבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אבל שאין בו חטא, או של מבוגרים, בגלל כל מיני טענות משונות שכאלה, בוודאי שאין לו זכות לגבאי לומר דברים כאלה. ואם לגבאי הזה יש מוח עקום, לא רוצה לשמוע, לא רוצה להבין, אז האנשים לפחות צריכים להיות עם מוח ישר. יעשו מייד אסיפת חירום, יש הצבעה, בחירת גבאים במוצאי שבת. יעיפו את הגבאי הזה לכל הרוחות, יבחרו גבאים אחרים, אנשים מראי שמיים, אנשי חיים, כדי שיעשו את הדברים האלה בצורה מושלמת. הגמרא, הראשונים, האחרונים, בהרבה מקומות, האריכו בשבח של האדם הזה שמזכה את הרבים. על אברהם אבינו אמרו את הדברים האלה, על האבות אברהם אבינו היה הולך, מגייר גרים. קל וחומר כאן הוא לא צריך לחפש גויים לגייר אותם. כאן הוא לוקח את היהודים, מייהד את עם ישראל. הגאון רבי חיים בן-עטר מסביר את דברי הגמרא בעולם סיעה פחטא, המעשה שם על רבי חייא. רצו האמוראים לראות איפה נמצא, באיזה מדרגה, אז אמר להם אליהו הנביא כך כל הצדיקים תראו אותם, כולם מוליכים אותם, אבל את המרכבה של רבי חייא לא צריך להוליך, אלא זה הולך לבד. כל כך הייתה מעלתו גדולה. לפי זה תזהו אותו, תראו מרכבה שלא מוליכים אותה המלאכים, הולכת לבד, זה רבי חייא. ולמה? אז הזכות של רבי חייא הייתה שהוא היה מלמד תורה לעם ישראל. לא היה לו כסף, אולי העשיר שיהיה לו כסף לפתוח תלמוד תורה, אלא היה שוחט צבי, מאכיל את הבשר שלו לעניים, מהעור היה לוקח מעבד ועושה מזה חומש. מלמד כל ילד חומש אחד, זה בראשית, זה שמות. אחרי שלמדו את החמישה חומשי תורה, היה אומר להם, עכשיו תלמדו אתם אחד את השני, היה הולך למושב השני. כך עשה כדי להרביץ תורה בעם ישראל. אומר רבי חיים בן-האתר, זה הרמז. אם בחוקותיי תלכו, שם הגמרא דרשה שתהיו עמלים בתורה, מה זה תלכו? אם האדם הזה זוכה לעשות את החוקים של השם, ללמוד וללמד תורה, לא צריך שיביא איזה עגלון, איזה סוסים, לסחוב את העגלה שלו. תלכו, זה ילך מעצמו. עד כדי כך, תהיה מעלתו גדולה של אותו האדם שבה הוא מזכה את הרבים שאין חטא בעל ידו. יש אנשים, יש להם תירוצים רבים, כשאתה בא אליהם בטענה. מה אתה עושה לעם ישראל? כל אחד יגיד לך תירוץ אחר. אחד אומר לך, תראה, אם הייתי מיליונר, אם היה לי כסף, הייתי פותח מאה ישיבות, עשרה תלמודי תורה, אבל אין לי כסף, מה אני אעשה? רבי חייא היה לו כסף? רבי חייא לא היה לו כסף. היה לוקח את הרשתות כדי לצוד את הצבי, בלי כסף הוא עשה את זה. אף אחד לא שילם לו משכורת, בלי כסף הוא עשה מה שיכול. וכן על זה הדרך. יש אנשים אומרים, טוב, אם הייתי גאון, הייתי בקי בשס, פוסקים, הייתי מלמד, כל מקום שבעולם היו אומרים לי הייתי רץ. מה שאתה יודע תעשה. ללמד תהילים אתה יודע? לך תלמד ביום שבת תהילים. מה שאתה יודע, מה שאתה יכול לעזוב. אם הוא לא יודע גם זה, כסף יש לך, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא נתן לך ממון, אז לפחות תתמוך. תן הוראות קבע לאותם המקומות שמקיימים את התורה דרבים, תעזור