הלכות קריאת התורה: כבוד הספר, חובות העולה ודקדוק החזן

 - - - לא מוגה! - - - 

אשכנזים, סגירת הספר תורה, הפתיחה והסגירה, נעשית מהר מאוד עם עמודי עץ חיים, אז הם סוגרים. אצלנו קשה לפתוח ולסגור כל רגע את התיק, במקום זה אומר רבנו הארי בשאר הכוונות, שיכסה במטפחת. קל וחומר, בין גברה לגברה, כשעושה לו השכבה, מי שברך, כל שכן כשיש חתן ושרים לכבוד החתן כמה פיוטים, לא כבוד של הספר תורה שיישאר כך פתוח, אלא יהיה מכוסה לפחות במטפחת. ואם אין שם מטפחת, שיסגרו את הספר בינתיים, בין גברה לגברה, עד שיגיע העולה השני, ואז יפתחו ויראו לו היכן צריך לקרוא. לכתחילה לא ייתנו להם עלייה לספר תורה. בשעת הדחק, כשאין ברירה, ייתנו להם עליית גם העולה. זו העצם. זה מלכתחילה, כך צריך להנהיג. אבל לפעמים הוא כבר קנה מפטיר, משלים עלייה אחרת, ואם לא תיתן לו תהיה מחלוקת. אנחנו מעלימים עין, המנהג נגד מרן. מרן? כן. באיזה אופן מברכים עוד פעם? אין צורך לברך עוד פעם. אין צורך, לא. רק במקרה שהמברך אמר בלחש. רק במקרה הזה הם מחייבים אותו לחזור שוב. לכתחילה, אדם שעולה לתורה צריך לומר, ברכות ה' המברך, וכן את הברכות אשר בחרבנו, אשר נתננו, לומר את הקול בקול רם, כדי שכל מתפללי בית-הכנסת ישמעו. גם אותם שיושבים בקצה, את כולם הוא צריך להוציא ידי חובה, לכולם הוא צריך להשמיע את הברכה. אחרת, אם הוא אומר את הברכה בלחש, הוא גוזל את אותם הרבים שלא עונים לו ברוך ה' המבורך, או שלא עונים לו אמן. אם האדם הזה, מחמת אם אתה דציבורא, פחד קצת ואמר את הברכות קצת בלחש, אבל לפחות היו עשרה, היו מניין, ששמעו את הברכה וענו אמן, בדיעבד זה בסדר. אבל אם גם עשרה לא שמעו, אלא שומעים רק את החזן שמנגן את האמן, זה דברים בטלים. צריך לקרוא בתורה בעשרה, צריך לברך את הברכות בעשרה, שהעשרה ישמעו. מה שהעשרה נמצאים, והוא מברך, זה לא מספיק. כאן מה שהוא בירך זה ברכה לבטלה. לכן, אפילו גמר את הברכה, נותן התורה, תאמנו זה לא שווה. אין את מה שעשה. אנשים כאלה שיש להם במתדי ציבורא, הוא יודע שהוא לא מסוגל שלא יענה לספר תורה. הוא יודע שהוא לא מסוגל להגביה את קולו. רק הוא ניגש לשם, הוא נבהל, ולא יכול להשמיע את קולו אפילו לפני עשרה, עד כדי כך. אז מוטב שלא יעלה. גם כשיש לו אזכרה, יקנה את העלייה, ייתן לחכם, ייתן לרב של בית-כנסת, ואחרי זה יעשו אשכבה. אבל הוא לא מסוגל לעלות בגלל האימתא דציבורא שיש בו. להבדיל, גם אדם שהוא חירש, למרות שהוא מדבר, גם בו יש בעיה. אפילו אחי יכולים להקל, יכולים להעלים עין. בתנאי שאומר את הברכה בקול רם. בדרך כלל אלה שהם חירשים והם מדברים, הם צועקים בדרך כלל. כיוון שהם לא שומעים, אז