גדר עליית קטן כהן לתורה ומעמד חזנים ומחללי שבת באמירת חזרת הש"ץ: בירור גבולות "מפני דרכי שלום" וחשש ברכות לבטלה

- - - לא מוגה! - - -

המשנה בגיטין נט, המשנה נותנת לנו את הסדר של העולים לספר תורה. כהן ראשון, הלוי אחריו ואחרון ישראל, הן לגבי שני וחמישי, שבת בבוקר, שבת במנחה, יום טוב, ראש חודש לעולם, זה הסדר. כשאין כהן מבוגר, אלא יש שם רק ילד בגיל עשר, האם אפשר לתת לילד כזה לעלות לתורה ככהן ראשון או לא? לפי דעת מערימת, כן. אפשר לתת לו, אין הבדל אם הוא גדול או קטן. אם אתה אומר מפני דרכי שלום, אז מה לי אם הוא קטן, מה לי הוא גדול, בכל מקרה אפשר לתת לו. אבל הרדב״ז חולק. הרדב״ז אומר, לא, אנחנו נותנים רק לגדול, הוא שיש לו עדיפות על הישראל. אבל לילד קטן אין עדיפות על הישראל, וקידשתו לא שייך אלא רק בגדול. אין מצוות וקידשתו על ילד שהוא כהן. כדברי הרדב״ז, כך כותב גם תלמידו רבנו הארי, ושאר האחרונים, וכך המסקנה למעשה, שאין חיוב לתת לילד קטן, פחות מגיל בר-מצווה, עליית כהן. לא רק שאין חיוב, אלא אליבא דרבנו הארי, לא כדאי לתת לילד קטן עלייה לספר תורה, אם זה עליית כהן או עליות אחרות, לפני עליית שביעי. אמנם המשנה במסכת מגילה, בדף כד, המשנה אומרת לנו, הכול עולים למניין שבעה, אפילו קטן, אבל לפי דעת הרוקח ורבינו הארי, הם מסבירים את המילים, מה זה הכול עולים למניין שבעה, שהילד משלים את המספר שבע, הוא השביעי, זה מה שמותר, אבל לא שיעלה לפני כן, ולכן, לפי דעתם, אין אפשרות לתת לילד שיעלה עליית כהן. זאת ועוד, לפי דעת הערוך ותשובת גאון שהובאה בהרמב״ם, פירוש המשניות, גם שם בגיטין נט וגם במגילה, הרמב״ם מצטט תשובת גאון, שילד קטן יכול לעלות אך ורק ביום שבת לספר התורה, יום שבת בבוקר. תודה. אבל שני וחמישי אי-אפשר לתת לילד לעלות. הטעם, הסברה שלהם היא, יש לנו ביום שבת שבעה עולים. אתה נותן לילד שיהיה אחד מהשבעה. אז הוא סך הכול 17%, 18%, זה כן. אבל שכל השבעה עולים יהיו ילדים קטנים, זה לא. גם כשהוא אחד מתוך שלושה, הוא 33%, גם זה לא שייך לתת לילד קטן. זו הטענה של חלק מהראשונים, שמונעים מילד קטן לתת לו עלייה לספר תורה בימים שני וחמישי. ולא רק לגבי הדוגמה שהילד הזה הוא כהן, אלא כל שלושת העליות, כהן, נביא וישראל, בשלושתם, לפי דעתם, אין היתר בדבר. רוב הראשונים חולקים. רוב הראשונים אומרים שאפשר לתת לילד קטן גם בשני וחמישי וגם בשבת. בדרך כלל בשבתות בבוקר יש הרבה אנשים, יש קהל גדול. אפילו כשיש קהל גדול הכול עולים למניין שבעה, אתה נותן לילד. קל וחומר שני וחמישי, שיש מעט אנשים, קל וחומר שם שאפשר לתת לילד. כך דעת התשבץ, הרשבש, יכין ובועז, רבנו ירוחם, הרבה מגדולי הראשונים הלכו בדרך הזו. מרן לא כתב לנו בפירוש, אלא מרן מצטט לנו את הלשון של המשנה, הכול עולים למניין שבעה. מה שתפרש במשנה, תפרש במרן. אין הכרח גמור ב-100% של מה שמרן סובר לכאן או לכאן. ולכן, חזרנו עוד הפעם, אם יש לנו מחלוקת בפשטנים, הקבלה היא שמטה את הכף. ולכן, אם אפשר להימנע, עדיף להימנע לא לתת לילד קטן שיעלה בימים שני וחמישי. זו העצה הייעוצה. השאלה הזו מצויה מאוד כשיש חגיגת בר-מצווה. הרבה פעמים האבא הולך לבעל האולם, יש לנו חגיגת בר-מצווה. שואל אותו מתי, הוא אומר לו, בכף גימל אב. בודק בעל האולם, בודק ביומן שלו, כף גימל אב, יש לו חתונה, יש לו אירוע. מצד שני, הוא לא רוצה להפסיד את הבר-מצווה. הוא יודע, האבא של חתן הבר-מצווה, גביר, שיש לו הרבה כסף, אז הוא אומר לו, תראה, אם לא אכפת לך במקום כף גימל, נעשה את זה בגימל. אתה מסכים? האבא הזה, עם הארץ, לא מבין שום דבר בהלכות. הוא אומר לו, בסדר, יהיה גימל. הבעיה היא, למחרת הם באים, החתן הבר-מצווה, יחד עם כל הפנמלייה, האמא שלו כבר בכוננות בעזרת הנשים, הביאה קילו סוכריות לזרוק עליו. ומגיעים כולם, עדיין זה לא התאריך, עדיין הוא ילד קטן. והשאלה היא אם ילד קטן אפשר לתת לו עלייה לספר תורה. זו הבעיה שיש. אם תגיד לו לא, הם הגיעו לבית-הכנסת, תגיד לו לאבא, תשמע, זה עדיין לא התאריך או עדיין ילד קטן, אנחנו מחמירים כדעת ערוך, כדעת תשובת גאון שהובאה בפירוש המשניות של הרמב״ם, הילד לא יעלה. הרבה פעמים הילד הזה ישב כמה חודשים להכין את הפרשה, אתה אומר לו לא, יתחיל לבכות. כשהוא יתחיל לבכות, גם בעזרת הנשים, האמא שלו גם תבכה. באו כולם, התכוננו לחגיגה, בסוף אתה שולח אותם ככה קו, טוב, אין לנו ברירה, שעת הדחק אנחנו נעלים עין. אבל הגביים, הרבה פעמים, יכול למנוע את הדבר הזה. לפעמים האבא מודיע לגבאי חודש קודם, נותן לגבאי הזמנה, יש לנו בר-מצווה, ובעזרת השם נהיה גם בשבת או בימי החול. הנה, מראה לו את הכרטיס, כתבנו שאנחנו נבוא ביום זה בזה. אם הגבאי אדם חכם ונבון, מייד יבקש מאבא, תעשה טובה, תוציא רגע את תעודת הזהות, בוא נבדוק יחד את התאריך, שיסביר לו כמה חשוב לנו התאריך כדי שהעלייה לתורה תהיה לא לפני הבר-מצווה, אלא רק אחרי, מאותו יום של הבר-מצווה והלאה. אתה פותח, אתה רואה. אתה אומר לו, תשמע, זה בעל-האולם צחק עליך. מה זה ג', אתה מקדים שלושה שבועות קודם. זה לא התאריך. הוא אומר לך, כבר שילמתי לו. בסדר, שיעשו את החגיגה מתי שהם רוצים. אבל תגיד לו, לבית-הכנסת עדיף שתבואו רק אחרי כג. כך ידגישנו את המשפט הזה. הילד צריך להכין פרשה, תגיד לו, שאכין פרשת רעה אנוכי, יכין פרשה שמתאימה לכג ולא יתחיל בפרשה האחרת, כדי שלא יסבך אותנו. לפעמים, על-ידי