הלכות כבוד וקדושת ספר התורה והקריאה: איסור היציאה בשעת הקריאה, דיני שמיעת פרשיות דאורייתא, חובת הליווי, האיסור החמור של נגיעה ישירה בקלף ("ערום") והדינמיקה של המנהגים בין העדות השונות

 

- - - לא מוגה! - - - 

וסימן קמ״ו סעיף א',

אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח,

אבל בין גברה לגברה שפיר דמיהם.

הדומה בברכות ח' דרשה את הפסוק ועוזבי השם יכלו,

על מי זה נאמר?

זה אדם שעוזב ספר תורה ויוצא החוצה.

כמו שמסביר יפה התשבץ,

התרגום על אותו פסוק אומר,

ועוזבי השם יכלו, הוא אומר,

הוא דשבק או ראיתה.

זאת אומרת,

משמע שהוא מסביר שעוזב את ספר תורה באמצע הקריאה ויוצא החוצה,

חלילה וחס עלול להיענש,

ולכן ניזהר שלא יצא באמצע קריאת התורה.

כך גם אדם שרואה שיש מניין בדיוק, עשרה בדיוק יחד איתו,

ובאמצע החזרה הוא עוזב ובורח.

גם על זה הירושלמי אמר,

שגם עליו יאמר הדבר, ועוזבי השם יכלו, אלא צריך להמתין, צריך להיזהר,

לא לצאת החוצה לפני שיגמרו את החזרה.

כל זה כשהספר תורה פתוח,

אבל אם זה בין גברה לגברה, ספר תורה סגור,

שם יהיה מותר לו לצאת, שם אין איסור בדבר.

אבל אם האדם הזה נכנס לבית הכנסת, עדיין לא קוראים בספר תורה, עוד לא התחילו.

הכהן עדיין לא אמר ברכו את השם המבורך,

אבל הספר תורה כבר נפתח.

הלשון של מרן, כמו הרמב״ם, שאסור לצאת.

הלשון הוא, אסור לצאת ולהניח ספר תורה כשהוא פתוח.

מרן לא אמר כשהוא קורא.

שמע, ברגע שנפתח ספר תורה,

זהו זה, אסור לך לצאת. דפקא מינה,

אני בן עמוסאיוב,

אני מחפש את המניין, אני רוצה לראות איפה נמצאים האנשים האלה.

אז בקיץ זה קל מאוד, החלונות פתוחים, הדלת פתוחה,

אתה מציץ מן החלונות, מן החרקים, אתה רואה, אלה בקריאת התורה,

אין לך מה להיכנס, אתה ממשיך הלאה.

אבל בחורף, קר להם,

אז סוגרים את הדלת, אתה פותח, נכנס,

אתה רואה, באמצע קריאת התורה.

אם כך, אתה חייב להמתין.

נכנסת בפנים,

נכנסת למקום טוב, תישאר, אסור לך לצאת.

עד מתי?

עד שיגיע הברכה האחרונה,

בין גברה לגברה,

כשהוא עושה להשכבה מי שברך,

תצא חזרה אחרונית.

אבל בינתיים אתה חייב להישאר בפנים.

בין גברה לגברה חייב החזן לכסות את הספר תורה במטפחת. אם הוא לא סוגר, לפחות לכסות.

אז אם זה מכוסה, זה כאילו סגור, אז יהיה מותר לו לצאת.

לכן, אם העלה לזה, אין לו זמן, הוא ממהר מאוד.

אין לו זמן לתאר בבתי הכנסת, פה ייתפס עם הכהן, שם עם הלוי.

אם הוא לא רוצה, שיציץ.

שיסתכל מהחלון, יציץ מן הדלת, ולא ייכנס בפנים.

כי אם הוא נכנס,

אם הם באמצע קריאת התורה,

עליו לדעת שהוא לא יכול לצאת.

אפילו אם הוא אומר,

אני אשמע אחר כך ספר תורה בבניין שלי,

גם זה לא יעזור.

זה היתר, מה שהוא אומר, שאני אשמע ספר תורה בבניין שלי,

זה היתר כדי שיוכל לצאת בין גברה לגברה.

כי אם מתירים את זה בקושי רגע עצום, לאדם הזה מתירים לכתחילה.

אבל באמצע הקריאה, בוודאי שהדבר אסור.

אתם רואים מגדיל להסתפק, מה הדין?

אני צריך דחוף

את אחד מהאחים שלי,

אני מחפש אותו, אמרו לי הוא בפנים.

נכנסתי לקרוא לו,

אני לא רוצה להתפלל, רק לקרוא למישהו.

האם אני רשאי לצאת באמצע או לא?

גם בזה המסקנה שאסור לצאת.

כך פוסק ארון הרבה חיים פלאצ'י,

לא חשוב לאיזו מטרה נכנס האדם הזה.

או אחינו בני ישראל, השנוררים שאוספים כסף,

אז הוא נכנס בשביל לאסוף כסף.

הוא רואה שהם באמצע הקריאת התורה ואי-אפשר לאסוף, זה יפריע להם.

אז הוא רוצה לצאת החוצה. הוא אומר, אני אלך למניין ואומר, ואסוף, אחר כך אני אחזור פה.

אסור לו.

לא חשוב לאיזו מטרה נכנס, נכנס,

אסור לו לצאת וגם אסור לו לאסוף. לבלבל את המוח לאנשים, להפריע באמצע קריאת התורה ולאסוף כסף,

גם הדבר הזה, גם הוא עבירה. ואפילו עם העני הזה עני בכסף ועני בדעת. והוא לא מבין מסכן, הוא מסתורב, רוצה שייתנו לו כסף, אל תיתן לו.

ממנו כאילו האדם הזה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. ולכן כדאי שלא ייתנו לו כסף, כדי שילמד לקח ולא יבוא להפריע, לבלבל את המוח בשעת קריאת התורה. אלא שאלו שכל, יחכה, נגמור קריאת התורה. כשאומרים אשרי שווה ביתך ובא לציון,

אז הוא רוצה צדקה, ניתן לו 50 שקל, 100 שקל.

אבל בשעת קריאת התורה זה הפרעה.

ולכן הגבאי ירמוז לו שיחכה כדי שלא יפריע לאנשים.

אפילו אם האדם הזה היה במניין הראשון בנצח המה ויצא ידי חובה,

אפילו אחי, אסור לו לכתחילה לצאת, למרות הכול.