בדרך כלל בזה הם בסדר, הם צועקים טוב. ולכן, מעיקר הדין אפשר לתת לו עלייה, בתנאי, שיקרא מילה במילה יחד עם החזן. אם הוא בעצמו הכין את הפרשה, כשהוא קורא יחד עם החזן מילה במילה, הוא יודע מה הוא קורא. אבל אם האדם הזה מסכן, לא הכין ולא יודע, והוא לא קורא, שוב, זו ברכה לבטלה. אני ואתה שומעים את החזן, אני שומע וקורא יחד אתו, אפילו אם אני לא יודע את הדגש או דבר אחר. החזן הוא המורה דרך שלנו, הוא קורא ואני יחד עמו. אבל האדם הזה חירש ולא שומע את החזן. ולכן, גם אם נאמר, יכולים להקל להעלים עין ולתת לאותו החירש שיעלה, בתנאי שיכין היטב את הקטע שיש לו כדי שידע היטב לקרוא טוב, כלומר את המילים, את האותיות, דגשים, טעמים, את הכול בצורה מושלמת, ורק אז יהיה אפשר להקל לו. רוב רובם של החירשים האלה לא מכינים שום דבר, אלא כמו שכולם קונים עלייה, גם הוא רוצה לקנות עלייה, אז מה שקורה, הוא לא יודע לקרוא. הוא מגיע לשם, הוא רואה את האותיות, הוא יודע לקרוא אותיות רגילות, אבל הוא לא יודע לקרוא כמו שצריך בספר תורה, הוא עומד שם ליד הספר תורה כמו איזה פוסטמה, כמו איזה גולם, וזה בעיה. לכן מלכתחילה לא ייתנו לאחד כזה עלייה, אלא אם כן מפני דרכי שלום. כמו שאמרנו, אנחנו מעלימים עין, לא יכולים להתקוטט גם עם החירשים. הרב, אם אתה רואה את חברות למלמל את המוח, הוא יודע שהוא מראה, הוא מסתיים למלמל, הוא יכול לענות למוח. ודאי, ודאי, כך כתוב בסוכה נב, שאפשר לענות, אין בעיה. אתה מוסיף עוד מעט, אתה תענה אותם מוסיפים. עוד פעם? תענה אותם מוסיפים. תענה אותם מוסיפים, אבל זה פתרון לנו, שלשבעה העולים שלנו הכול בסדר. אבל זה לא פתרון להם, הברכה שהוא אמר, אותו החירש, זו ברכה לבטלה, זו הבעיה, זו עיקר הבעיה שאתה צריך להתמודד אתה. לכן, אם אותו החירש אדם בן תורה, אדם שיודע הלכה, אז תאמר לו, תסביר לו, הוא לא יכול לשמוע אותך, אבל אתה כותב לו הכול דרך הכתב, תסביר לו שכל עלייה שהוא רוצה לעלות, הוא מתכנן לעלות עליית מפטיר, משלים, שיכין את זה מראש. אם הוא יכין את הכול מראש, אחרי שהוא גומר את הברכה הוא אומר בלחש יחד עם החזן, אבל הוא קורא בלחש בצורה נכונה, וזה לא יהיה חשש ברכה לבטלה. אדוני, גם תאפשר להם פה, וגם לא לוקחים פה, אנחנו חייבים שלא לקרוא את הספר החורש, נכון. מכניסים את הראש בפנים, והעולה לא יכול לראות, כי הראש שלו מסתיר את הכול וכו'. לפעמים תשים לו מעל הספר תורה פרוג'קטור, והפרוג'קטור הזה לא יכבה עם השעון שבת, זו הבעיה. כי מה זה שווה אם הדלקת את זה מערב שבת ובשבת בבוקר הוא כבוי? לכן שיהיה בלי השעון שבת, יהיה מעל הספר תורה, יאיר לו טוב, ואז יוכל לקרוא. אצל הבבלים