עצה טובה, שאותו הגבאי אומר לאבא, האבא הזה מקשיב, ואז הם באים בתאריך המדויק, הכול בא על מקומו בשלום. אבל לא כולם מתאמים את זה עם הגבאי. הרבה פעמים הם באים כמו פלחים, עובדה קיימת, באים. ואז תשב להתקוטט אתם, לריב אתם. טוב, אז אנחנו מעלימים עין, אין לנו ברירה. אבל כשיש ברירה אנחנו חוששים בלכתחילה, כי מנהג העולם אתה רואה שלא נותנים לילד קטן לעלות בשני וחמישי. אומנם הפוסקים לא התחשבו בזה, במה שאנחנו אומרים, שמנהג העולם שלא נותנים לילד. ולמה לא התחשבו? הם אומרים שאותם הילדים הם הרוב הדומם, אין להם ועד עובדים חזק כדי להגן על הזכויות שלהם, למה מקפחים אותנו? אלא הם שותקים. הילדים כך דרכם מתביישים, ביישנים, ולכן לא מעלים. אבל מי אומר שמבחינת ההלכה הם לא יכולים לעלות? כך שהדבר נשאר בסימן שאלה, אבל כמו בכל מקום אנחנו אומרים גם פה, שב ואל תעשה עדיף, ולכן תמיד לעולם נייעץ לאנשים את העצה האמורה. לפעמים האבא אומר, אני רוצה שהבן שלי יתרגל כדי שיהיה חזן טוב, אני רוצה לחנוך לנער על-פי דרכו, גם כי הזקין לא יסור ממנה. אני מסכים, זה ארגן נפלא שהילד התחיל להיות חזן בגיל צעיר. הילדים יש להם זיכרון של צילום. בגיל צעיר זה הולך מצוין, הולך הפלא ופלא. אבל למה לך שוב לקחת עלייה שיש בה סימן שאלה? יש ספק. תקנה לו עליית גם העולה מוסף ביום שבת. אתה אומר מראש, מתאם עם הגבאי. הקטע הזה משישי עד שביעי, אחרי שכל השישה עולים עלו, אחר כך הוא לוקח ארבעה-חמישה פסוקים, שיקרא אותם, יכין אותם יפה, יקרא אותם ושיתרגל לקרוא בכל שבוע ארבעה-חמישה פסוקים. מהקטע הזה, גם בזה הוא יכול להתרגל. האם חייבים להתרגל לקרוא דווקא בימים שני וחמישי? בוודאי שלא. ולכן ככה היה צריך ללמד את האנשים, אבל שוב, גם בדברים האלה, אתה מדבר עם אדם חכם שיודע מהי הלכה, מבין, כשיש מחלוקת בהלכה הוא מבין את המהות, את עומק הבעיה בהלכה, אז הוא יבוא לקראתנו ויעשה את הכול בצורה הנכונה. אבל יש פלחים שלא יבין אותך, לפעמים הוא צועק, טוב, טוב, שעת הדחק נעלים עין. האם יש לו תחישה מתוכנית, הוא גם עלה וגם קיבלנו בתורה ביום שבוע. הוא הוציא את האנשים לטובה. אמרנו מחלוקת. לפי מאן דאמר כן, הרמב״ם עצמו בסוף ימיו כנראה חזר בו. בתשובות שנתפסו בשנת תרצדד יש שמה תשובה מהרמב״ם, שהרמב״ם דעתו שלא רק למניין שבעה, אלא גם בשני וחמישי הרמב״ם נוקט שיכולים לתת לילד שיעלה. אז יכול להיות, אולי, יכולים לסמוך בדיעבד. והראש בשם רבנותם ואמירי הסבירו לנו יפה. נכון שבכל המצוות דה רבנן אנחנו אומרים, תראה, דה רבנן לא מוצא חד דה רבנן. אבל כאן, הטוענת במצוות קריאת ספר תורה שהעם ישמע דברי תורה. אז מה זה חשוב אם שמעתי ממך או שמעתי ממנו? הילד קרא יפה, שמענו את דברי התורה האלה, את אותם הפסוקים. לכן, אלה שהקנו בדבר, אז בוודאי שאומרים שיצאת ידי חובה. אבל כל זה בדיעבד. אבל בלכתחילה אנחנו לא רוצים להיכנס למחלוקת, ולכן אמרנו שעדיף יותר בלכתחילה שישים לב הגבאי שיבוא הילד יעלה לתורה יברך אך ורק אחרי הבר-מצווה. מחלוקת היא לא רק בזה. לפעמים יש קהילות שאין להן חזן שיודע לקרוא בתורה. מי כן יודע? ילד. אנחנו המבוגרים, לנו קשה. אתה קורא פסוק עשרים פעם עד שייכנס לך בראש הדגשים, הנקודות והטעמים. לילדים יש להם זיכרון צילום, ולכן יש להם ילדים בשפע שיכולים לקרוא. השאלה, יכולים לתת להם לקרוא או לא. כל זה שנוי באותה הבעיה, אותה המחלוקת. ושוב, ההלכה. שעת הדחק, אם אין ברירה, מה תגיד להם? שלא יקראו בתורה? שיסגרו את הבסטה, כמו שאומרים? לא. לכן אין לנו ברירה, אנחנו ניתן להם היתר בשעת הדחק. לפני 40 שנה הייתי בתל-אביב והיתה שם שבת. הייתה חגיגה של בר-מצווה. הייתה שמחה עצומה, שמחה גדולה מאוד. לחשתי באוזן לגבי, תגיד לי, אף פעם אצלכם לא היה בר-מצווה? מה כל כך אתם שמחים? לא ראית בחיים בר-מצווה? אז הוא עונה לי, הוא אומר לי, תראה, לפני שנים לא היו חזנים בתל-אביב שיכולים לקרוא לנו. הדור הקודם הלך ולא היה. קיבלנו היתר מהרבנים שהילד הזה יקרא לנו. הוא קורא לנו מגיל עשר. עכשיו, ברוך השם, החזן שלנו נהיה בר-מצווה. עכשיו, מכאן ולעבר הוא יהיה גדול ויקרא לנו למהדרין. לכן אנחנו שמחים מאוד. טוב, בסדר, שעת הדחק, שנה. אבל מלכתחילה, כמו שאמרנו, עדיף לא להגיע למחלוקות הללו כשאפשר. וכאן, בירושלים, עיר הקודש, בן פורת יוסף, יש לנו אלפי חזנים טובים, מצוינים, אז עדיף לא להגיע למחלוקות הספקות הללו, ולכן אמרנו שטוב שהגבאי ינחה את האבא של חתן הבר-מצווה. האמת היא שאפילו תעודת זהות, אפילו זה לא תמיד מדויק. איך יידמה? נניח שהילד הזה נולד ב-10 בלילה. מה הם כותבים בתאריך? הרי הם הולכים, לפי הנוצרים, עד 12 בלילה זה עדיין נקרא כב בסיוון. אז הם כותבים כב. האמת זה כבר ליל כג. אז אפילו תעודת זהות, כולהי ואולי. בלי תעודת זהות אתה סומך על מה שהוא אומר לך בעל-פה. מתוך הזיכרון, הרבה פעמים הוא מזייף. הוא טועה שבוע-שבועיים לכאן או לכאן. או שהוא עונה לך, הוא נולד ב-2 במאי. מה זה נוגע לנו, התאריך הנוצרי? זה לא קשור כלל. אבל זה מה שיש לו לאבא בראש, זה מה שהוא יודע, ולכן אין יותר טוב מזה שיפתח ויראה, כולהי ואולי. אבל אם הוא עושה את הדברים האלה בצורה לא נכונה, אז הציבור אולי יוצא בדיעבד. זו המסקנה בהלכה זו. הבעיה זה לא הילדים. הבעיה זה המאה הרצות הגבאים שיש לנו. נכון. אני מסכים שחלק מהגבאים כאן במקומות האלה, ברוך השם, בן פורת יוסף, הגבאים אנשי ספר באים ולומדים ויודעים בשכונות האלה. אבל אתה הולך בחוץ-לארץ, שם הגבאי הוא גם נקרא נשיא של הקהילה. הוא חותם על הצ'קים, הוא בעל הבית, כאילו. והאנשים האלה לפעמים, עמי ארצות, לא מבינים שום דבר בין ימינם לשמאלם כלל ועיקר. מה לעשות? שהקדוש ברוך הוא יאלף אותם בינה, ידיעו טועה רוח בינה, כדי שהכול יהיה בצורה מהודרת ביותר. כשאין כהן בבית-הכנסת, אבל יש תלמיד חכם. לכל הפוסקים ולכל הדעות, הלבדי כל העלמא, יש חובה להעלות את החכם לתורה. בזה אנחנו מקיימים מצוות עשה מן התורה, כמו שכתוב, חומש ויקרא, פרשת קדושים. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ההתחלה של הפסוק, שיבה, הכוונה היא אדם שהוא בגיל 70, כמו שכתוב במשנה באבות פרק ה', בין 70 לסיבה. אז למה הפסוק כופל וחוזר עוד הפעם, והדרת פני זקן? הגמרא בקידושין ל' מסבירה, זקן הכוונה היא זה קנה חכמה. זאת אומרת, אדם שהוא תלמיד חכם, תורת אלוהיו בלבו, אתה שואל אותו שאלה, כל דבר שאתה שואל, שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ויודע, אפילו שהוא יניק וחכים. מה זה יניק? אפילו אם הוא לא זקן, הוא לא בן 60 ולא 70, אלא הוא בסך הכול בן 14-15, אם הוא תלמיד חכם, יש מצווה מדאורייתא, לעמוד לפניו, תקום והדרת פני זקן, או לכבד אותו. כאן הכבוד של התורה הוא לתת לאותו החכם עליית ראשון, אם זה בימי שני וחמישי, שבת, יום טוב, ראש חודש, אין בזה ויכוח, אני באתי כולה עלמא, זו ההלכה, שחייבים לכבד את התורה על ידי שייתנו לו את העלייה. גם לקמאל בסימן ראש א', מרן כותב יש לנו כעת סעודת סיום מסכת. סוף הסעודה מגישים כוס יין. מי יאמר את הזימון? מי יברך על היין? שוב, אם יש שמה חכם, נותנים תלמיד חכם שהוא יברך, הוא המברך לא משפט המלוכה, הוא צריך להיות גם לפני הכהן. אין ספק שאנחנו מחויבים בכבודו של החכם. דנו הראשונים, נחלקו הראשונים, מה יהיה הדין, כשיש לנו גם חכם וגם כהן. למי אנחנו נותנים עליית ראשון? האם נותנים לכהן או לחכם? הרמב״ם, גם בתשובתו, גם בתשובה וגם ביד החזקה, פירוש המשניות, בכל המקומות דעת הרמב״ם, שחייבים לתת לחכם. החכם קודם לכהן. המקור של הרמב״ם, הוא מביא לנו כמה סוגיות. הסוגיה הראשונה, מסכת עריות בדף יג, שם הגמרא אומרת עיקרה היא מפנינים. מה זה פנינים? הגמרא דורשת יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. יש שם קרא וכתיב. לא כתוב פנינים בשני נונים, אלא כתוב פניים, אותו הכהן שנכנס פנימה. התורה, אותו התלמיד החכם, יותר חשוב מהכהן הגדול. והגמרא במסכת יומא בדף ע״א, הגמרא ממחישה לנו את ההלכה הזו. שם הגמרא עוסקת בדברי המשנה. הכהן הגדול היה יוצא מהר הבית, יוצא מבית המקדש במוצאי הכיפור. יום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש. אותו הכהן, היו מלווים אותו הרבה אנשים ברוב עם, עד שהיה מגיע לביתו, היה קרוב לחצות לילה. כל כך היו רוקדים ושמחים עמו. שנה אחת הגיעו שמעיה ואבטליון מבבל לירושלים. כשהקהל ראה את שמעיה ואבטליון, שמעיה היה ראש הסנהדרין, אבטליון היה אב בית-הדין. העם עזבו את הכהן הגדול והלכו אחרי החכמים. כמו שאמרנו, יקריי מפנינים, אפילו ממזרת הנמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. לכן הם עזבו אותו. הכהן הגדול נפגע מאוד. בכל אופן, שמעיה ואבטליון התקרבו אליו ובאו לשאול, לדרוש משלומו. אז הוא נפגע מאוד וענה להם בסגנון בוטה. הוא אמר להם, יבואו בני העממים לשלום. שמעיה ואבטליון לא היו מיוחסים, היו בני גרים. אז כאילו גם הם יבואו לשלום. אז הם ענו לו, אמרו לו, יבואו בני העממים לשלום כשעושים מעשה אהרון, שאוהב שלום ורודף שלום. ולא יבוא זרועו של אהרון לשלום שאינו עושה מעשה אהרון. כל זה דברי הגמרא, הסיפור הזה ביומה עין א'. אתה רואה גם כן את המעלה הגדולה של התורה, שכתר תורה יותר חשוב מכתר כהונה. הברידה במסכת אבות, פרק ו', אומרת לנו שכתר כהונה פחות חשוב מכתר תורה. כתר כהונה נקנה ב-24 דברים ואילו כתר תורה ב-48 דברים. כך המשנה הברידה במסכת אבות אומרת לנו את ההגדרה האמורה. ולכן, לפי הרמב״ם, צריך לתת לחכם את עליית הראשון ולא לתת לכהן. זאת ועוד. הגמרא במסכת נדרים בדף פה א', הגמרא שם מביאה את הפסוק על מה עבדה הארץ, על עוזבם את תורתי. מה זה על עוזבם את תורתי? הגמרא מסבירה שלא בירכו בתורה תחילה. מה פירוש המילה תחילה? הרמב״ם מסביר שהיו צריכים לתת לכהן עלייה ראשונה, תחילה. לא נתנו לכהן, ולכן קרה מה שקרה. מפני מה אין ביניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים? בגלל הדבר הזה, אם כן, לא רק שיש חובה לתת לחכם, אם חלילה לא נותנים, תראה מה העונש. עוד סוגיה יש לנו במסכת מגילה כח. שם הגמרא מספרת, שאלו את רבי פרידה, מפני מה הארכת ימים? ענה להם, מימי לא ברכתי לפני כהן. הגמרא שואלת, וכי זו מעלה? הרי הוא מבזה את התורה. הפסוק אומר, כל משנאי הוא מוות, אל תקרה משנאי אלא משנאי, כאילו חלילה הוא משנאי את התורה. אנשים אומרים, תראה, החכם הזה לומד 60 שנה, בסוף בא איזה כהן עם הארץ ומקדים אותו. איך אתה נותן דבר כזה? ועשה הגמרא אומרת, לא צריך בשביל. זאת אומרת, מה שרבי פרידה ויתר, גם הכהן היה תלמיד חכם. אומנם רבי פרידה היה יותר גדול בתורה, ואם הוא רצה לעמוד על שלו, היה מגיע לו. אבל הוא ויתר ונתן לכהן, והכהן הזה היה תלמיד חכם, לכן היה מותר לו לוותר, ובזכות זה זכה לאריכות ימים ושנים. והתוספות