להם בממונך, בגופך, בכל הדברים שייתכן. יש אנשים כאילו זה לא נוגע להם. מה שיש עם עם ישראל זה עניין אחד. הוא רק רואה את עצמו. בא, מתפלל, גמר את התפילה, הולך לדרכו, הולך לעבודה, לא מעניין אותו מה יקרה לעם ישראל, ילמדו תורה, לא ילמדו. אבל זה אחד הדברים היסודיים, שהתנא אומר שבזכות זה אין חטא בא על ידו. חברת ביטוח יש לך, ואתה לא משלם על הפוליסה הזו כלום, כל זה בחיני חינם על הביטוח הזה, שלא יהיו לך עוונות, כל זה בזכות שהאדם הזה מזכה את הרבים. ולכן, גם פה רבותינו הוציאו אותו מן הכלל, שאדם כזה, אפילו אם לומד בביתו, מלמד תורה דרבים במקום שלא מתפלל, גם כן אין את הגזירה, כלל ועיקר. כן, זה למדנו גם לגבי חנוכה או לגבי ליל י״ד בניסן בבדיקת חמץ. גם שם הנאח אמר שאם האדם הזה, החכם הזה מלמד תורה בין מנחה לערבית בליל י״ד, אין ברירה, כיוון שזו תורה דרבים, מותר למרות שעל ידי זה דוחים את מצוות בדיקת חמץ. כך הוא הדין לגבי הדלקת נר חנוכה. גם בזה מן הראוי שילמדו ואחר כך ילכו להדליק נר חנוכה. יש לפעמים ציבור שאין איתם בעיה, ציבור מבוגר. אתה אומר להם, במקום שהשיעור יהיה בשעה חמש בין מנחה לערבית, תלכו, תדליקו נרות חנוכה, השיעור יתחיל בחמש וחצי, ואז כולם יבואו, אז אין בעיה. יעשו גם את המצווה בזמנה, ידליקו נר חנוכה, וגם ילמדו תורה. אבל יש הרבה בתי כנסת שאנשים, לא כולם, יחזרו. האדם הזה ילך לביתו לחיים טובים ולשלום, ושם בבית הוא הפקיד ויש לו מנהלת, עוד מעלתה, הגברת הנכבדה, היא לא תיתן לו לחזור לבית הכנסת. תעזור לי להשין את הילדים, אני עייפה, כל היום עבדתי קשה. ואז אתה יודע, במקום עשרים איש, כמה יחזרו בחמש וחצי? הלוואי שיבואו חמישה אנשים. זה נקרא תורה דרבים. לכן מוטב שיאחרו קצת את מצוות הדלקת נר חנוכה, כמו שכותב הרב פקודת אלעזר, ולא יגרמו ביטול תורה דרבים. כך גם לגבי בדיקת חמץ, יזכירו בסוף השיעור, יזכירו לכולם שיבדקו את החמץ או ידליקו נר חנוכה, אבל בכל מקרה אסור להם לבטל תורה דרבים כלל ועיקר. שניים שלומדים יחד חברותא זה לא נקרא רבים. זה אחד, אדם לומד עם חברו, אבל זה עדיין לא נקרא תורה דרבים. בעיתון אדם יכול להימשך? כמה זמן אדם יכול לקרוא את העיתון הזה? יקרא אם זה חמש, עשר דקות. הוא יכול להימשך עד 12 בצהריים. התורה שלנו היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מניים. ואם האדם הזה יתחיל ללמוד, אתה יודע מתי הוא יתחיל, אתה לא יודע מתי ייגמר. אני זוכר שהאבא שלי לפעמים, אם האבא היה רוצה לכתוב איזה פסק, היה מתכנן אחת, שתיים בלילה, יגמור. היה ממשיך ולא היה מרגיש. פתאום הוא מסתכל, שבע בבוקר, היה צריך ללכת להתפלל. בתורה נמשכים, זה לא כך, בפרט אם זה דבר יפה, זה מעניין, וזה הולך לו לאדם. יש לו חידושים מבריקים, לא מרגישים. אין לך כנראה ניסיון עשיר וזה, אתה לא יודע את ההבדל. לגבי אדם שמלמד תורה דרבים, כמו שמשמע שם הגמרא שלגמרי הוא פטור מעיקר הדין מתפילה. זאת אומרת, אם היה חכם מלמד רצוף מ-4 בבוקר עד 13 