אלא שבמקרה זה שיצא כבר ידי חובה,

מתירים לו לצאת בין גברה לגברה. פה הדין עם האדם הזה צריך לשירותים, גם כן ימתין בין גברה לגברה,

ושם יצא לדרכו.

אבל באמצע קריאת התורה אין לו היתר לצאת כלל וריקר, אלא אם כן יש פיקוח נפש.

יש מקרה, חלילה, של סכנת נפשות, אבל במקרה רגיל שאין פיקוח נפש,

אין לו היתר לצאת.

גם בין גברה לגברה שמותר, אומר התשבץ,

לא שמותר תמיד, לא בדרך קבע, אלא בערי.

אבל אם זה בקבע, הדבר אסור.

שוב, הוסיפו האחרונים,

סדר-היום, כנסת הגדולה, מגן אברהם ושאר האחרונים,

שגם כשאיתנו בין גברה לגברה לצאת,

כל זה דווקא לצורך גדול, לצורך רב ועצום.

אבל סתם כך לצאת בין גברה לגברה, הדבר אסור.

כמו הדוגמה שהבאת, צריך האדם הזה לצאת לשירותים, אין לו ברירה.

זה נקרא צורך רע ועצום, יהיה מותר.

אבל אם האדם הזה צריך לדעת מה היה אתמול, מי ניצח, ביתר, מכבי, איך היה, הוא לא יכול לחכות עד עניין ולשבח, הוא רואה את החבר שלו בחוץ,

הוא רוצה לצאת בין גברה לגברה, לשאול כמה כמה.

לכן בוודאי שהדבר הזה אסור, חלילה, הוא נכנס בכלל הספק,

ועוזבי השם יחלו, בוודאי שאין לו היתר.

העלה כל ההיתר, כמו שאמרנו, לצורך גדול.

בזה מסיים הרב כף החיים ואומר,

אם האדם הזה או שמע כבר קריאת התורה במניין הראשון,

או שהוא עתיד לשמוע במניין שאחרי זה,

בזה בין גברה לגברה יכול לצאת בלי שום אונס גדול. נכנסתי לראות באיזה מניין הם,

ואני רואה שהם באמצע קריאת התורה,

מייד הגיע בין גברה לגברה, אני יכול לצאת.

אומר פתח הדבר, מה זה יכול לצאת?

כגון, האדם הזה עומד ליד הדלת,

הוא גמר אשר נתן לנו תורתו, הוא נותן התורה, מייד הוא יוצא החוצה.

אבל אם האדם הזה היה שם,

כשהתחיל מי שבירך הוא התחיל לצאת,

כשהגיע ליד הדלת כבר התחיל העונש שאחריו, ברכו את השם המבורך.

אז הוא כבר נלכד,

כי הברכות שייכות גם לקריאה, כמו שאמר מטה יהודה ושאר האחרונים,

ומלאק הוא עלי יכול לצאת.

לכן יעשה בחוכמה,

בשעה שאומר האדם הזה את הברכה,

ללכת באותו רגע עד הדלת מותר. שם יעצור ליד הדלת,

איך שיגידו את המילה נותן התורה, בין גברה לגברה יצא החוצה.

כל שכן, בשני וחמישי אצל אחינו האשכנזים,

בדרך כלל הם לא אומרים מי שבירך.

אצלם זה אחד אחרי השני סרט נע.

אז צריך שבאותה השנייה מייד יצא.

אצל הספרדים זה יותר קל, יש לך זמן, מי שבירך, אשכבה, בפרט אם האדם הזה שעלה לספר התורה הוא כבד המזל, כבד התנועה, וחושב שיום כיפור,

הוא מביא את הסבא של הסבא שלו וכן הלאה.

אחר כך גמר, מתחיל אשת חיל.

הוא חושב שיש לאנשים זמן לשמוע את כל האשכבות שלו.

החזן לא צריך להיות עבד של אביו ולעשות אורח ציבור ביום שני וחמישי.

אם יש אדם כזה,

צריך להגיד לו, מי שבירך, שמתנדב,

תגמור איתו, תעיף אותו. אתה רוצה אשכבה?

תשאיר את זה, אחרי העמים נשבח, אני אעשה לך אשכבה כמה שאתה רוצה.

האנשים ממהרים את דרכם, בפרט בחורף, כשהזמן הוא מצומצם מאוד.

לכן, לא ישמעו לאדם הזה. אפילו אם האדם הזה מרגיש את עצמו מיוחס, הוא מהזקנים הנכבדים של בית-הכנסת, הוא משרידי הדור הקודם, שירי הכנסת הגדולה.

אז מי מתיר לאדם הזה לעשות אורח ציבור, ואם הוא זקן,

לכן יסביר לו הגבאי, אחת לתמיד,

שלא יעשה אורח ציבור.

סימן קמ״ו, סעיף ב׳.

כיוון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה, אסור לספר אפילו דברי תורה,

ואפילו בין גברה לגברה,

ואפילו אם השלימו הפרשה.

ולקרוא עוד שניים יקרא ואחד התרגום, בשעת קריאת התורה,

שרה.

וכל זה אינו עניין לפרשת זכור ופרשת פרה,

שהם בעשרה מדאורייתא,

שצריך לכוון ולשומעם מפי הקורא.

והנכון,

שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו ולכוון דעתו ולשומעם מפי הקורא.

יש מחלוקת בראשונים האם בשעה שהחזן קורא את קריאת התורה,

אם מותר לו לשומע לעסוק באותה פרשה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום.

מרן מביא את המחלוקת ופוסק

שמעיקר הדין מותר, כמו שכתבו,

האור זרוע, המרדכי, הגות אשרי, וכך היה נוהג למעשה רבי יהודה החסיד.

אבל,

סיכם מרן בסוף הסעיף,

נכון שמעיקר הדין הדבר מותר, אבל עצה טובה,

הנכון,

שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו,

לכוון דעתו ולשומעם מפי הקורא.

כדאי להימנע מזה. אדם שאינו זקוק לזה בשעת טדח הגדול,

אז כדאי להימנע, לא להיכנס במחלוקת האמורה.

כל זה כשהאדם הזה עושה ממש את כל שניים מקרא ואחד תרגום באותה שעה.

בזה, מרן אומר, עצה טובה, ראוי למדקדק שיימנע מזה.

אבל אם האדם הזה לא עושה עד כדי כך, אלא

כל מה שאומר החזן מתחילת הפרשה עד סופה, הוא קורא יחד אתו.

בועל פרעה הוא גם קורא בועל פרעה.