על המקום שואלים מערבי נד, שם הגמרא מספרת שרבי פרידה זכה לחיות 400 שנה בזכות תלמיד אחד. היה לו תלמיד קשה הבנה, ולא היה מבין מהר. היה צריך לחזור 400 פעם כדי שהתלמיד הזה יבין. באחד הימים הזמינו את החכם, ברית מילה. אבל התלמיד הזה התייאש, אמר, היום בטח הרב לא יהיה לו זמן ללמד אותי 400 פעם, ולכן לא הקשיב. אחרי 400 פעם שואל אותו הרב, נו, הבנת? הוא אמר, לא. שאל אותו, מה קרה היום? תמיד אחרי 400 פעם הוא מבין. מה קרה היום שאתה לא מבין? אז הוא אמר לו, תראה, הזמינו את החכם לברית המילה. אני חשבתי שכבודו ילך, חשת כאמור, ולכן לא הבנתי. ענה לו הרב, אני לא אזוז עד שתבין. חזר לו עוד פעם, עוד 400 פעם. ואז יצאה בת-קול ואמרה, האם רצונך לחיות 400 שנה בזכות זה, או שכל בני הדור יזכו לחיי הנצח, לחיי העולם הבא. רבי פרידה כמובן בחר באפשרות השנייה שיזכו כל בני דורו לחיי העולם הבא. בסוף, אמר הקדוש ברוך הוא, ייתנו לו גם את זה וגם את זה. גם בני דורו זכו לחיי העולם הבא, וגם רבי פרידה זכה לחיות 400 שנה. אז אתה רואה שבזכות התלמיד הוא חי 400 שנה, לא בגלל שנתן לכהן לקרוא לפניו. תרצו התוספות, שהמעשה הזה ששאלו אותו מפני מה ארכת ימים, זה לא היה בגיל 400. שאלו אותו, הוא היה עדיין בגיל 200. אז בגיל 200 הוא לא ידע שהוא יחיה 400. הוא חשב, אני אמרתי שכל בני דורי יזכו לחיי העולם הבא, וזהו. אז הוא לא חלם שהקדוש ברוך הוא ייתן לו גם את זה וגם את זה. אם כן, למה הוא זכה ל-200 שנה? בגלל שהוא נתן לכהן שיברך לפניו. זה מה שהוא חשב בהתחלה. רק כשהגיע ל-400 שנה, אז הוא הבין למפרע שנתנו לו בשמים גם את זה וגם את זה. היום בדור שלנו אין חכם שיהיה לו סבדנות וכוח שיחזור 400 פעם ויהיה צירוד. מחר הוא לא יוכל ללמד. ולכן רחמו עלינו בשמים. היום יש קלטות, דיסקים, אז בדיסק אם הוא רוצה לשמוע, לא 400, 4,000 פעם, הדיסק יכול להשמיע לא, הלוך ושוב, אין בעיה. אז במקום שהחכם יתעייף, היום ברוך השם בשמים יצילו אותנו. אבל אתה למד מהסוגיה הזו שוב, משמעות הדברים שאם הכהן הוא עם הארץ, אסור לתת לכהן עליית ראשון, אלא חייבים בראש ובראשונה להקדים את החכם. וכשהרמב״ם מסיים בנושא הזה הוא כתב איגרת לחכמי צרפת, והוא טמא על החכמי הצרפתים. אנחנו פחדנים. בדרך כלל אנחנו רואים מחלוקת, יש מנהג, הולכים לפי המנהג. הצרפתים לא היו הולכים לפי המנהג. מסתכלים בגמרא, היה להם עיון עמוק בתלמוד, לפי ההיגיון, לפי הסברה, ממצים את ההלכה, ולא היו עושים חשבון מה המנהג. אז הוא אומר להם, הרמב״ם, אתם שאתם בריאים מחולי המנהגים, למה אתם נותנים לכהן לעלות לפני החכם, כשיש שם תלמיד חכם, זה מה שהוא טמא עליהם. אבל, שאר הראשונים לא הלכו בזה כדעת הרמב״ם, וכמו שאמרנו, הרמב״ם עצמו מודה שהמנהג הוא לתת לכהן ולא לחכם. השאלה היא באמת למה. אז מרן בבית יוסף מסביר יפה ואומר, בוא ונאמר, יש כאן כהן שדעתו יפה. הוא ראה שבא לכאן חכם גדול, אז הוא מראש, לפני ברוך שאמר, אמר לגבאי, היום אני לא עולה, היום תיתן לחכם. אבל לפני שמתחילים את עליית כהן, הכהן יצא החוצה. ואז בא הגבאי, מתקרב לחכם, רבנו, אני מזמין אותך, מעוניין לעלות עליית ראשון? מה יענה החכם? אתה יודע שמאז שבאו חכמי המקובלים וגילו לנו שעליית שישי היא המעולה ביותר, החכם מייד יענה לו, אפשר אולי עליית שישי? ככה חכם יענה לו. הרב לא מעוניין לקחת את העלייה הראשונה. אם כבר, הוא רוצה חתיכה ראויה להתקבל מבחינה רוחנית, עליית שישי. אז אם אנחנו אומרים שישי, שביעי, משלים או מפטיר, אלה הן העליות שבדרך כלל החכם רוצה. אז אין לך צורך גם לנסות לתת לו את העלייה הראשונה. מה היא נפקא מינה, שהכהן יוותר או לא יוותר? בגלל הכי החכם רוצה את העליות האחרונות, ולכן זה לא דומה למה שהיה בזמן הגמרא. בזמן הגמרא, כמו שאמרנו, אם לא בירכו בתורה תחילה, אתה נותן חלילה לחכם עלייה אחרת ולא עליית ראשון, אתה מבזה את התורה, אתה מזלזל חלילה בכבוד התורה. כאן לא, כאן הוא לא מבזה את התורה. אדרבה, אתה נותן לחכם עליית שישי או עליית מפטיר. זאת אומרת, שאלת אנשים, אז למה הכהן על הראשון? אז אומרים לך, הוא נולד לאבא הנכון, ברוך השם, הוא כואב וכולי. כך אנשים אומרים, ואין חלילה ביזיון כבוד התורה. כך מיישב מרן את המנהג שלנו, ולכן המנהג פשוט בכל העולם, שגם כשיש חכם נותנים עליית ראשון לכהן. יש באחרונים שעשו פשרה. אם הכהן הזה נמצא בבית-כנסת, אז נותנים לכהן. אבל אם זה לא בית-כנסת הקדש, אלא זה בית-כנסת פרטי. אצל האדמו'רים זה היה דבר נפוץ, כשהיו בונים את בית-המדרש זה לא היה הקדש שיש כמה גבאים שאחראים על ההקדש, אלא זה היה כאילו נכס פרטי, היו רושמים את זה בטאבו על השם של האדמו״ר. אז אם זה פרטי שלי, בבית שלי אתה תגיד לי מה לעשות? אפילו אם אני לא כהן. הכול שלי. אני רוצה את העלייה הזו או העלייה הזו, ולכן הם עשו את החילוק הזה, שאם זה בית-כנסת פרטי, ייתנו לחכם, אם זה הקדש, ייתנו לכהן. מכל מקום, המציאות, כמו שאמרנו, המנהג של העולם בכל בתי-הכנסת, גם אצל האדמו״רים, היום בהווה כולם נותנים לכהן את העלייה הראשונה, וכך כדאי ורצוי לעשות, בפני דרכי שלום, כמו שאמרנו. זו ההנהגה, זה הסדר הטוב בלכתחילה. מכל מקום, גם אם אנחנו אומרים שכך ראוי ללכתחילה, אבל הכהן מצד עצמו, כדאי שהכהן כן ייזום את הדבר הזה כדי לתת כבוד לתורה. יגיד לגבאי, אני יוצא רגע אחד החוצה, לפחות תנסה. אתה מנסה, אומר לחכם, אם הוא