עושים דבר פשוט, גם כשאין פרוג'קטור הם לא משאירים את הספר תורה עומד, משכיבים אותו קצת על התיבה. כשהוא באלכסון, אז האור נשפך טוב על האותיות, יותר נוח לראות את האותיות. אז לפעמים כשמזג האוויר מעונן ואין מספיק אור, שיתה מעט את הספר, ואז גם העולה יוכל לראות מתוך האותיות, כי לא מספיק שיגיד יחד אתו בעל-פה, כמו שאמרנו ב'דין עם הארץ' וסומה, אלא צעיר שיגיד יחד עמו מתוך הכתב, ולכן עשו את הדרך הזאת מלכתחילה. אם שומעים לפחות עשרה את החזן הזה, יש על מה לדבר. אבל אם גם עשרה לא שומעים את קולו של החזן בגלל מה שאמרת, אין מה לעשות, יוציאו אותו לגמלאות, לפנסיה, יביאו חזן אחר במקומו, חזן שיקרא בקול רם, כדי שכל הציבור ישמעו ויענו אמינים וכו', אחרת, זה לא חזן זה, אם לא שומעים אותו. נכון שהוא היה 50 שנה חזן מעולה, אבל עכשיו בינתיים, בהווה באשר הוא שם, יתרי הקול שלו נפגעו, לכן יחליפו אותו בהקדם. לצורך הקריאה, אין ברירה, טוב, כשיש חושך במצב כזה, זה מה יש, זו הברירה היחידה. אבל מלכתחילה ישימו לב, אפילו אם אין להם פרוג'קטור בכל בית-הכנסת, יעשו במיוחד, יתקינו בדיוק מעל התיבה וישימו את זה, כמו שאמרתי, לא מחובר למערכת החשמל הרגילה, אלא זה יהיה מחובר לנקודה בפני עצמה, כדי שיהיה דולק לפחות בשעת קריאת התורה. זה מה שרצוי לנהוג ולעשות. התיבה לא חייבת להיות בדיוק באמצע, אלא כדי שכל הציבור ישמעו, בממוצע, בדרך כלל, כשזה באמצע, אז רוב הציבור שומעים. אבל ניקח בית-הכנסת שלנו. אם כל בית-הכנסת מלא וגדוש ותשים את התיבה פה באמצע, החלק האחרון לא ישמעו אותו. יותר טוב להעמיד את התיבה אחרי העמוד, כדי שכולנו נשמע. הדרך היא, כשאדם מדבר, גלי הקול עוברים פנים אל פנים. אני מדבר בצורה כזו וכולם שומעים אותי. מי שאחרי, קשה לו לשמוע. אז אם הוא יעמוד שם אחרי העמוד, אז גם אנחנו נשמע וגם הם. אבל אם הוא יעמוד פה באמצע, כל אלה שנמצאים מעבר לעמוד, כל החלק השני של בית-הכנסת לא ישמעו אותו. ולכן, מקום שכולם ישמעו. ואם יש איזה אדם שהוא כבד השמע, אתה אומר לך, אני לא שומע, שישב שורה ראשונה אחרי התיבה. תשים לו, אותה שורה מיוחדת לנכים בשמיעה. זהו. לא תיתן לאף אחד לשבת שם, כמו באוטובוס, שני המקומות הראשונים שמורים ל... אותו דבר גם פה. ואז הוא לא יבוא בתלונות לחזן, לא שמעתי. מה אתה רוצה, שהחזן יצעק צעקות, ייקח טון גבוה, והכול יבוא על מקומו, ושלום. כל שכן, בצד זה לא טוב. אבל, שוב, לא כל בתי-הכנסת שווים. לפעמים התוכנית של בית-הכנסת משונה ואין דרך אחרת. טוב, אבל, כשהחזן ממהר יותר מדי, קורא פי-שתיים ממהירות הקול, הצריך העולה, לרמוז לו, שיקרא לאט-לאט, אני לא מספיק. ואם הוא