בצהריים, נניח שכל הזמן הוא מלמד, אפילו אם לא התפלל בכלל. הוא אומר רק באמצע שמע ישראל, מעיקר הדין, זה מספיק. כי המשנה שם דיברה בשבת יא מפסיקים לקראת שמע ומפסיקים לתפילה. אמר רבי יוחנן, שם מדובר בתלמיד חכם שתורתו אומנותו כמו רבי שמעון בן יוחאי, ולכן הוא היה פטור מתפילה. כך הגמרא אומרת בראש שנה ל' על רב יהודה היה עושה כל חודש סיום השס. וזה לא היה השס שלנו, שישה סדרי משנה, אצלם היה 600 סדרי משנה. אז הוא כל הזמן היה עסוק לשנן את השס. מתי היה מתפלל? כשהיה גומר מסכת נידה, עבר חודש, גמר מסכת נידה, לפני שהתחיל ברכות, אז הוא עכשיו באמצע, יש לו זמן, היה מתפלל. חוץ מזה לא היה מתפלל. אבל רבי שמעון בן יוחאי, הגמרא אומרת בשבת תמיד ג', למרות שהיה פטור, היה מחמיר על עצמו והיה מתפלל. הגמרא אומרת שם, כשהיו נטמנים במערה לא יכלו להישאר עם הבגדים, שלא התבלו, לכן היו כל היום יושבים ללא בגדים, היו מטמינים את עצמם בחול ללא בגדים. מגיע זמן התפילה, לובשים ומתפללים. משמע שכן היו מתפללים, כך אומר הגאון חידה בהגאותיו על הזוהר, הביאו את זה יפה ללב בשאר האחרונים. נמצא אפילו רבי שמעון בר יוחאי, למרות שתורתו אומנותו, אפילו אחי לא פטר את עצמו מתפילה. לכן, גם לדור הזה, קל וחומר לדור הזה, אפילו תמיד חכם גדול בתורה שלומד, אפילו אחי לא יפטור את עצמו לגמרי מתפילה. אלא כל ההיתר כאן, הוא מתחיל ללמוד ב-4 בבוקר, לא גוזרים שישכח לגמרי להתפלל. יש סיכוי שבעזרת השם, אחרי שיגמור את השיעור, ילך להתפלל בבית הכנסת. אבל לפטור אותו לגמרי, מכל וכול מתפילה, בזמן הזה אין לנו תלמיד חכם מסוג זה, ולכן אין לו היתר לעשות כן כלל ועיקר. מיץ אשכוליות טבעי, דברים מעין אלה שמוסיפים קלוריות, אנרגיה וכוח, דבר כזה אסור. אבל לשתות מים, מרן מתיר. אומנם יש חולקים גם בזה וחוששים על-פי דברי הזוהר, אבל כותב הרב שר יעקב שמדברי מערכו בשאר המקובלים משמע שגם עליבת הזוהר מותר לשתות מים ואין בזה שום חשש. בכל מקום, לאכול אוכל ממש, לא רק מזמן עמוד השחר אלא לפי הזוהר, גם לפני עמוד השחר הדבר אסור, וכאן זה חמור יותר. לדוגמה, מרן נקמן בסעיף ה' כותב שאפילו אם התחיל לאכול לפני עמוד השחר, התחיל לאכול בשעה 16, מגיע עמוד השחר ב-16, צריך להפסיק. ואילו לגבי עשיית מלאכה, אם התחיל לעבוד לפני עמוד השחר, אמרנו קודם שרשאי להמשיך. וכן, על זה הדרך, משום שכאן יש שלב, לא תאכלו על הדם, לכן הדבר חמור יותר. אז אם לגבי שתייה לקחת מעט דבש וחלב וכיוצא בו אסור, קל וחומר אם האדם הזה רוצה לאכול עוגה וכיוצא בזה שהדבר אסור, ואין הבדל בייסורים אלו בין חול לשבת. אבל לגבי היתר שתיית מים, שוב, בין בחול בין בשבת, מותר לך תחילה לשתות מים לפני התפילה. ולא רק מים, אלא כל משקה שדומה למים, כגון תה וקפה, או כל המיצים שנמכרים בשוק, טמפו, כל המיץ תפוזים, אין שם מיץ תפוזים אמיתי, למעלה מ-90% זה מים. מוסיפים לך תרכיז, סוכר וצבע מאכל. וייקרא שמו בישראל מיץ תפוזים. זה הבלוף. ממילא, כיוון שרובו