רוצה עליית ראשון, יכול להיות שכן. ייתכן שהחכם כן יהיה מעוניין בעליית ראשון, ואז אתה מקיים מצוות עשה מן התורה. הכהן יצא כמה שניות החוצה. ברגע שהחכם התחיל את הברכה אשר בחרבנו, יכול מייד הכהן להיכנס חזרה. כדאי שבאמת ינהגו ויעשו כן. אנחנו מכירים שהכהן אומרים ברכת וענינו איזה סליחה יתירה. הוא לא יענה לתורה. כן. אבל יש כהנים, שוב, שלא מבינים את ענייני ההלכה. מימיו הוא לא למד את הסוגיות שאמרנו, את ההלכה הזו אף פעם, הוא לא נתקל בה. הוא חושב, אם הוא עלה וברך אותנו בברכת כהנים, אז מגיע לנו תשלום בעליית כהן. כך הוא מבין. אתה אומר לו, יש כאן חכם. הוא אומר לך, ואם החכם אמר לך ברכת כהנים או אני? אני אמרתי ברכת כהנים, זה שלי. כך הוא חושב. לך תתווכח עם אותו הכהן? כמו שאמרנו, מפני דרכי שלום לעולם אנחנו נותנים את העלייה לכהן, עניית ראשון, ולחכם, אם אתה רוצה לכבד אותו, אז בדרך כלל אנחנו רגילים לתת לחכמים את העליות האחרות לפי הקבלה המעולה יותר מכל העליות ביום שבת, שישי. דווקא מילא אדם שברוך השם הקדוש ברוך הוא הכנן אותו הון ועושר בביתו, ולך, ברוך השם, יש לי ממון. עסק כדאי? תגיד לו שישי ביום שבת, חמישי ביום טוב, שלישי ושני וחמישי. אז גם בשני וחמישי, אם החכם הזה נמצא כאן, אתה אומר לו בכבוד ראשון, אז הוא ילחש לך באוזן. אפשר שלישי, בשלישי יש גם קדיש. אז הרבה פעמים, גם אם אתה עושה את הכבוד לחכם, הרבה פעמים אתה מקבל תשובה שהוא לא רוצה. ממילא חזרנו עוד הפעם, הכדור חזר לידי הכהן, ולכן אנחנו נותנים תמיד את העלייה הראשונה, עליית כהן לכהן, עלייה הראשונה אך ורק לכהן. יש עוד רבות, אבל יש לו חכם שמעלים אותו לשישי, אז מה יהיה? נו, זה בסדר, זה מצוין. לא, אנחנו מוכרים את זה, עכשיו הגיע לקצתך, אתה מוכר, ואנשים שאוהבים מאוד את התורה קונים ומכבדים את החכם. אדרבה, כאן מה שהוסיפו, אם קנית לחכם ב-26 שקלים או קנית לו ב-260 שקל, אז כבוד התורה יותר, הנה, קנינו לו ב-260 ונתנו לחכם לעלות 60. זה מה שרגילים ברוב בתי-הכנסת, מה שאוהבים אוהבים, לא רק בפה, לא רק לקום מהחכם, בדרך כלל אנשים גם מבטאים את אהבתם, את חיבתם לתורה. בדרך כלל היום ברוב המקומות זה כך, חכם שבא לבית-הכנסת, ברוב המקומות משתדלים לתת לו, וזהו, זה כבוד התורה שבאמת כדאי לנהוג ולעשות כן. כבוד הרב, הוא כואב, הוא עושה לו כל העם על שישי של חברי הכנסת. נכון, נכון. לפי הפשט, כן. לפי הפשט כך היה המנהג, ותמיד היו מחנכים את הילדים, היו נותנים להם עלייה עד שישי. אבל לפי הקבלה, כמו שאמרתי, יש בזה מעלה גדולה. ולכן, אם רוצים לחנך את הילדים, ייתנו להם את הקטע השישי, אבל זה יהיה מוסיף, יהיה גם העונה. זו החומרה שאמרנו קודם, על-פי דברי הרוקח ורבנו הארי, על-פי דברי המקובלים. רבי, במיוחד ששבת העלייה השלישית מתמודד שישי של החשב עד המעלה? כן. יש עוד נקודה שהמקובלים אמרו שיש הבדל בשני וחמישים בין אם לעולה הזה היה שלושה פסוקים או יותר. הרי קריאת התורה בשני וחמישי המינימום עשרה פסוקים. אז חלק מהם יש להם שלושה פסוקים וחלק מהם ארבעה או יותר. אז אם היו שניים שקראו להם רק שלושה פסוקים ואחד מהם היה ארבעה, הוא המעלה שבהם עוד נקודה שהוסיפו לנו חכמי הקבלה, וזה יכול להשתנות. לפעמים הלוי, לפעמים השלישי, לא תמיד הפסוקים הנוספים, לא תמיד זה נופל בגורלו של הכהן הלוי או הישראלי. אם אדם קנה על יד שישי, אם הוא גם העולה בין נביאו, הנה ישב כוח שלו. אז אם הגבאי הזה הוא אדם חכם ונבון, הוא יודע שפירוש המילה שישי, הכוונה היא עולה מספר שש. ולכן, אם רוצים להוסיף גם העולה, רק אחרי שישי. צריכים קודם כול לעלות שישה עולים. אחרת, אם אותו הגבאי היה עם הארץ, ואלא לפני כן גם העולה. מה הוא מבין? מה הראש של הגבאי הזה? מה זה שישי? סמוך, סמוך למשלים, כך הוא חושב. יבוא אחר כך אותו אדם שקנה את השישי ויאמר, אני תרמתי 500 שקל על דעת לעלות מספר שש, עליית שישי. זה לא נתן לי עליית שישי, נתן לי עלייה מספר עשר. הוא לא חייב לשלם את מה שהוא תרם. אם הוא יתנדב 500 שקל, היה על דעת מה שאמרו חכמי המקובלים, וכמו שאמרנו, בחיי גוונה הוא לא התחייב לשלם. ולכן צריך ללמד את הגבאים. יש גבאים, ברוך השם, באים ללמוד, וצריכים לדעת. אם הם רוצים להוסיף, קודם כול תעלה את השישה. אחרי שהשישי עלה, סידרת כבר את סדר העליות, נשאר לך עוד קטע ארוך, שבת שהפרשה ארוכה, תוסיף עוד כמה גמא עולה, עוד שניים-שלושה, אין שום בעיה בדבר. כך צריך להנהיג, כך צריך לנהוג ולעסוק בכל מקום. זה עובר על הקטע של להשיש באחרון, של קדחי המשליף או שבו איש? לא קשור בקטע הזה. כל מה שכתוב בסדר הזה הוא לא דבר שהוא לעיכובה. אמרתם שהמוסיף האחרון, בשביל השישי, הוא אומר את זה מכל המוסים. זה לא שום העלייה סתם מוסים. הוא היה, בסדר, יש לה עלייה, אני לא אומר שזה אפס. אבל בשביל העלייה החשובה הזו שאתה נתת לו, אז הוא ייתן לעוד מעלת הגבאי חי שקלים, ואולי יחוש ליגאל, ייתן 20 שקל. זהו. אבל מה פתאום 250 500, זה אני נתתי על דעת. ולכן צריך שהגבאי יהיה חכם ונבון, ידע גם את הכללים האלה. כשבוחרים גבאי, יש מקומות שבוחרים, לפי מה? אם הוא ידע לספור כסף, צריך לשלם לנו על החשמל 10,000 שקל, צריך להביא גם תרומות. זהו. אם הוא שר האוצר, יודע טוב, אגף התקציבים אישר אותו, הכול בסדר. אבל זה לא נגמר בנושא הכסף, אלא צריך, כמו שאמרנו גם, לשים לב לכל ההלכות, לכל הפרטים האחרים. הגבאי צריך