לא שמע לך, המשיך, הוא טס. אתה תקרא, תמשיך בקצב שלך. הוא הגיע כבר עד שלישי, אתה תמשיך. הגעת, הוא אמר טורח ציבור, כבר החזן גמר, ואתה אמר יותר מדי. הוא היה משונה, הוא מיהר יותר מדי. ולכן אתה תקרא בקצב, מילה במילה, עד שתגיע לקטע השלישי. אבל מלכתחילה, כמו שאמרתי, ירמוז לו שיקרא לאט-לאט, כדי, הוא צריך להיות המורה דרך שלי, לקרוא יפה בדגשים, טעמים וכו'. כשאני קורא אתו אני יכול, אבל אם הוא רץ יותר מדי מהר לפני, להבדיל, מורה דרך של העיוור, הוא צריך להיות צמוד אתו, לא להקדים אתו, שוויה, שוויה, טאוול בלק, כדי שהקריאה תהיה מההתחלה עד הסוף בצורה מושלמת, לפי הקצב של העולה. לפעמים גם העולה, אדם נהיר בלשונו, אני מכיר אותו, גם הוא יודע לקרוא פי-שניים ממהירות הקול. אז אין בעיה, שנינו אותו קצב, זה בסדר. ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאי ומתקבל. אבל רוב האנשים, מה מסתדר להם, בפרט כאן הוא קורא בלי נקודות. אין נקודות בספר תורה, צריך להביא את זה בחשבון. ולכן, תשתדל לקרוא לאט. הרב מלכתחילה, חייב לעזור לאט-לאט. כל מלכתחילה, נתפס בשלושה פתוחים. הכול. מההתחלה עד הסוף, מהמילה הראשונה עד האחרונה, את הכול צריך לקרוא עמו מילה במילה. אבל, אדוני, זה ככה לא יודעת את התאמין, בגלל הרבה חומתם. בדיעבד, זה דיעבד. לא קדימה, עולם מאחורי. אצלם, אצלם בחוץ-לארץ, בארצות אשכנן, היא מכה שלא כתובה בתורה. כאן ושם הרפורמים והקונסרבטיבים. והמכנה המשותף שלהם הוא, כמו שהקוף מחקה את האדם, כך הם באו וחיקו את הנוצרים. בדיוק מה עשו הנוצרים? עשו גם הם. הנוצרים שמים תיבה באמצע, הם שמו תיבה באמצע. הנוצרים, יש להם שעון קיר, הם הביאו שעון קיר. לנוצרים יש עוגה ונבל, הם הביאו לכנסת הקרנה. החזן לא עומד ליד התיבה באמצע, אלא עומד ליד העמוד בהיכל, וכל הציבור מתקרבים לצד הזה כדי לשמוע אותו. טוב, זו סיבה נכונה שם, בחוץ-לארץ, בגולה. אצלנו המכה הזאת, ברוך השם, לא הייתה, ולכן אנחנו אף פעם לא נהגנו בדרך הזאת. אדרבה, משתדלים שהחזן יעמוד בעת תפילה, שלא יהיה חלילה דומה לתפילה של, ולכן עשו את ההבדלים הללו בין לבין. אני חוזר לדברי מרן, אחר שענו הציבור, ברוך השם המבורך לעולם ועד, גם המברך שיאמן את המילים, ברוך השם המבורך לעולם ועד. אדם שנכנס זכות השם, אלא שומע רק את הציבור, מסיימים לעולם ועד, יענה אחריהם אמן. אם הוא נכנס לפני כן, יכול לענות יחד עם כולם, אבל אם הוא שומע רק את המילים האחרונות לעולם ועד, אז יענה רק את המילה אמן שבאה לבית-הכנסת. כהן שהגיע לבית-הכנסת ברך ברכות השחר, ועכשיו הוא מסיים את ברכות התורה, אומר אשר בחר בנו מכל העמים, אומר את הברכה