כדי שיעלה לו לפחות לפעם אחת מקרא ואחר כך ישלים עוד פעם מקרא ואחד תרגום,

אז בזה ודאי שהדבר מותר.

בזה אין חיוב להחמיר,

בזה רשאי לכתחילה לעשות כן.

נכון הדבר שבזה אינו יוצא את חובת המקובלים, שאמרו שצריך לקרוא כל פסוק פעמיים,

אבל כל זה הידור,

ואין זה מעיקר הדין לעיכובה,

אלא כל זה לכתחילה בלבד.

מרן מדגיש,

כל הוויכוח, כל המחלוקת היא בכל ימות השנה,

חוץ משבת זכור ושבת פרה,

שם שתי הפרשיות הללו הן מצווה מדאורייתא,

אז בוודאי שהוא חייב להיות שומע כעונה,

להאזין טוב, ואינו רשאי באותה שעה לעסוק בדברים אחרים, בקריאת פסוקים אחרים.

למה חייב להאזין ולשמוע?

פרשת זכור, אתה אומר בפירוש

זכור והפסוק מסיים, לא תשכח

כשהוא אומר לא תשכח רש שכחת הלב האמורה,

המה אני מקיים זכור בפה,

כן זה גם דרש בתורת כהנים במחילתה לגבי זכור ושמור, כשהוא אומר שמור רש שמירת הלב האמורה,

המה אני מקיים זכור בפה, שיש מצווה לקדש בליל שבת דווקא בפה.

המילה שהקלל בידינו,

שומע כעונה, כשאני שומע,

כאילו אני בעצמי אמרתי מילה במילה.

המנחת אלעזר מחדש שצריך שכל אדם ואדם יאמר בלחש

אחרי השליח ציבור בפרשת זכור או פרה.

אבל רוב האחרונים חלקו עליו ואמרו שמצד

שומע כעונה,

כל מילה שאני שומע מהחזן שקורא מתוך ספר תורה כשר,

כאילו אני בעצמי אמרתי זאת, ולכן אני יוצא בזה ידי חובה.

למעשה, אין המחלוקת כאן בדאורייתא אלא עיקר המחלוקת כאן בדרבנן.

גם מנחת אלעזר יודע שמן התורה,

בשומע כעונה, מן הסתם יצא ידי חובה בדוגמה זו.

אמשיך מרן ואומר שפרשת זכור ופרשת פרה צריכים שיהיו עשרה אנשים, שיהיה מניין

כדי לצאת ידי חובה מן התורה.

תרומת הדשן הוכיח את ההלכה הזו מדברי הראש במסכת ברכות בדף מ״ז.

שם מסופר שרבי אליעזר נכנס לבית-הכנסת,

לא מצא מניין,

ולכן שחרר את עבדו כדי להשלים מניין.

הגמרא שואלת, הרי אדם שמשחרר את עבדו עובר בעשה לעולם בהם תעבודו.

תרצת הגמרא, מצווה דרבים, שנה.

הראש אומר, הכוונה היא מצווה דרבים כדי לומר קדיש או קדושה,

ולא רק לגבי פרשת זכור או פרשת פרה,

כי הגמרא לא אמרה שזה בשבת זכור, שהעניין הזה היה דווקא בשבת זכור.

אם הגמרא לא הדגישה,

לא אמרה את הדבר הזה, כנראה זה מדבר על כל ימות השנה,

ואפילו רק בשביל קדיש או קדושה יש את ההיתר לעולם בהם תעבדו.

והסברה היא, כשאני משחרר אותו בחינם אני עובר איסור,

ואני מקבל תמורתו כסף מלא,

אני לא עובר שום איסור.

גם פה אני מקבל תמורה את המצווה דרבים הזו.

ולכן,

אפילו אם נאמר שמצוות קדיש וקדושה אינן דאורייתא על-ידי רבנן,

עדיין הדבר מותר.

אם נאמר שמצוות זכור אינה צריכה להיות בעשרה אנשים,

אלא אדם מקיים את מצוות זכור גם ביחיד,

למה היה צריך לשחרר רבי אליעזר את עבדו כדי להשלים מניין?

איזה הווה אמנה מעיקרה להראש לומר דבר כזה?

משמע שיש צורך במניין, ולכן היה הווה אמנה,

שרבי אליעזר שחרר את עבדו להשלים אותו למניין כדי שיוכלו לקרוא את פרשת זכור.

זו הראייה של תרומת הדשא.

אומנם שער הציון נקמן בסימן תרפ״ה דוחה את הראייה הזו, יש עוד אחרונים שדחו.

מכל מקום אנחנו קיבלנו הוראות מרן, והרי מרן בפירוש פסק

שגם זכור ופרה הם בעשרה מדאורייתא,

וכך ההלכה לנו לדידן, לכן מן הראוי שכל אדם ישים לב להיות באותן השבתות,

במקום שיש מניין אנשים מרעי שמים,

כדי שיוכל לקיים את מצוות זכור כדעת וכדין.

ספר החינוך פותר את הנשים משום שכל תכלית הזכירה כדי לעשות.

הנשים לא מסוגלות לעשות לכן, הן פתורות.

אבל אנחנו, אי לכאן המה,

כל תכלית הזכירה,

אנחנו זוכרים פעם בשנה לפחות את מצוות זכור,

כדי שאם יבוא לידינו עמלקי,

נוכל להשמיד אותו, נוכל מייד לקיים את המצווה מדאורייתא.

אלא שהזרע של עמלק אין לך היום בצורה ודאית, כי הגמרא אמרה במסכת ברכות דף כח,

בא סנחריב ובלבל את כל העולם כולו.

בעוד כמה מקומות הגמרא מדגישה את זה, שאין לנו היום ידיעה מי נקרא עמלקי ומי נקרא מצרי וכיוצא בזה,

כי הוא בא ובלבל את כל המקומות.

לכן ייתכן מאוד שהאדם הזה,

שבא מארץ בני עמון או ממקום אחר,

הוא לא עמוני ולא עמלקי.

ולכן אין כאן הכלל הזה וההלכה הזאת היום בזמננו,

בזמן הזה, מבחינת זרע עמלק שצריך להשמיד אותו.

אלא שהגאון רב חיים מחדש

שאין הכוונה רק

לזרע עמלק, שיהיה לו ייחוס בין אחר בין עד עמלק.

לא.

אלא כל אדם שהוא שונא ישראל ורוצה להשמיד את ישראל כמו אותו העמלקי,

גם בו שייכת מצווה זו.