להיות ידען איש הלכה כדי שינהל את בית-הכנסת על-פי כל כללי ההלכה. ואם יש לזה ספק, שואל קודם את החכם, יעשה כל דבר ודבר בחוכמה ובתבונה על-פי כללי ההלכה. זה מה שחייבים לנהוג ולעשות. מה, אם הוא מרחיק בארכוהולוגיה, יש לי סכמות יצאת מנהל דפוס למשהו? טוב, בדיעבד, מה שהיה היה. בדיעבד יצאו ידי חובה והוא רחום יותר המון. מרן מדגיש, גם כשאמרנו שהכהן עולה למרות שיש תלמיד חכם, כל זה בתנאי שאותו הכהן יודע לקרוא, ברוך השם, עולה וקורא יחד עם החזן מלה במלה. אבל אם הכהן הזה הוא כל כך עם-הארץ שלא יודע לקרוא, בזה בוודאי שאסור לתת לו עלייה לספר תורה. הברכות שלו הן ברכות לבטלה. המקור של דברי מרן מדברי המדרש, וכך הסכימו יותר מ-20 ראשונים. כך כתבו רב נטרונאי גאון, רב סעדיה גאון, רב היי גאון. כולם אמרו שאם הוא לא יודע הכול ברכות לבטלה, וכך הסכימו גם רבים מגדולי הראשונים. יש חולקים, הראש, הטור, המהריל, הם אומרים שאפילו אם האדם הזה אמר שלא יודע לקרוא, גם כן יכול לעלות. אבל מלכתחילה, אם אפשר, יעשו כדברי הראשונים, כדברי הגאונים, אבל לא תמיד זה אפשר, הרבה פעמים אתה נתקל בקיר אטום של אותם עמי ארצות. אין רבים מטעם הארץ. והכלל, מה שאנחנו קיבלנו רעות מרן שחייבים לעשות כמרן, במקרה הזה המנהג נגד מרן, כמו שנראה נקמן בסימן קלט, קמ״א, שיש מנהג נגד מרן. כך העידו על המנהג גדולי האחרונים. ולכן, קשה לנו בדבר הזה. אין לנו ברירה. אנחנו מיישרים את הקו מפני דרכי שלום. בארץ בדרך כלל האנשים כן יודעים. ברוך השם, השפה שלנו, כל ילד בבית-ספר לומד לקרוא ולכתוב בעברית. אז האותיות של הספר תורה, זו השפה העברית שלנו, ולכן כמעט כל אחד יודע לקרוא מתוך הספר תורה אם הוא רוצה, אם הוא יודע הלכה. הוא קורא יחד עם החזן מילה במילה, הכול בסדר. אבל חוץ-לארץ, שם האנשים היהודים לא יודעים לקרוא ולכתוב. אולי הוא פרופסור נכבד באוניברסיטה, אולי הוא מרצה בכיר בסרבון, אז הוא יודע לקרוא באותיות לטינית, צרפתית, אנגלית, ספרדית, הוא יודע לקרוא. אבל לקרוא את האלף-בית שלנו, לא יודע. תראה, מעלים אותו לספר תורה, אפילו לברך את הברכות הם לא יודעים את האלף-בית שלנו. יש להם דרכון שכתוב באותיות לטיניות, ושם הוא קורא בארוך, אתה רואה שהוא קורא לאט-לאט מתוך אותן האותיות. בספר תורה אין דבר כזה. ואז כשהחזן קורא, הוא מסתכל למעלה, איך הנברשת, הנברשת יפה. ראיתי פעם נברשת כזו בבית-כנסת אחר, מתחיל החלום חלומות, והם לא עוקבים אחרי החזן. ולפי דעת מרן, הכול ברכות לבטלה. כך דעת, כמו שאמרנו, הרבה מגדולי הראשונים, יותר מ-20 פוסקים, ולכן יש בעיה לאותם המסכנים, לאותם האנשים. פתרון קל, פתרון אחד ויחיד, שילכו לאולפן. היה צריך גם בחוץ-לארץ לפתוח להם אולפן. ימי ראשון, שם לא עובדים, יש להם חופש, שיבואו בימי ראשון, ילמדו את האלף-בית, ילמדו לקרוא כדי שיוכל לקרוא יחד עם החזן. זה מה שרצוי להנהיג בכל מקום, זה הפתרון היסודי. אבל בינתיים, בהווה באשר הוא שם, אין לנו ברירה, בגלל שהמנהג נגד מרן, לכן אנחנו מעלימים עין בדבר הזה. אותה בעיה יש גם לגבי סומא. גם הסומא, הוא יכול לומר מילה במילה יחד עם החזן, אבל הוא לא רואה את האותיות מתוך ספר תורה. האם הוא יכול לעלות לספר תורה או לא? גם שם יש מחלוקת קשה. ולפי דעת מרן, אסור לסומא לעלות לספר תורה, בגלל שהוא לא רואה. אבל גם שם, הרבה פוסקים חלקו על מרן, והאחרונים העידו שהמנהג הוא שגם הסומא עולה לתורה ומברך. אחד מגדולי האחרונים היה אב בית-הדין במצרים לפני 350 שנה, היה הגאון אבי חיים קפוסי. הוא שנזקק וכתב תשובה בנושא הזה, וכתב פסק ארוך נגד מרן. אלא הוא כתב שאפשר בלכתחילה להעלות סומא לספר תורה. בדידו אהבה עובדה. הוא נזקק לכתוב את התשובה הזו, והוא עצמו היה לו את הבעיה האמורה. בסוף ימיו כהו עיניו היה שגה נאור. ושמע את האנשים מתלחשים אחריו, אתם יודעים למה החכם עיוור? כי השוחד יעוור עיני חכמים. הרב כאב לו נורא חילול השם שככה אומרים, ועמד ליד הספר תורה ואמר, ריבונו של עולם, אם זה נכון שהוא לקח שוחד, שיישאר עיוור כל ימיו. אם לא, מבקש מבורא עולם, תפקח את העיניים שלי. וכך היה. מאותו רגע והלאה התחיל לראות. את הסיפור הזה מספר לנו הגאון חידה בספרו של שם הגדולים, והוא מספר, הגאון חידה, אומר, ראיתי את החתימות על פסקי-הדין של הרב. לפני שהתרפא היה חותם על הפסק-דין, חתימה כמו קשקוש. אדם לא רואה, לא רואה מה הוא חותם. אחר כך, אחרי שהתרפר, ראיתי חתימה יפה, מסודרת, השם נשיא חיים קפוסי. זה היה אחרי הנס, היה חותם חתימה יפה. הגאון חידה עצמו היה חמש שנים רב במצרים. הוא נסע למצרים בשביל לעשות מקביד לעניים של ארץ-ישראל. הם ראו את החכם נדלקו עליו, ואמרו לו, מה הבעיה? העניים של ירושלים, נשלח להם את הכסף. אבל אתה החכם נשאר אצלנו, אתה פה עמוד עמדי. תפסו אותו מהגרון, כמו שאומרים, וחמש שנים הוא היה שם, הרב, ואז הוא גם ראה את הכתבים, אם זה של רבי חיים קפוסי או של אחרים, והוא מספר לנו את המעשה הזה. אז הרב הרגיש בעצמו את החיסרון, כמה קשה לו לעלות את ספר תורה. אני יכול לקרוא, יכול לעלות את ספר תורה, אז יש לי פת בסלי, ולכן אחד כזה שיש לו פת בסלו. כן ייתנו לך מחר עלייה, לא ייתנו לך, יש לך שבוע הבא. אז האדם הזה לא כל כך נפגע, אבל אצל הסומה כל החיים הוא לא יכול יותר לעלות לתורה, ולכן זה כאב להם מאוד. ולכן, כמו שאמרנו, חלק מגדולי הפוסקים שנזקקו להלכה הזו, חלק מהם חלקו על מרן, וכמו בכל מקום, גם פה המנהג להקל, ולכן אין לנו כוח למנוע מאותו האדם שלא יודע לקרוא או אותו הסומה, אין לנו כוח למנוע מהם שלא יעלו לספר תורה. אם המנהג הוא כך, נו, זה משהו אחר. אבל אם אפשר, אם אותו הסומה הוא אדם בן תורה, ואותו הסומה בא להתייעץ אתנו. אני לא מחפש עכשיו לא נושא של רגשות ולא דבר אחר. תגיד לי, מה הכי טוב, מה הכי כדאי? אז יענה לו החכם כך, למה לך להיכנס למחלוקת? שמה לך להיכנס לספק על הברכות, על הכול? אתה צריך לקנות עליית מפתיב, יש לך אזכרה? תקנה את העלייה. יקנה את העלייה, יכבד את החכם. החכם עלה לתורה, אמר את הכול, הוא יכול לומר את הקדיש. אחרי זה גם יגידו אשכבה, מי שבירך, הכול יהיה בסדר. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. כך עושה אדם חכם ונבוא. אבל שוב, כל מה שאנחנו אומרים, אתה מדבר בהיגיון, אתה מדבר בשכל, על-פי כללי ההלכה, זה יותר טוב, כך כדאי יותר. אבל הרגש, הרגשות של אותם האנשים שאינם רואים, הרגשות הן אינן כך. והרבה פעמים הוא בא לבית-הכנסת, הוא רוצה עליית מפתיר, יש להם היום את ההפטרה, כתב ברייל. הוא קורא יפה, מבחינת ההפטרה, בכתב ברייל הם קוראים יפה מאוד. אבל שוב, איך הוא יעלה לתורה ויאמר, אשר בחרבנו מכל העמים? עדיין, יש לנו את הבעיה האמורה, ולכן רצוי. אם הוא שואל עצה טובה, עצה טובה כמשמע לם, הרבה יותר טוב, הרבה יותר כדאי שישתדלו לעשות את הסדר האמור, גם לאותו אדם שלא יודע לקרוא, אותו עם הארץ או אותו הסומא, בשניהם הדבר שווה. אם יש לנו מותקן בבית-החיים שבו כל השנים הוא קרע ועכשיו הוא פרסומה, לבין אחד שנורא לסומא? אין הבדל. אין הבדל? אין הבדל אם האדם הזה, אפילו שהוא גאון שבגאונים, בקר בכל התורה כולה בעל-פה, הם הדגשים והטענים, אבל הוא לא רואה, הוא צריך לקרוא מתוך האותיות של הספר תורה. יותר מזה, בואו נאמר, עשו לו ניתוח בעיניים. והניתוח הצליח. הרופא אומר, ברוך השם, הכול בסדר, עוד שלושה ימים נוציא לו את התחבושת והוא יראה יותר טוב ממך. אבל מחר הוא רוצה לעלות את ספר תורה, הוא לא יכול. מחר בינתיים יש לו תחבושות על העיניים, בינתיים הוא לא רואה. איך הוא יקרא? הוא יקרא בעל-פה, הוא לא יקרא מתוך האותיות של הספר תורה. וכאן, כדי שהברכה תחול, כדי שיקיים את המצווה, חייב לקרוא מתוך האותיות של הספר תורה. זה הכלל, זה הדין, וכך צריך לנהוג ולעסור. אי-אפשר שיעלה ולא יברך. אנחנו עכשיו לכל עולה נותנים עלייה עם ברכות. צריך שיהיה גם ברכה לפניה. אחריה, גזירה משום מה, נכנסים ויוצאים. כן. איך? אפשר לומר, שומע כקורא? שומע כקורא, כמו שאמרנו. כאן, במקרה זה, זה לא שייך. מרן בבית יוסף, בסימן קלט, מסביר ואומר, שומע כעונה, מה שלמדו בסוכה ל״ח, זה בדבר שאתה חייב. אתה חייב מצוות עשה דאורייתא של הקידוש, וגם אני חייב. אז במקום שאני אקח את כוס היין, אתה לוקח את כוס היין, מברך, אני שומע ממך, שומע כעונה. זה דבר שחייבים, כן. אבל כאן אין חובה לעלות לספר תורה, לא בחול ולא בשבת. כל מה שאומרים פעם בחודש, זה כל זה חומרה על-פי הקבלה, אבל זה לא דיל. למה הדבר דומה? האדם הזה רוצה לשתות כוס מים, אבל הוא עם ארץ, הוא לא יודע לברך שהכול. אז הוא אומר, חכם, אתה תברך ואני שותה. הייתכן? החכם לא שותה מים. אם הוא לא שותה מים, איך הוא יברך? אין דבר כזה שאחד יברך ואחד ישתה. כך מרן כתב לנו בסימן קסז, אתה לא יודע לברך? שלא ישתה. הוא חייב לשתות? הוא חייב לשתות. אתה רוצה לשתות? קודם כול לך תלמד. תלמד קודם כול לברך, ואחר כך תשתה. אז כמו ששם הוא לא חייב, ולכן אי-אפשר שאחד יברך והשני ישתה, גם פה לא ייתכן שהאחד יברך את הברכות אשר בחר בנו מכל העמים, והחזה נקרא לו בתורה, כאן זה לא מסתדר, זו הטענה של המחמירים, הן לגבי עמארץ והן לגבי השומא, ולכן כעצה טובה אמרנו את הפתרון. אבל לא תמיד מקבלים את העצה שלנו. כמו שאמרתי, כאן הרגש הרבה פעמים גובר על השכל. קדיש אמר לגבי עמארץ? איך? קדיש יכול להגיד כל אחד? קדיש כל אחד יכול לומר. יש דעה יחידה של רבנו ירוחם שאומר שהשומא פטור, אבל כל הפוסקים חלקו עליו. הגמרא מביאה את המחלוקת, רבי יהודה החכמים, האם שומא חייב או לא. המסקנה היא, כל הפוסקים אמרו, שומא חייב בכל המצוות. וככה ההלכה, ולכן לומר קדיש הוא יכול, למדנו למעלה בסימן יום ג', שמעיקר הדין אפילו חזן הוא יכול להיות. הוא רוצה להיות חזן לקרוא, להתפלל שחרית, מנחה, ערבית, הוא יכול להיות חזן. אבל, כמו שאמרנו, דבר אחד ויחיד, לא עלייה לספר תורה, וקל וחומר שלא יכול להיות חזן בקריאת התורה. אדוני שואלה בשלילית, כל אחד מהקהל יעשו את האנשים האלה. כן, אפשר. אפשר. כל מה שדיברנו לגבי החובה לתת לשבט הכהנים את העלייה הראשונה, כל זה אך ורק אם הכהן הזה הוא ירב שמים, אז יש לנו את המצווה וקדשתו. וכגון זה אמר רבי יצחק נפחה וקדשתו, צריך לתת לו כבוד לכל דבר שבקדושה שיעלה ראשון או לפתוח ראשון או כיוצא בזה. אבל אם אותו הכהן אין לו לא דת ולא דין, האדם הזה רחוק מהתורה ומהמצוות, אין לנו את המצווה לכבד אותו, אין לנו שום מחויבות כלפיו. גדולה מזו, לא רק לגבי כהן, גם ישראלי רוצה לעלות לספר תורה, אם הוא ירא שמים, כן, למה לא? אבל אם הוא לא ירא שמים, אם הוא אוכל חזיר ביום הכיפורים, דינו של אותו האדם כגוי. האם יעלה על הדעת לתת למוחמד בן מוסטפא, לתת לו עלייה לספר תורה? עיניו אמנה. אז גם אותו האדם, נכון שהוא נולד לאמא יהודייה, אבל