האחרונה, והגבאי אומר לו, אין לנו כהן אחר. בכבוד. למרות שהרגע הוא אמר את ברכת אשר בחר בנו, אף על-פי כן מפני כבוד הציבור חוזר עוד פעם ואומר את ברכת אשר בחר בנו, ולא יכול לחשוש ולומר, אני הרגע עברתי את זה, זה יהיה ברכה לבטלה. אין מה לחשוש, אלא יעלה ויקרא, ואחר כך, אחרי שיגמור את הברכה האחרונה, אחר כך יאמר את ברכת כהנים, הפוך, אם האדם הזה עדיין לא אמר את ברכות התורה. הגיע הוא בן שאינו בן ברית, ואומרים לו לכהן הזה שיעלה. ואין לו זמן לומר ברכות התורה, שלא יהיה תורח ציבור. עלה לתורה, יצא ידי חובה אשר בחר בנו. כשירד, אחרי שיגמור, ברכת אשר בחר בנו, הוא כבר אמר אותה. כיוון שאמר אותה ברבים, ודאי שיצא ידי חובה גם לעצמו. אדרבה, באר-שבע אומר, מה שאדם אומר לעצמו זה דרבנן, מה שכמו. ולכן, משום זה, אחרי שירד, יוסיף רק את שתי הברכות שחסרות לו. אה, השם עמכם היום בימינו אומרים בשם ה'? אין צורך, אין צורך לומר. לא מוחים בהם, אבל עדיף יותר שלא יגידו בשם ה', יגידו השם עמכם. כמו שאמרת, זה טוב יותר. כשמסיים את הברכה האחרונה, אומר כך, ראיה על תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו. זה רומז לתורה שבעל-פה. הרי כשהוא קרא בתורה, הוא לא רק שם לב לדגש, לטעמים. זה לא כתוב בתוך הספר תורה, אלא זו מסורת של תורה שבעל-פה. ברוך השם, גם את המסורת הזו אנחנו מקיימים. קראתי עם הדגשים, עם הטעמים, קראתי עם הכול, והוא יוצא ידי חובה בצורה מושלמת. לכן, הוא צריך לתת ביטוי למה שקראנו, לא רק את התורה שבכתב, אלא גם את המסורת שעמה דגשים וטעמים. לכן, הוא מדגיש, וחיי עולם נטע בתוכנו הוא תורה שבעל-פה. הקורא בספר תורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת הברכה. וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך החזק ואמץ. המילה הזה משמע שהוא תופס את הספר הן בשעת הברכה, והן, כשהחזן קורא, כל הזמן יתפוס בתיק של הספר תורה. אצל האשכנזים אין להם תיק, יתפוס את העמוד עץ חיים ולא ירפה עד שיגמור את הדרכה האחרונה, ברוך אתה ה' נותן התורה. ולכן, אחרי שגומרים, אומרים לו למסיים, חזק וברוך. נרמוז את מה שהוא תפס חזק בספר תורה. זאת ועוד, התורה היא תושייה מטשת כוחו של האדם, כי בן-אדם הזה עלה לספר תורה הוריד, קוראים לו, חזק וברוך. אבל שימו לב לומר את המילים חזק וברוך בצורה שלא יפריע לחזן. לפעמים בית-הכנסת גדול, ענק, מהתיבה, עד שהוא חוזר למקומו יש מרחק גדול. התחיל לברך, והחזן כבר התחיל לקרוא, והוא מסתובב ללחוץ את הידיים של האנשים, ובינתיים האנשים צועקים לו חזק וברוך, ואנחנו לא שומעים את קריאת התורה. ולכן יש שינהיג ומנהג יפה. במקרה כזה