על-פי הקבלה אסור להפסיק בדיבור באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום,

ולכן ידבר את כל מה שהוא צריך לדבר עם אשתו או בניו לפני כן או אחרי כן, ולא יפסיק בדיבור.

אבל לפי הפשט מעיקר הדין הדבר מותר.

לכן,

אם באמצע המקרא, שנייה מקרא ואחת תרגום, יש לו טלפון מאיזה חבר, דבר דחוף,

מעיקר הדין יש לו היתר להפסיק, ולכן יפסיק במקרה זה.

אבל אדם חכם בנבון, לפני שיתחיל שנייה מקרא,

ינתק את הטלפון קודם כדי שלא יהיה לו הג'ערס,

לא יצטרך להפסיק, זה הרבה יותר מהודר.

אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישנים,

כמו בספר תורה.

מסיים רבנו ירוחם ואומר,

כמו שאמרנו שאסור לדבר באמצע קריאת התורה וכפתחו העמדו,

אז לא רק לגבי קריאת התורה,

אלא ישבו רבותינו גם את קריאת ההפטרה לעניין זה.

ולכן,

מהרגע שמתחיל המפטיר עד הסוף,

גם כשהוא מברך את ברכות ההפטרה או קורא את ההפטרה,

אסור להפסיק בדיבור, אפילו אם האדם הזה היה מהיר מאוד בלשונו,

וסיים את ההפטרה לפני שהקורא את ההפטרה סיים.

אינו רשאי בינתיים לדבר עם חברו,

אלא חייב להקשיב,

ואסור לו לדבר באמצע דברים אחרים.

אין צריך לעמוד מעומד בעת שקוראין בתורה.

אגב, יש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהרם.

נחלקו הראשונים,

האם הפסוק שאמרנו קודם,

וכפתחו עמדו כל העם, מה שנאמר בנחמיה,

האם הפירוש של הפסוק הזה רק מלשון שתיקה,

או אין מקרא יוצא מידי פשוטו,

גם צריך לעמוד בשעת קריאת התורה וגם צריך לשתוק.

הדרשה שצריך לשתוק אינה באה להפקיע את העיקר, היינו שצריך גם לעמוד.

זו המחלוקת שיש.

ומרן פוסק, כדברי רב שר שלום גאון,

הטור, ספר המנהיג ושאר הפוסקים,

שאין חיוב לעמוד, אלא פירוש הפסוק וכפתחו עמדו רק שתיקה בלבד,

ואין חיוב לעמוד בשעת קריאת התורה.

אמנם בזמן אבות אבותינו, עד דורו של רבן גמליאל הזקן,

היו כולם לומדים את התורה מעומד.

אם זה דבר קל, שאינו קשה,

היו עומדים מפני כבוד התורה, ואנוכי עמדתי בהר.

רק דברים קשים, אם אתה לומד סוגיה קשה,

אתה לא יכול להתרכז אם אתה עומד ואתה עייף,

ולכן התירו לשבת.

אבל בדורו של רבן גמליאל הזקן ירדה חולשה לעולם,

ולכן התירו לשבת.

לכן אמרה המשנה בסביבותה מט,

מי שמת רבן גמליאל בטלה כבוד התורה.

היינו, קודם היית נכנס לבית-הכנסת, היית רואה איך לומדים,

כולם עומדים בימה וביראה ולומדים. היום אנחנו גם יושבים,

ולכן בטלה כבוד התורה,

לא רק לגבי דברים שהם קשים,

אלא גם דברים קלים, התירו לשבת לכתחילה,

ובכלל זה גם קריאת התורה.

יש מחלוקת בדעת מהרם.

מהרם היה בעצמו נוהג לעמוד.

האם הוא מסביר את הפסוק כפשוטו, כפתחו עמדו,

שיש חובה ממש לעמוד,

או שהוא אמר את זה בלשון חומרה.

הרמ״ה כותב,

ויש מחמירין ועומדים, משמע מהלשון קצת

שזה חומרה ולא דין ממש. מכל מקום,

חלק מאחינו בני ישראל האשכנזים,

בעיקר יוצאי גרמניה וכיוצא בהם,

עומדים בשעת קריאת התורה.

אנחנו נוהגים כדברי מרן, אנחנו לא נוהגים לעמוד,

אלא בין בשני וחמישי, שבת, יום טוב,

תמיד אנחנו יושבים בשעת קריאת התורה.

מכל מקום,

אדם שמזדמן אצל אחינו האשכנזים התפלל אתם או בשני וחמישי או שבת,

והם כולם עומדים,

כדאי מאוד ורצוי מאוד שגם הוא יעמוד יחד עמם.

על כגון זה ייאמר,

שב בין היושבים, עמוד בין העומדים. לא כדאי שהאדם ישנה ממנהג המקום.

משה רבנו עלה למעלה,

גם הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה, הלחם לא אכל ומים לא שתה, כמלאכי השרת.

המלאכים שירדו למטה שוב עשו מנהג בני-אדם ואכלו אצל אברהם אבינו.

אתה רואה שכל אדם צריך להיות,

איך אומרים, לשחות עם הזרם, ולא להיות כל דבר הפוך, כל דבר שונה.

היום, אדרבה, מחפשים את המשונה שבדבר,

מה מייחד, מהו ייחודי.

אבל כאן רבותינו לימדו אותנו דרך ארץ,

שאדרבה, מן הראוי שאדם יתנהג כמו שכולם מתנהגים,

אול בקרתה, אול בנימוסה, תלך לפי נימוסי המקום.

אדרבה, אם האדם הזה לא יעמוד,

נראה כאילו חלילה מזלזל בכבוד התורה.

נכון שמעיקר הדין זה לא חובה,

אבל הם עומדים לכבוד התורה. אתה לא עומד כאילו הוא מזלזל, ולכן מן הראוי שיעמוד.

רעיין הדבר,

האחרונים דנו בדברי מרן ביורי דעה.

מרן, ביורי דעה בסימן רמ', כתב

כשאבא עולה לספר תורה יש חובה לעמוד מצד מצוות כיבודיו האם.

הרי כשאביו או רבו הולכים, הוא חייב מייד לעמוד.

אבל האבא הגיע ליד התיבה, התחיל ברכות השם המבורך,

מעיקר הדין יכול לשבת.

למה? האבא הגיע למקום מספיק.

אחר כך, כשיגמור מי שבירך, יגמור את העלייה,

יבוא לחזור למקומו, עוד הפעם יעמוד.

זה היה עיקר הדין.