ככולו זה מים, לכן אין איסור בדבר. גם לפני התפילה, מעיקר הדין מותר. כך גם לגבי שאר המיצים. רק במיץ טבעי, מיץ אמיתי, שם הדבר חמור יותר, ושם צריך להחמיר, לא לשתות. אפילו אותם האנשים שהולכים לרופא, רופא טבעוני, והוא ממליץ, הוא אומר לו, אסור לך לאכול אוכל זה וזה, נותן לו דיאטה. הוא אומר לו, אתה קם בבוקר, מיד תסחט, אשכוליות, ותשתה מיד מיץ אשכוליות. אפילו, אחי, אסור לו לאדם הזה לשתות לפני התפילה, כמו שאמרנו קודם, יש בזה את הלאו, לא תאכלו על הדם. אמנם הרן כתב שרק אם האדם הזה שותה את זה לתאבונו או לצמור, אבל הרעב והצמא מותר לו, הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוון דעתו, יתפלל, ואם לאו, אם רצה להתפלל, עד שיאכל וישתה. אבל אותם האנשים אינם חולים. אולי הם חיים על תקן של חולים, אחרי שהרופא אמר לו, אז הוא מאותו רגע והלאה מתנהג כאילו הוא חולה, קם בבוקר, מיד הוא עושה מה שאמר לו הרופא. במציאות אין להם שום דבר, הם פראים יותר ממני וממך, ולכן מחיי גוונה אסור להם לשתות את כל זה. אבל אדם שבאמת חלש מאוד, אם לא ישתה כלום ולא יאכל כלום, האדם הזה לא יוכל לכוון בתפילה, הנה חנמה, רשאי האדם הזה להתחיל לפני כן בכוס מיץ, כדי שיוכל לכוון דעתו. הוא עדין גם אם הוא שותה כוס חלב, מותר לו, גם בזה אין איסור, כמו שכותב הרב שמש שמעון, משום שהחלב בזמננו נחלש מאוד, כוח הפירות לא כמו שהיה פעם, ולכן יהיה הדבר מותר לכתחילה. אני עובר לסעיף ו' אפילו ללמוד אסור כשהגיע זמן התפילה, לא רק לגבי עשיית מלאכה, אסור, אלא גם ללמוד תורה, אנחנו חוששים שמא יימשך בלימודו ולא יתפלל, ולכן אסור לאדם לשבת ללמוד בביתו בשעה 04.10, כיוון שהגיע הזמן עמוד השחר, קודם ילך להתפלל ואחר כך יושב ללמוד תורה. אלא שבזה יש לנו שני כללים כדי להתיר. הכלל הראשון, אם האדם הזה יש לו זמן קבוע ללכת להתפלל בבית-הכנסת, בין אלה לא חוששים שיימשך, יגיע השעה 17, הוא יקום וילך להתפלל בנט. אבל אם האדם הזה, אין דרכו להתפלל תמיד בבית-הכנסת. פעמים רבות האדם הזה מתפלל יחיד בביתו, בזה יש את הגזירה ואסור לו ללמוד לבד ללמוד יחיד בביתו. דווקא מינה גם לגבי לילו, שנה רבה ושבועות. רבים הולכים לפנות בוקר לבית, לפעמים הוא הולך או לטעום משהו או מסיבה אחרת. אם הגיע הזמן עמוד השחר, הוא לא יכול להמשיך לקרוא שם בביתו את ההדרה. יכול להיות שיימשך. ולכן מן הראוי שאחזור לבית-הכנסת, שם במקום אין חשש כזה. כשאדם נמצא בבית-הכנסת, אפילו אם הוא ישכח מהתפילה, האנשים יזכירו לו, כולם באים להתפלל בזמן, ולכן מחיי גוונן מותר. או שיעור של רבים, כיוון שזו זכות הרבים, דבר גדול הוא, כיוון שהשעה עוברת וזכות הרבים, דבר גדול הוא, אם לא ילמדו עכשיו, יתבטלו ולא יוכלו ללמוד. לכן גם בזה לא גזרו חכמים ומותר הדבר לכתחילה ללמד שיעור לרבים למרות שהגיע זמן עמוד השחר והם ממשיכים ללמוד אחרי ארבעה ועשרה, אף על-פי כן הדבר מותר לכתחילה. מותר להסתפר ולהיכנס למרחץ שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי. המשנה