אותו העולה לספר תורה לא חוזר מייד במקומו, אלא מחכה, עד שהעולה תראו בדיוק את ההשכבה, מי המנוחה, רחל בת לאה או רחל בת בתיה? לא שמענו בדיוק. לא נורא אם לא שמעת. כמה הוא תרם? 50 שקל ל-100? לא שמעת? לא נורא. בזה פותרים את הבעיה. אבל יש כאלה שמחכים לשני. ואחר כך ארעו האנשים להבליע את החזק וברוך בלחש, כדי שלא יפריעו לחזן בקריאת התורה. אם החזן גולל את הספר תורה בלי מטפחת, הם לא רוצים ללכת לחילה או ללכת לחילה? צריכים מטפחת, ודאי. נראה לקמנו, אחרי ספר תורה ארום, חלילה ייקבר ארום בלא אותה מצווה. ולכן ישימו לב, כשמוציאים את הספר תורה מתוך ההיכל, מי שזכה בפתיחת ההיכל ישים לב, יראה. אם על הספר תורה יש מטפחת, הנה נתוק. אם אין, יוצאים מספר התורה האחר, יוצאים מטפחת, ויעבירו לספר הזה כדי שיהיה נוח לגלול. אין מטפחת עם הטלית. אפשר עם הטלית לבוא ולגלול. הרב, חזק ובאנו, גזירה פסקה בין דבר לדבר? לצורך מצווה מותר. אמרנו, הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחילה ובסוף. אולי הרמב״ם לא יברך בתחילה. אגב, אפילו בזמן הזה ששליח ציבור קורא, דינה הכי. קורה לפעמים שהעולה לספר תורה באמצע הקריאה לא מרגיש טוב, או שחלילה התמוטט, הבאנו אמבולנס, אפילו אם הוא לא התמוטט, אבל באמצע אין לו כוח לעמוד, חזר וישב במקומו. עכשיו אנחנו מביאים עולה אחר. העולה האחר שבא במקומו. האם צריך לחזור ולברך גם את הברכה הראשונה או לא? מחלוקת בראשונים. לפי הרמב״ם, אשר נתן לנו. אבל לפי דעת הריף והראש צריך להתחיל קודם כול לברך אשר בחר בנו, ויחזור עוד הפעם על הקטע ויקראו לו אותו הקורא הראשון כמן דלתא דמה. כיוון שבהם צריך לחזור ולברך את ברכת אשר בחר בנו. כך דעת רוב הפוסקים. אומנם מרן מביא סתם ויש שאומרים, אחר כך מרן מביא את דברי הרמב״ם, שלא אומרים בדבר הזה ספק ברכות להקל נגד מרן, משום העלייה רבה ברוב האחרונים העידו שהמנהג כדעת מרן, ובמקום מנהג אנחנו לא אומרים ספקו לאותו העולה החדש שבא להחליף את הישן, ויגידו לו שיחזור ויברך עוד הפעם את ברכת אשר בחר בנו, כמו שאמרנו, העולה הזה שבאמצע הרגיש לא טוב, כמנדלתא דמה. במה דברים אמורים? לגבי העולה לספר תורה. אבל אם חלילה וחס החזן נפל באמצע הקריאה, או שהתמוטט לגמרי, או שלא הרגיש טוב והלך וישב, עכשיו מביאים חזן אחר, ברוך השם יש עוד חזן שיודע לקרוא, מייד החזן השני מחליף אותו, בזה אין בעיה. לא צריך העולה לספר תורה לחזור ולברך אשר בחר בנו. לא קרה שום דבר. יש ביניהם סך הכול רוטציה, ועד הפסוק הזה קורא החזן השני, ואני קורא יחד עמו מילה במילה, הוא רק בסך הכול מורה דרך, ולכן בזה אסור לעולה לחזור עוד הפעם ולברך אשר בחר