על-ידי המעשים הרעים שלו, על-ידי הפשעים האלה, הפך להיות אותו המחלל שבת, דינו כגוי, ואי-אפשר לתת לו עלייה לספר תורה. שוב, לצערנו, הן רבים מטעם הארץ, ולפעמים הם באים לבית-הכנסת ואנחנו מעוניינים לתת להם עלייה כדי לקרב אותם. אולי על-ידי זה מצווה גוררת מצווה, אולי בזכות זה הם יחזרו בתשובה שלמה, ולכן אנחנו לא רוצים לדחות אבן אחר הנופל. יכולים לתת להם עליית מוסיף, גם העולה. זו העצה. מראש הגבאי יודע את ההלכה, מכיר עם מי יש לו עסק, ולאותם האנשים, את אותם האנשים, יכבד את אותן העליות שאחרי שישי. יש לנו שבעה עולים נטו, יהודים, מרעי שמים, הכול בסדר. אתה בא ומוסיף עוד לאותם האנשים שלצערנו התרחקו, בזה יהיה הדבר המותר. אבל אתה רוצה להחשיב אותו כאחד משבעה עולים, יש לנו בעיה, וקל וחומר, אם כל השבעה העולים הם אנשים כאלה ארחי פרחי, שבוודאי הציבור לא יוצא בזה ידי חובת קריאת ספר תורה כמו שראוי. כאן בירושלים עיר הקודש, ברוך השם, כל העדה כולם קדושים, יש לנו בן פורת יוסף, בכל מקום ציבור של יהודים בני תורה, יראי שמים, שומרים שבת, הכול מאה אחוז. אבל בחוץ לארץ יש הרבה קהילות שלצערנו המצב שם לא טוב, ולכן צריך להמליץ לאותו החזן שלא יברכו, יקראו בתורה בלי ברכה, כדי לא להיכנס למחלוקות הללו. עדיף שיקראו את כל הפרשה ולא יברכו, כי אין תועלת באותן הברכות. זו לא רק בעיה בקריאת התורה, זו בעיה גם בתפילה. כדי שיוכלו לומר תפילת לחש וחזרה, שהחזן יחזור את התפילה, צריך שיהיו עשרה, כל בעשרה שכינתה שריעה. למדנו גזירה שווה ונקדשתי בתוך בני ישראל. למדנו את זה ממה שנאמר שם אצל אחי יוסף, גם אחי יוסף ירדו לשבור בתוך הבאים, ולכן אנחנו מדמים זה לזה. צריך שיהיה עשרה, פחות מעשרה, אי-אפשר לומר את תפילת החזרה. אם העשרה האלה כולם שמים בני תורה, זה מצוין. אבל אם העשרה האלה, ערכי פרחי האנשים, אין להם לא דת ולא דין, שוב הברכה שיאמר החזן בתפילת החזרה, מגן אברהם מחיי המתים וכן הלאה, כל הברכות האלה הן ברכות לבטלה. וכמו שאמרתי, בחוץ-לארץ יש הרבה מקומות שלצערנו המצב הרוחני שם בכי רע, ואין אפילו עשרה, אין אפילו מניין של שומרי שבת. מה עושים במקרה זה? שאל אותי פעם חזן. הוא אומר לי, נקראתי לנסוע לחוץ-לארץ, מקום זה וזה, ואני יודע ששם הקהילה אין אפילו מניין שומרי שבת. מה אני אעשה? תפילות, קריאת התורה. אמרתי לו, תפילה אחת בקול רם. כשהוא מתפלל תפילה אחת בקול רם, אין כאן חשש ברכה לבטלה. בלאו הכי הוא חייב לקרוא לעצמו, אלא הוא אומר את זה בקול רם ואומר גם את הקדושה. אם חלילה לא היה צריך לומר והוא כן אמר, הוא אמר פסוקים מתוך ספר יחזקאל. כאן זה לא, לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא, אין כאן ברכה לבטלה. ולכן, שאומר בדרך הזו, סוף-סוף הם מאמינים במעשה בראשית, הם כן באים לבית הכנסת, יכולים לסמוך על דברי הבניין ציון, רבי יעקב אטינגר, ושאלות ותשובות אחייעזר, שאמרו שהם כן מצטרפים לתפילה אחת בקול רם, נוכל לסמוך על זה. אבל, לעומת לחש וחזרה, לא נוכל לסמוך על זה, שהרי הגאון הוא בלעזר שפירא, הגאון ממוקאץ', הוא חולק על כל המהלך הזה ואומר, לא, אין הבדל אם האדם הזה מאמין או לא. אלא אם האדם הזה נוסע ביום שבת, אם הוא מחלל שבת, דינו כגוי. אומרים אלא, כל הברכות של החזרה הן ברכות לבטלה. יותר מזה, אפילו כשיש לך מניין כשר למהדרין, האנשים האלה הם 100%, מרן אומר בסימן קכד חייבים עשרה שיהיו בבית-הכנסת ביחד. החזן מתפלל והתשעה מכוונים לברכותיו של החזן. אם אין תשעה מכוונים לברכותיו של החזן, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. שם הם, כמו שאמרתי, לא מבינים את העברית, אין להם מה לכוון בכלל. אז אפילו אם היו שומרי שבת, בגלל שהם לא מבינים ולא מכוונים לברכותיו של החזן, הברכות האלה הן לבטלה. קל וחומר שיש תרתי לרעותה. לכן אמרתי לו, כדי לא להסתבך במחלוקות הללו, תאמר תפילה אחת בקול רם. הוא שואל אותי, יום כיפור, תפילה אחת בקול רם? איך זה יסתדר? אל תנסה. הוא הגיע לשם, הוא לא רצה לפגוע בהם, להגיד להם, אתם רשעים, אתם מחללים שבת. הוא לא רצה לדבר בסגנון הזה, אבל הוא סגר עניין עם הגבאי. הוא אמר לגבאי, אני יודע שהיו חזנים, היו מכבדים עליכם מאוד, היו עושים טורח ציבורי. יום כיפור, אנשים בצום, זה רחמנות על האנשים. אני השנה רוצה לקצר, לעשות תפילה אחת בקול רם. אתה מסכים? אמר לו, למה לא? בבקשה. הוא עשה את כל התפילות, שחרית, מוסף, מנחה נעילה, הכול. תפילה אחת בקול רם. אנשים היו מבסוטים, הם לא ידעו למה הוא עושה את זה. כולם היו מרוצים, הכול היה זריז, נגמר. אחרי שגמרו את ההבדלה, סיימו את התפילה במוצאי כיפור, הגבאי שם, הוא נקרא נשיא הקהילה. הוא חותם על הצ'קים, הוא עמד בדלת, אמר, אני לא נותן רשות לחזן שלנו לעזוב את המקום. שקודם כול יחתום, מתחייב שגם בשנה הבאה יהיה לנו חזן. אין חזן כזה בעולם. תראו איך הוא קרא לנו יפה, גמר מהר, לא עשה טורח ציבור. ראית שאנשים קיבלו את זה, ולכן זה הפתרון הטכני, לצערנו לא רק מחוץ-לארץ. גם בארץ יש מקומות כאלה, קהילות כאלה, שיש את הבעיות האמורות. לצערנו, הם רבים מטעם הארץ. אם זה בצבא או במקומות אחרים, לפעמים יש שמונה-תשעה ואין לנו עשירי. העשירי יהודי מחלל שבת שמוכן להתנדב לבוא להשלים לנו מניין, שוב, גם בזה יהיה תפילה אחת בקול רם, ואת קריאת התורה יקראו בלא ברכה. רבי חנניה בן העקשייה אומר. שומר אדום מבורך.