יש מנהג להחמיר,

שמהרגע שאבא קם עד שיגמור את העלייה, כל הזמן הבן עומד.

ועל זה באו האחרונים והדגישו שאם הבן הזה ירצה לשבת באותה שעה,

למרות שמעיקר הדין זה מותר, הוא עושה כמרן,

אבל כיוון שיש מנהג להחמיר,

הרי הוא כמזלזל בכבוד אבי ואמו.

כך העתיק למעלה כף החיים בסימן קמ״א, סעיף וו,

העתיק להלכה את דברי הפוסקים הללו,

כך גם פה.

כמו ששם עיקר הדין היה מותר, אבל אחרי שנהגו,

אם הוא יושב זה יהיה כאילו מזלזל בכבוד אביו,

אז כך הוא הדין גם פה. ולכן אדם שנמצא אצל אחינו האשכנזים יעמוד בשעה קריאת התורה רק בין גברה לגברה, כשאומרים מי שדרך, השכבה וכיוצא בזה,

אז באמת הוא חל לשבת.

יש מחלוקת לגבי קריאת עשרת הדיברות או יג-מידות,

האם בבית-הכנסת שכולם יושבים אני רשאי להחמיר ולעמוד או לא.

לגבי כל השנה כולה, כל קריאה רגילה,

אם האדם הזה רוצה להחמיר, למה לא? יש לו בן-פרת-הוסף כוח רע ועצום, והוא יכול להחמיר.

אז אפילו אם כולנו יושבים, הוא רוצה להחמיר שיעמוד.

אבל לגבי עשרת הדיברות,

בזה יש מחלוקת גדולה בפוסקים,

והרמב״ם אוסר לעמוד.

יסודו מדברי הגמרא בברכות יג, שאמרה שביקשו לקבוע את קריאת עשרת הדיברות בכל יום בתפילה,

מפנימה, לא כבעוע, מפני תרעומת המינים.

שלא יגידו שאין כל התורה מן השמים, חלילה,

אלא רק עשרת הדיברות.

ראיה לדבר שכולנו קוראים מדי יום ביומו את עשרת הדיברות,

מפלים בין שני חלקי התורה מקצתה על קצתה.

ולכן,

הרמב״ם אוסר בדבר הזה.

אומנם

הרבה מגדולי הפוסקים שדנו בדבר הזה, דבר שמואל אבוהה ועוד מאחרונים,

חלק מהם נטו להליץ זכות על אותם שנהגו לעמוד,

אבל כל הפוסקים האלה לא ראו את תשובת הרמב״ם.

אם היו רואים את תשובת הרמב״ם, מן הסתם היו חוזרים בהם.

תשובה זו הייתה בכתב יד עד לפני 50 שנה.

היא יצאה לאור, ראתה את מכבש הדפוס בשנת תרצד.

עד אז הייתה בגניזה הקהירית.

ולכן, אם היו רואים האחרונים את הדברים האלה, מן הסתם היו חוזרים בהם.

גם בספר יסכיל העבדי של הגורן רבי עובדיה הדעיא הוא דן בנושא הזה, וגם הוא מליץ זכות על אותם הנוהגים ומתיר לעמוד.

אבל כשהובאו עצמו הרב בחלק ג' כבר הספיק לראות, הראו לו את תשובת הרמב״ם,

וכנראה הרב חזר בו,

מודים דרבנן, היינו שבחיו.

לכן כדאי לייעץ לאחינו בני ישראל המרוקאים,

שנהגו עד היום לעמוד בשעת אמירת עשרת הדיברות,

להגיד להם, העלין בקודש,

המנהג המשוכלל יותר והטוב יותר לשבת.

האמת היא שבחלק מהקהילות המנהג התחיל בגלל סיבה אחרת.

היו נותנים בדרך כלל את העלייה הזו לרב.

אז כשהרב עולה לתורה, אז כולם עומדים.

אז אחרי שכולם עמדו,

גם אם העלייה הזו לא ניתנה לרב משום מה,

אלא מישהו קנה את זה בכסף יותר והוא עלה,

אז האנשים התגלבלו, לא ידעו שהיו עומדים בגלל הרב.

הבינו כאילו עומדים בגלל עשרת הדברות,

ולכן המשיכו בדבר הזה.

אם היו יודעים מעיקרה, אז בוודאי שלא היו ממשיכים בזה.

ולכן כדאי הדבר לעשות כדברי הרמב״ם.

גם אם האדם הזה נקלע לבית-הכנסת,

שכולם עומדים בשעת אמירת עשרת הדברות,

הוא אינו רשאי לעמוד.

רק לגבי סתם קריאת התורה, פרשת בוא, אתה רוצה לעמוד אתם,

על זה אמרנו עצה טובה, עמוד בין העומדים.

אבל בעשרת הדברות זה לא כך. אם הוא נקלע לבית-הכנסת של המרוקאים,

הם עומדים ולא רוצים לשמוע לו,

והוא יושב.

כמו שהרמב״ם עצמו מביא על זה משל יפה,

הוא משתמש במקצוע הרפואה שלו ואומר,

כשיש לך, רוב האנשים חולים,

יש רק אחד שהוא בריא. תגיד, זה לא טוב שיהיה חלק כך, חלק כך.

אז מה תעשה?

תעשה גם את האחד הזה, שגם הוא יהיה חולה כמותם.

אדרבה, תרפא את החולים ולא תחלי את הבריא.

אז כך הוא הדין גם פה בעניין זה. לא תהיה חיי רבים לרעות,

אלא מן הראוי שהאדם הזה ישב,

יסביר להם את ההלכה.

אם ירצו, יקבלו ממנו, יקבל את האמת ממי שאמרה. אלא שלא תמיד הדבר הולך.

אומרים לך, זה מנהג קדמון, הסבא שלי והסבא של הסבא שלי היה עומד.

מה, כולם היו עמי ארצות?

הם לא ידעו, רק אתה יודע.

הם לא מבינים את המושגים האלה,

שיש גם תשובות שהיו בכתב יד ויוצרים לנו מהפך בהלכה. את המושגים האלה הם לא מבינים, אותם האנשים,

לכן יש בעיה אתם. אבל אתה לפחות תעשה את האמת.

הוא עובר לסימן קמ״ז.

אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת.

הגאי השומרים, דעו הדין שאר כתבי הקודש,

ולא נהגו כן.

וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו. ובספר תורה,

אפילו כהאי גוונה, אסור.

הגמרא בשני מקומות בשבת י״ד במגילה ל״ב אומרת

אסור לאדם לתפוס ספר תורה ערום.