דנה לגבי תפילת מנחה. המשנה אמרה כמה דוגמאות של איסור עשיית מלאכה לפני תפילת מנחה. המשנה במסכת שבת יא, כשהגיע זמן המנחה אסור לאדם להיכנס לספר להסתפר או להיכנס למרחץ. אם הוא עובד בעיבוד ערות, בור שקי, אסור לו להיכנס למפעל, להתחיל לעבוד. וכן לא לאכול. יש סעודת מצווה וזמן לארוחת צהריים אצל החתן. לא רק אם הגיע זמן מנחה אלא גם סמוך לזמן הזה גם כן אסור. כגון, האדם הזה מתחיל לאכול בשעה אחת. בשעה אחת עדיין לא הגיע בדיוק זמן מנחה, יש עוד כמה דקות, אבל הוא בתוך חצי שעה לזמן הזה ולכן אסור לו להתחיל. אלא קודם ילך, ישיג מניין, יתפלל מנחה במניין, ואחר כך יתחיל לאכול. הכי טוב שמראש יודיעו לאותם המוזמנים, יודיעו להם, אתה מוזמן לסעודת מצווה, סעודת חתן וכלה, באחת ורבע המנחה, מיד אחרי זה הסעודה. במקום יארגנו להם מניין כדי שלא יעברו על הדין האמור. כך גם לגבי עשיית מלאכה. אם האדם הזה דעתו להתפלל מנחה גדולה, אסור לו סמוך למנחה לשבת ולעסוק בתורה או כל הדברים האחרים שיימשך, כמו שאמרנו קודם בדוגמאות הקודמות. אבל פה אצלנו הדבר קל יותר. אם האדם הזה רוצה להתגלח, הוא קם מוקדם ורוצה להתגלח, לא גזרו בזה חכמים. כי במנחה זה דבר שמצוי, זה שעת עבודה. האדם יכול להימשך בעבודתו, באכילתו, ולא יתפלל כלל. פה האדם שהולך להתפלל בשעה 17, זהו הזמן הקבוע, ולא רגילים לוותר על התפילה בבוקר. החשש שיימשך כל כך הוא פחות מאשר במנחה. ולכן אם האדם הזה רוצה להתגלח לפני תפילת שחרית, מותר לו. זה דבר שמצוי הרבה בפועלים ופקידים שאמורים לצאת לעבודתם, בפרט בחורף, כשהזמן של התפילה מאוחר מאוד. הוא גומר את התפילה ב-1945 ואין לו זמן לחזור הביתה, להתגלח. הוא רוצה לרוץ ישר לעבודה כדי להספיק להיות בעבודה בשעה 17, אז הוא רוצה לקום מוקדם יותר ולהתגלח בשעה 17, 1730. מותר, אין איסור בדבר. כך גם אם האדם הזה רוצה להתקלח, להיכנס למרחץ, גם בזה אין איסור. אלא שיש הבדל בין שתי הדוגמאות הללו. בדוגמא, שמסתפר על-ידי עצמו, מגלח הוא את עצמו, מותר לא רק לפני עמוד השחר אלא גם אחרי עמוד השחר. אבל אם הוא הולך לספר להסתפר, רק בחצי שעה שלפני עמוד השחר, סמוך לעמוד השחר, מותר, כמו שמשמע מלשון הרמב״ם ומרן, אבל אם זה אחרי עמוד השחר, אסור לו להסתפר על-ידי ספר. כך הוא עדין, אם האדם הזה רוצה להתרחץ אחרי שהגיע עמוד השחר, הדבר אסור אלא כל הקולה רק בחצי שעה שלפני עמוד השחר שם יש את הקולה האמורה אבל כשאדם מספר את עצמו זה אפילו אחרי עמוד השחר יהיה מותר כי אין זו מלאכה רגילה אלא הוא בעצמו דואג לעצמו ומספר את עצמו ולכן הדבר קל יותר עשרים לאחת בערך חצות היום אתה מוסיף עוד שלושים וכמה דקות זמניות כדי להגיע חצי שעה מדויקת אתה מתחיל למנצח באחת ורבע בוודאי שהגיע זמן מנחה בשעת הדחק כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר ימתין לקרוא את קראת שמה עד שיגיע הזמנה. הזכרנו בשבוע שעבר שאסור לאדם להקדים להתפלל מוקדם מדי, אלא רק מנצח המה והלאה. אבל בשעת הדחק פועלים וכיוצא בהם מותר להם להקדים גם לפני הנצח המה, בתנאי שהגיע הזמן עמוד השחר. מרן דן באדם שצריך לנסוע. אז בזמנם הנסיעה הייתה שונה לגמרי ממה שיש היום. היו צריכים לצאת בשיירה גדולה כדי לעבור את המדברות והמקומות הללו שהיו שורצים, חיות רעות ולסטים. ממילא כשיש קבוצה גדולה אחד מגן על השני והם יכולים להתקדם. אז אמרו לו השיירה, אנחנו יוצאים בדיוק ב-1615. אם הוא ירצה להתפלל לפניכם, הוא לא יכול. אין לו זמן להספיק להתחיל מברכות השחר עד סוף העמידה. לכן, הוא אומר לך, אני אתפלל, אני בנוסע על החמור, על הגמל, תוך כדי נסיעה אני אתפלל. אבל להגיע לעמידה הוא לא יכול לעצור, הם לא יחכו לו, הגויים האלה. אז אם כן, הוא צריך לשבת ולהתפלל בישיבה, וזה לא טוב. לכן, לפי דעת מרן, יותר טוב שיתפלל ביחיד מוקדם. כשהוא נמצא בביתו, ב-1616 יעמוד, יאמר רק את העמידה, אחר כך יחזור מתחילה ועד הסוף. זו הדרך. נכון הדבר שיש מצווה וחובה לסמוך גאולה לתפילה, לחבר גל ישראל, השם שפתי תפתח, פה אין לו ברירה. כדי שלא יצטרך להתפלל כשהוא יושב, ולכן עדיף יותר וטוב יותר להקדים את העמידה. היום, בזמננו, הדוגמה הזו אינה מצויה פה בארץ. ברוך השם, בכל מקום יש בתי-כנסת. תיסע מוקדם ותעשה חניית ביניים באחד המקומות, תמצא לך מניין בשעה 1717-1717. תמצא מניינים הרבה. גם בבית הנתיבות, בשדה התעופה לוד, גם שם יש, ברוך השם, בית-כנסת. ואם האדם הזה טס בימים ראשון או שני, הוא לא זקוק הרבה לאותו בית-הכנסת. אם הוא קם ואומר שאני צריך להיות במטוס בשעה 1617, מתי אני אתפלל? תגיד לו, אל תדאג, יהיה לכם מניין בזמן הנץ החמה בתוך המטוס. לעמוד, אי-אפשר לעמוד כשאתה נוסע על חמור, אתה מוכרח לשבת. אבל במטוס אדם יכול לעמוד, להתפלל, בפרט בימים ראשון ושני, יש ריבוי גדול של דתיים. לנו אסור לנסוע שישי, שבת, אז כל הדתיים קונים כרטיסים ליום ראשון. מתוך 350 נוסעים בג'מבו, יש לך הרבה יותר ממניין, הם עומדים בצד, מתפללים. לכן מן הראוי שלא יקדים אלא יתפלל עמם בזמן הנצח הבא, כי הוא יכול לעמוד ולכוון, אין שום בעיה. אם הוא עומד ליד חלון, מן הראוי שיסגור את העיניים. בפרט אדם שטס בפעם הראשונה בחייו, עיניו משוטטות אנה ואנה. זה מעניין אותו מאוד אם הוא רואה את האנשים כחגבים או פחות מחגבים, וכן היינו בעיניהם, הוא רואה את הבניינים, מזהה פה כך. זה יפה, בפעם הראשונה זה מסקרן. לכן, יותר טוב מן הראוי יעצום את העיניים ויכוון טוב בשעת העמידה מתחילה ועד הסוף. לכן, הם הולכים לצד. הם לא עומדים כל אחד ואחד במקומו אלא כולם מתאספים בצד, באיזה פינה, ליד המחלקה הראשונה, שם הם עומדים, מתפללים. במטוסים של צה״ל אין אפשרות לעשות כן. הבוינגים של צה״ל אלה בוינגים מיושנים, שלפני 25 שנים, ופתאום נכנסים לכיס אוויר, פתאום זה נופל. אי-אפשר לעמוד עמידה בצורה כזו, שם זה לא נוח. שם צריכים להתפלל, או לפני הטיסה או אחרי הטיסה. אבל בג'מבו אין לך את הדברים האלה. הסיפורים האלה לא קיימים