והעונש לאדם כזה שתופס ספר תורה ערום, חלילה נקבר ערום.

שואלת הגמרא, נקבר ערום? סלכה דעתך?

הרי אפילו לרשעים אנחנו קושרים אותם עם תכלכים.

אלא הגמרא מסבירה, ערום בלא אותה מצווה,

היינו שמפסיד את אותה המצווה.

יש כמה פירושים בהסבר דברי הגמרא.

אני אתחיל בפירושים של האחרונים, ואחר כך אעבור לדברי רשי ושאר הפוסקים.

הפירוש הראשון, שהאדם הזה לא לבוש,

הוא בעצמו לא לבוש, אין לו מכנסיים, והוא תופס ספר תורה,

מבזה את המצווה.

או פירוש שני, ערום בלא טלית,

הוא בא, עולה לספר תורה, ואין לו טלית.

זה דבר שמצוי מאוד אצל אחינו האשכנזים,

אצלם הרווקים מגיל בר-מצווה עד החתונה, עדיין אין להם טלית גדול.

אז זה לא יפה, זה לא כבוד של המצווה,

אלא מן הראוי שיתעטף בטלית, ואם יכול גם יעלה את זה על ראשו.

בפרט אם האדם הזה לא לובש כיפה גדולה,

אז יחמיר ויניח את זה גם על ראשו.

אבל כל הפירושים האלה אינם להלכה, אלא מעיקר הדין, פירוש הגמרא,

אם האדם הזה בא ונוגע בקלף של הספר תורה, בגוויל,

ללא מטפחת.

בזה, חלילה וחס, נקבר ערום.

הסיבה היא כך,

יש לנו מצוות שהאדם עושה אותן,

אוכל פירותיהם בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אחד הדברים, ותלמוד תורה כנגד כולם, אז האדם הזה עולה לספר תורה,

אילו היה נזהר לקיים את המצווה בצורה מכובדת כדת וכדין,

אז גם אם היה לו אוכל פירותיהם בעולם הזה,

היה לו אורך ימים בימינה, בשמאלה, עושה ובכבוד,

גם אם היה לו את כל זה,

אבל עדיין לא היה יורד מהקרן. הקרן תמיד נשאר לו.

פה, היות שהוא עשה את המצווה בצורה בזויה,

נגע בקלף ולא כיבד את הספר תורה בצורה נכונה,

לכן הוא אוכל את המצווה הזו בעולם הזה, אוכל גם את הריבית וגם את הקרן.

יגיע ביום המיטה, לא נשארה לו מהמצווה כלום, נקבר ערום. הכוונה, בלי אותה המצווה שפרחה ממנו ועבדה.

ולכן, מנאוי שכל אדם ואדם,

הן כשעולה לספר תורה או בזמן אחר,

שיזהר לא לנגוע בקלף, אלא צריך לנגוע בספר תורה, הכוונה היא בתיק,

לתפוס בתיק ולא ייגע בקלף עצמו.

גם אם צריך לגלול את הספר תורה,

נניח סיימו את העמוד,

צריכים לגלול הלאה, קדימה,

יתפוס באמצעות המטפחת שיש שם.

אם אין מטפחה,

ייקח את הטלית שלו ויגלול בצורה נכונה.

משום זה, יש חובה שתהיה מטפחת תמיד קשורה בספר תורה בתיק,

בגלל הסיבה הזו, כדי שיהיה נוח מאוד לגלול את הספר תורה.

אצל אחינו בני ישראל המרוקאים יש מנהג אחר.

יש אצלם מפה ארוכה מאוד שכורכים את הספר תורה כולו.

ואז אתה בא,

אתה לא נוגע בכלל בקלף,

כי תמיד יש מטפחת,

מפה ענקית, לפי אורך ספר תורה,

שגוללים את זה עם זה, ותמיד הוא נוגע באמצעות המטפחת. טוב,

אם יש להם דבר כזה, אשריהם ישראל, זה דבר מצוין.

אבל לרוב האנשים אין דבר כזה עד כדי כך.

גם אם יהיה, הם לא יודעים לעטוף את זה בצורה נכונה.

אותם הגבאים המרוקאים יודעים לעטוף בצורה מדויקת, כדי שהספר הזה לא יהיה מנופח מדי.

אבל, תיקח את המטפחת או את הטלית ו...

ערום סרקה דעתך?

הרי אפילו לרשעים אנחנו קושרים אותם עם תכריכים.

אלא,

הגמרא מסבירה, ערום בלא אותה מצווה,

היינו שמפסיד את אותה המצווה.

יש כמה פירושים בהסבר דברי הגמרא.

אני אתחיל בפירושים של האחרונים, ואחר כך אעבור לדברי רשי ושאר הפוסקים.

הפירוש הראשון, שהאדם הזה לא לבוש,

הוא בעצמו לא לבוש, אין לו מכנסיים, והוא תופס ספר תורה,

מבזה את המצווה.

או הפירוש השני, ערום בלא טלית,

הוא בא, עולה לספר תורה, ואין לו טלית.

זה דבר שמצוי מאוד אצל אחינו האשכנזים,

אצלם הרווקים,

מגיל בר-מצווה עד החתונה עדיין אין להם טלית גדול.

אז זה לא יפה, זה לא כבוד של המצווה,

אלא מן הראוי שיתעטף בטלית, ואם יכול גם, יעלה את זה על ראשו.

פאתם עולה בצורה מטח.

הרי אפילו לרשעים אנחנו קושרים מותם עם תכריכין.

אלא הגמרא מסבירה, ערום בלא אותה מצווה,

חיינו שמפסיד את אותה המצווה.

יש כמה פירושים בהסבר דברי הגמרא.

אני אתחיל בפירושים של האחרונים,

ואחר כך אעבור לדברי רשי ושאר הפוסקים.

הפירוש הראשון, שהאדם הזה לא לבוש,

הוא בעצמו לא לבוש, אין לו מכנסיים והוא תופס ספר תורה,

מבזה את המצווה.

או הפירוש השני, ערום בלא טלית,

הוא בא, עולה לספר תורה, ואין לו טלית.

זה דבר שמצוי מאוד אצל אחינו האשכנזים,

אצלם הרווקים, מגיל בר-מצווה עד החתונה, עדיין אין להם טלית גדול.

אז זה לא יפה, זה לא כבוד של המצווה,

אלא מן הראוי שיתעטף בטלית, ואם יכול גם, יעלה את זה על ראשו.

בפרט אם האדם הזה לא לובש כיפה גדולה,

אז יחמיר ויניח את זה גם על ראשו.

אבל כל הפירושים האלה אינם להלכה, אלא מעיקר הדין פירוש הגמרא,

אם האדם הזה בא ונוגע בקלף של הספר תורה, בגוויל,

ללא מטפחת.

בזה, חלילה וחס, נקבר ערום.

הסיבה היא כך,

יש לנו מצוות שהאדם עושה אותן,

אוכל פירותיהם בעולם הזה,

והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אחד הדברים, ותלמוד תורה כנגד כולם, אז האדם הזה עולה לספר תורה,

אילו היה נזהר לקיים את המצווה בצורה מכובדת כדת וכדין,

אז גם אם היה לו אוכל פירותיהם בעולם הזה,

היה לו אורך ימים במינה, בספורת.

גם אם היה לו את כל זה,

אבל עדיין לא היה יורד מהקרן, הקרן תמיד נשאר לו.

פה, היות והוא עשה את המצווה בצורה בזויה,

נגע בקלף ולא כיבד את הספר תורה בצורה נכונה,

לכן הוא אוכל את המצווה הזו בעולם הזה, אוכל גם את הריבית וגם את הקרן.

יגיע ביום המיטה, לא נשארה לו מהמצווה כלום, נקבר ערום. הכוונה, בלי אותה מצווה,

שפרחה ממנו ועבדה.

ולכן, מן הראוי שכל אדם ואדם,

הן כשעולה לספר תורה או בזמן אחר,

שייזהר לא לנגוע בקלף, אלא,

צריך לנגוע בספר תורה, הכוונה היא בתיק,

לתפוס בתיק ולא ייגע בקלף עצמו.

גם אם צריך לגלול את הספר תורה,

נניח, סיימו את העמוד,

צריכים לגלול הלאה, קדימה, לתפוס באמצעות המטפחת שיש שם.

אם אין מטפחת, ייקח את הטלית שלו ויגלול בצורה נכונה.

משום זה יש חובה שתהיה מטפחת תמיד קשורה בספר תורה בתיק,

בגלל הסיבה הזאת, כדי שיהיה נוח מאוד לגלול את הספר תורה.

אצלכם ובני ישראל המרוקאים יש מנהג אחר,

יש אצלם מפה ארוכה מאוד שכורכים את הספר תורה כולו,

ואז אתה בא, אתה לא נוגע בכלל בקלף,

כי תמיד יש מטפחת, מפה ענקית, לפי אורך הספר תורה,

שגוללים את זה עם זה, ותמיד הוא נוגע באמצעות המטפחת. טוב,

אם יש להם דבר כזה, אשריהם ישראל זה דבר מצוין.

אבל לרוב האנשים אין דבר כזה עד כדי כך.

גם אם יהיה, הם לא יודעים לעטוף את זה בצורה נכונה.

אותם הגבאים המרוקאים יודעים לעטוף בצורה מדויקת, כדי שהספר הזה לא יהיה מנופח מדי.

אבל ייקח את המטפחת או את הטלית ויגלול יחד עם זה בצורה נכונה,

כדי שידיו לא ייגעו בקלף או בגביל.

יש מחלוקת בראשונים,

האם ידיים נקיות, היינו,

נטל את ידיו לפני כן, האם זה מתיר לו לכתחילה שיבוא ויגע בקלף,

או שהדבר אסור.

יש בזה מחלוקת בין ספר האגודה רעביה, מרדכי ועוד.

המסקנה היא להחמיר.

גם אם נטל את ידיו זה לא יעזור לו, אלא אם כן הוא לא עוסק במצוות קריאת התורה,

אלא האדם הזה במקצועו מגיע, בא להגיע לספר תורה,

לצורך ההגעה הדבר מותר.

כי בהגעה כמעט ואי-אפשר שהאדם הזה יגיע ולא ייגע בקלף. קשה מאוד לעשות תיקונים בצורה כזאת.

לכן שם הדבר מועיל. או,

אני בא כעת להכין את הספר תורה לשבת.

הספר תורה נמצא בפרשת וזאת הברכה.

מי שמחת תורה זה נשאר שם.

ואני רוצה לגלון את זה הרבה פרשיות.

אתה לא יכול באמצעות מטפחת להעביר כל כך הרבה יריעות.

בעניין זה יהיה מותר לך תחילה.

על-ידי נטילת ידיים יכולים לסמוך להקל.

אבל כשעוסקים במצווה עצמה, היינו בשעת קריאת התורה,

גם נטילת ידיים לא תועיל, לא תעזור, כלל ועיקר.

יש מחלוקת שנייה בראשונים.

האם מגילת אסתר וכייצא בה, שאר כתבי הקודש,

מותר לנגוע בהם בלי מטפחת, או שגם זה אסור?

להלכה, שוב, הרמה פוסק שגם זה אסור.

אבל באה הרמה, ועשה לנו ספק ספקה להתיר.

לפחות אם נטל את ידיו לפני כן,

יוכל לנגוע במגילת אסתר.

כל מה שהחמרנו,

שאפילו בנטילת ידיים לא יועיל ואסור,

זה בספר תורה.

אבל כאן,

בדבר הזה, במגילת אסתר, זה קל יותר, ולכן יהיה הדבר מותר לכתחילה,

אם נטל את ידיו לפניכם.

לכן כדאי הדבר שלפני ערבית של אל פורים יטול את ידיו,

וישמור על ידיו, שלא יחכך בסערותיו וכייצא בזה,

לא יטמא את ידיו,

ובזה הוא פותר את הבעיה שיהיה לו נוח מאוד לנגוע במגילה,

כי קשה מאוד שם באמצעות מטפחת, זה הרבה יותר קשה.

פה יש לך תיק, שם אין תיק, וזה הרבה יותר קשה, יותר מסובך,

ולכן כדאי להשתמש באותה העצה.

כמו שהסבירו את דברי הרמה, מגן גיבורים ואביר הלכה על המקום.

מדברי הגמרא במסכת שבת בדף י׳ משמע גם שזה העניין של סרך טומאה וטהרה.

היו רגילים בזמנם,

הכוהנים לוקחים את התרומה ושמים את זה שם.

פוחדים שמישהו ייגע בתרומה ויטמא אותה.

היו אומרים, אני אשים את זה ליד הספר תורה.

כל אחד היה לו בזמנו,

בארון, היה לו ספר תורה בבית. היו אומרים, זה קודש, זה קודש. היו שמים את זה שם.