שם. המטוס מתפס לגובה המקסימלי שהוא יכול, 12 קילומטר או קצת יותר, והוא כל הזמן נמצא באותו מצב. כשהוא מגביר את התאוצה, הוא צובר תאוצה, קשה לעמוד. לא נוח לעמוד, אבל כשהוא כל הזמן טס במהירות 2,000 קילומטר לשעה, הוא לא צובר יותר תאוצה, אפשר לעמוד בקלי קלות, זה נוח מאוד, וזה לא מפריע את הכוונה של התפילה. לכן מן הראוי שיתפללו במטוס עצמו בזמן הנצח המה ולא יקדימו להתפלל לפני כן. בדרך כלל למטוס יש מסלול ברור. הוא לא מסתובב כל חמש דקות. יש לו כיוון מסוים, הם תופסים את הכיוון, הם מעבירים את הפיקוד לטייס האוטומט. הקברניט, בהתחלה, מתחילים, עושים את הכול, הם בעצמם. אבל כשהם תופסים את הכיוון, אז הטייס האוטומט הוא שממשיך להם את הנסיעה, וכל הזמן הם נוסעים בכיוון מדויק. אם אתה רוצה לדעת גם מתי הנצח המה, יש לוח מיוחד גם לדברים הללו. הכול יש, ברוך השם. אותם מטסים יכולים להשיג גם את הלוח הזה, להתייעץ עם הטייסים, ישאל אותם, והוא יוכל בערך לכוון כדי שיתפלל פחות או יותר בזמן. אם הם מסופקים, ישתדלו לדחות את זה. מספק לא יקדימו, אלא מוטב מספק לאחר קצת, כי אחרי הנץ זה יותר טוב מאשר לפני הנץ בכמה דקות. לכן, כשיש להם ספק, עדיף יותר לאחר. תודה. ברוב המקרים, בסופו של דבר, איך מתפלמים על-יד בתי השילוט. השאלה היא, הדבר מוטב. כל הזייל הזה ילחץ ויורדת לאוויר. ככה שאפשר לחשוב לומר שזה בית-שימוש דקי. בדרך כלל אין ריח שם, ולכן אין חשש. אני חוזר לעניין. סימן צדי, סעיף א'. בכל המניין הוא סביב. אם יכולים ללכת לצד, לצד של המחלקה הראשונה, זה בוודאי הטוב ביותר. תלוי מי הדיילים. לפעמים הדיילים הם אנשים שיש להם נימוס, והם יבינו אותנו למה לא ייתנו. בדרך כלל נותנים. בפרט אם הדתיים האלה קנו כרטיסים והם עצמם יושבים במחלקה הראשונה. אז אם הם יתנחלו שם, מי יזיז אותם? ודאי שעמדו שם. בדרך כלל זה כך. אתה לא מכיר את הדתיים שלך? לכיוון בית-המקדש. תמיד הכיוון צריך להיות אני עובר לסימן צדי, סעיף א', המתפלל לא יעמוד על גבי מיטה ולא על גבי כיסא ולא על גבי ספסל ואפילו אינם גבוהים שלושה ולא על גבי מקום גבוה אלא אם כן היה זקן או חולה או שהיה כוונתו להשמיע לציבור. הגמרא בברכות יז דורשת את הפסוק ממעמקים קראתיך השם. אין גבהות לפני המקום, ולכן אסור לאדם לעמוד על גבי מקום גבוה ולהתפלל אלא תמיד צריך להתפלל במקום נמוך. שאלה, מה נקרא מקום גבוה? עד איזה גובה מותר ומאיזה גובה יש לשלול שלא יעמוד להתפלל? שלוש דעות יש בראשונים. דעה ראשונה, הרמב״ם, שלושה טפחים. דעה שנייה, אורחות חיים, הוא אומר, עשרה טפחים. אם אין עשרה טפחים, אין איסור. דעה אחרונה שהובאה כאן בהרמה, שאפילו אם אינן גבוהים שלושה טפחים, גם בהן הדבר אסור. נפקא מינה, אם אדם רוצה לעמוד פה על הבימה שאני יושב עליה, הבימה הזו אינה גבוהה עשרה טפחים מרצפת בית-הכנסת. אין כאן 80 סנטימטר. אבל היא יותר מ-24. השאלה היא אם מותר או לא. שאלה זו מצויה הרבה ביום הכיפורים בתפילת נעילה. אותו האיש שקונה