והאוכל, כשנשאר הרבה זמן, התחיל להתקלקל,

מושך אליו את העכברים,

ואז העכברים הרשעים האלה היו מכרסמים גם את ספרי התורה.

מה עשו רבותינו? אמרו, לא.

מי שנוגע בספר תורה זה מטמא את הידיים, ואז ממילא זה עלול לטמא את התרומה,

ולכן אסרו את הכול מכל מקום. התקנה נשארה גם בזמננו.

הגמרא ממשיכה ואומרת, גדול שבאותם שקראו בתורה,

גוללו,

ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצווה.

מרן עובר למצוות הקמת ספר תורה.

יש עשרה שמקיימים את המצוות מרגע פתיחת ההיכל.

פה הוא עושה את המצווה הראשון,

אחריו, הכתרת רימונים, הקמת ספר תורה, וכל העולים עד המפטיר.

יש בסך הכול עשרה.

מי החשוב יותר מכולם? מי נוטל שכר כנגד כולם?

זה שזוכה במצוות הקמת ספר תורה.

אצל אחינו האשכנזים הם מכנים את זה בשם הגבה.

אצלנו הקמת ספר תורה, מייד כשמוצאים מהאחר אנחנו פותחים,

אצלנו התיק הוא נוח מאוד, מייד הוא נפתח,

וכולם רואים את האותיות.

אצל האשכנזים,

אחרי קריאת התורה, גומר המפטיר,

אז מגביהים,

מסתובב ומראה לעם את האותיות.

והאדם הזה שמקיים את המצווה הזו, כמו שאמרנו, זה דבר חשוב מאוד,

ולכן רגילים לקנותו בדמים עיקרים לחבב המצווה.

אבל מקום שלא רגילים למכור, נניח, דוגמה, בכותל.

שם לא זקוקים לכסף, הם עשירים גדולים, ולכן שם הם מחלקים.

אז אני, אגב, מחלק.

למי אני אתן? אני מסתכל, יש פה, ברוך השם,

חכם גדול,

אז התלמיד החכם הגדול שיש שם,

לא משפט הבכורה גדול באותם שקוראים בתורה,

לא אני צריך לתת,

הוא מגיע לו את הקמת ספר תורה.

אלא אם כן מסכן החכם הזה, בן 90,

בקושי מרים את עצמו. אתה רוצה שגם ירים את ספר התורה?

בפרט אם הספר תורה הזה גם מצופה בפעמוני כסף,

הוא כולו מצופה כסף, שוקל 50-60 קילו.

אפילו הבחורים הצעירים בקושי מרמים את זה.

טוב, אם החכם הזה לא יכול, אתה מוותר.

אבל כשאין בעיה כזו, אם החכם שלך הוא בן פורת יוסף, צעיר, יש כוחו במותניו, יכול להרים את זה טוב,

מן הראוי שייתנו לו את הדבר הזה.

כל זה אם הוא לא קיבל פתיחת האחד.

אבל אם נתנו לו פתיחת האחד, אז זה לא מסתדר שניהם יחד, לכן אין ברירה.

אבל אם הוא לא קיבל פתיחת האחד,

אז כדאי הדבר שיכבדו את החכם במצווה זו.

הן אצלנו, הן אצל האשכנזים, אין הבדל בדבר הזה.

כולם חייבים בדבר הזה.

קמ״ז,

סעיף ו׳,

הגולל ספר תורה בתוך התיק,

טועה.

מרן מדבר על הדוגמה של ספרי התורה האשכנזים.

שם ספר תורה נמצא בתוך

מעיל, הוא לא נמצא בתוך תיק כמו שלנו.

ולכן אם הספר תורה נמצא בתוך המעיל הזה, בתוך התיק הזה,

הוא בא וגולל,

יש חשש שהספר תורה על-ידי זה או יקרע או יתקלקל, ולכן הדבר אסור.

אבל בתוך התיק שלנו ייתכן שגם מרן יודע שהדבר מותר.

ואפילו אם נאמר שמרן לא יודע להתיר,

אפילו הכי יש מנהג בדבר הזה נגד מרן,

כמו שכותב בספר ארץ חיים, לגאון הרבה חיים סיטון, שנהגו לגלול ספר תורה גם בתוך התיק.

אפשר להסביר אחרת שמרן מדבר גם בתוך התיק שלנו,

אלא שהתיק שוכב על השולחן.

אתה בא לגלול, זה עלול להיקרע.

אבל כשהספר תורה עומד ואתה גולל,

בדרך כלל הספר לא ייקרע בתנאי שאעשה את זה בצורה זהירה.

אלא אם כן הוא צריך לגלול,

זה לא פרשה אחת או שתיים,

צריך לגלול מזאת הברכה חזרה דבראשית.

אז בזה כדאי הדבר שלא יעשו את זה בתוך התיק,

אלא ישלוף את הספר תורה, יוציא את עמודי עץ החיים מתוך התיק,

יניחו את זה על השולחן,

ושניים יחד יגללו את זה כדי לסיים את זה בצורה יותר מסודרת,

בצורה יותר טובה.

אין הציבור רשאים לצאת מבית הכנסת עד שיצניעו הספר תורה.

זאת אומרת, זה לא יפה שיעזבו את ספר התורה וילכו.

ולכן,

קודם כול יחזירו את ספר התורה להיכל,

ורק לאחר מכן יהיו רשאים ללכת.

לכן יש מקדימים בשני וחמישי,

מייד אחרי קריאת התורה, לפני שיתחילו אשרי,

מייד אז הם ממהרים ומחזירים לספר תורה, שאם ירצו איזה אנשים ללכת, שלא יהיה איסור מעיקר הדין.

אני עובר לסימן קנון.

כשמוציאים את הספר תורה מהיכן לתיבה, העם הולך יחד עם הספר תורה, מלווים את הספר תורה משום כבודו,

כך גם בחזרה.

ולכן,

גם אדם שמקומו לא ליד התיבה הוא קצת רחוק, אפילו הכי יתקרב,

כדי שגם הוא ילווה את הספר תורה.

אני עובר לסימן קנון, סעיף א',

כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם תורה,

נביאים וכתובים.

ועיין לאל, סימן נוניהם,

כופין זה את זה לזכור להם מניין.

יש לנו מצווה לבנות בית הכנסת.

והגמרא הביאה כמה וכמה פסוקים בנושא הזה.

ויהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.

הזוהר לומד את זה מפסוק אחר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

תודה רבה.