את פתיחת ההיכל של נעילה, הוא נשאר עומד שם. והרבה פעמים לא רק שהוא עומד ליד ההיכל, אלא הוא עומד גם את העמידה של הנעילה ליד ההיכל. יש שם מדרגות, והוא על המדרגה הגבוהה עומד שם ומתפלל. השאלה היא אם צריך להעיר לו להוריד אותו או שמותר לו. זה תלוי, כמו שאמרתי, בשלושה הדעות הללו. טעם נוסף מוסיף לנו הטור לקמאן בסימן צדיק חטא, וגם בו, בטעם הזה, יש נפקא מינה גדולה לדינה. בטעם הראשון, אמרתי, אסור להתפלל מקום גבוה, שנאמר ממעמקים קראתיך השם, משום שאין גבהות לפני המקום. כשאדם עומד במקום גבוה, הוא מרגיש גבהות יותר. אבל הטור אומר, משום שהתפילה דומה לקורבן ומשלמה פרים שפתנו. אותם הדינים, אותם הסייגים שנאמרו בקורבן, נאמרו גם בתפילה. כמו שבקורבן צריך לקבוע מקום להקרבת הקורבן, תמיד בצד צפון או דרום, כל קורבן כפי עניינו, כך גם אדם שמתפלל צריך לקבוע מקום לתפילתו, ואז אלוהי אברהם ועזרו. דבר שני, חציצה פוסלת בקורבן. הכהנים היו הולכים יחפים בבית-המקדש. אם תפרוס שטיחים זה חוצץ בין רגלם לבין הרצפה, וזה לא טוב. כך גם כשאני עומד להתפלל, לא טוב שיהיה דבר ביני לבין הקרקע, ולכן אם האדם הזה עומד על גבי כיסא, ספסל וכיוצא בזה, הדבר אסור. ביום השלג אני התפללתי בבית-כנסת, היה איזה אדם שהיה קר לו, והתנור החשמלי היה קצת גבוה. הוא עמד את העמידה, עמד על הספסל כדי שיהיה קרוב לתנור ושיוכל להתחמם. האדם הזה אין לו דעת, לפי הדין זה אסור. בין הטעם הראשון שאין גבהוד לפני המקום, בין הטעם השני משום חציצה. בוודאי שאם הכהן יעמוד על הספסל ויעשה את העבודות, קבלת הדם וכן הלאה, בוודאי שזה חוצץ והדבר אסור. אבל יוצא חידוש על איבא דעתור, לא רק אם זה גבוה עשרה טפחים. גם אם זה לא גבוה עשרה טפחים כמו הבימה הזאת, גם כן יהיה אסור. אם הכהן יעמוד פה, הרי הקרף הזה חוצץ ביני לבין הרצפה, הקורבן יהיה פסול. אז כך גם לגבי תפילה, גם כן הדבר אסור. ולא רק אם זה יותר משלושה טפחים, אלא אפילו פחות משלושה טפחים, גם כן יהיה הדבר אסור. אפילו אם זה כיסא נמוך, שרפרף נמוך מאוד או שטיח, גם כן על איבא דעתור יהיה הדבר אסור לכתחילה. וכך באמת כדאי, רצוי להחמיר בדבר, לא לעמוד על שום דבר, לא על כיסא ולא על ספסל, ולא רק אם הם גבוהים שלושה טפחים, 24 סנטימטר, ואפילו אם זה יהיה פחות, קצת מ-24 סנטימטר, גם כן מן הראוי להחמיר בדבר. אבל מעיקר הדין, אם האדם הזה עומד על המדרגה הראשונה של ההיכל, אין שום בעיה. המדרגה הראשונה, קודם כול, היא רצפה, מקום מרוצף, וזה חלק מהרצפה. זה לא כיסא או ספסל, דבר זר שיהיה חציצה. דבר שני, המדרגה הזו היא פחות משלושה טפחים, אין במדרגה הראשונה גובה 24 סנטימטר, ולכן בזה אין שום בעיה, לבדי כולה עלמא יהיה מותר. אבל אם המדובר על המדרגה השנייה, לפעמים יש בה כבר גובה 24 סנטימטר, אז כדאי, רצוי, לא לעמוד שם אלא לרדת קצת. במה דברים אמורים? בהיכל מסוג זה. ההיכל הזה על המדרגות כאן מסביב, אין שום מחיצה מסביב. אבל אם יש מחיצות מסביב, יש בתי כנסת גבוהים.