בנו. כל מה שאמרנו שיחזור, כשחלילה וחס העולה לספר תורה כחזן, החליפו רק את החזן, אין שום בעיה, תיזהר העולה לא לדבר שום מילה עד שיחליפו, עד שיביאו את החזן. לפעמים אין להם חזן באותו מקום, אז רצים להביא חזן מבית-כנסת אחרת, שיחכה. אפילו שהה לגמור את כולה לגבי קריאת התורה זה לא נורא, זה לא מעכב, זה לא כמו תפילת העמידה. ולכן יגידו לאותו העולה, אתה תשתוק, תיזהר, לא לדבר שום מילה, כמו שנמצא פיסול בספר תורה שלא חוזר לברך את הברכה אשר בחר בנו, אלא ממשיך הלאה בספר תורה השינוי בלי הברכה הראשונה, אז כך הוא הדין גם פה לגבי החזן. כן. אם חלילה אותו העולה, יחזרו לאותו הקטע. נניח העולה הזה עולה רביעי. אפילו שקראו עשרה פסוקים, בא העולה האחר להחליף אותו כיוון שהוא נפל, ולכן יחזור לברך אשר בחר בנו ויחזרו על כל אותם הפסוקים, כאילו לא קרא אותו העולה כלום. זה מה שצריך לתקן. אבל כשקרא, חלילה, לחזן קרה משהו, מביאים חזן אחר מאותו פסוק, הפרשה עד אותו הפסוק הוא קרא בצורה מושלמת והעולה קרא יחד עמו מילה במילה. יכולים הלאה להמשיך. בזה אתה לא צריך להטריח אותם שיחזרו עוד הפעם להתחלה. מה, עצמך או איתי? אני אומר אם בתפילה קרה אחת הברכות לחזן. שמע, הבעיה יותר מסובכת. יש הבדל אם היה מישהו שיכוון על אותו החזן עד אותה הברכה או לא. העומד לקרות בתורה יברך ברכה שלפניה, הוא בירך ברכה שלפניה, וקרא מקצת פסוקים. ודיבר דברי תורה או דברי חול, רע והפסק, ואינו צריך לחזור ולברך. יש לנו כלל, ברכה הסמוכה, ברכה האחרונה שאחריה ברכת השתבח. אתה לא אומר, ברוך אתה השם אלוקינו, מלך העולם השתבח. למה? כי היא צמודה לברוק שאמר. ולכן אסור לדבר בין שתי הברכות. גם ברכת ההלל, בעוד חודשיים יש לנו חנוכה, מברכים כל שמונת ימי חנוכה. ברכה ראשונה לגמור את ההלל, הברכה האחרונה היא יעלילוך, לא פותחת בברוך, כי היא סמוכה לברכת לגמור את ההלל. ולכן, מרגע שאמרת לגמור את ההלל עד סוף יעלילוך, אסור לך לדבר באמצע. תוספות שואלים למה אצלנו כאן מברך ברכה אחרונה, מתחיל ברוך אתה השם, בשביל מה? הרי היא סמוכה לחברתה, יתחיל ישר אשר נתן לנו תורתו. בשביל מה צריך עוד הפעם? היה מברך ברכה ראשונה, ולא אחרונה, ורק המפטיר האחרון היה מברך ברכה אחרונה, ובאמצע היה הפסק גדול. לא נשכח שבזמנה מצוות קריאת התורה הייתה שונה מזמננו לא רק בברכה, אלא הפסוק, ומייד על זה תרגום, כמו שעושים עד היום התימנים, ממקוטבך הסמוכה לחברתא. בהלל, כמה לוקח לך מלגמור את ההלל עד הסוף? חמש, שש דקות? או בפסוקי דזמרה, משהו מעין זה. שם אתה יכול לומר ברכה הסמוכה לחברתא, שתהיה, כמו שאמרנו, כברכה בפני עצמה. אבל אתה למד מדברי התוספות שאסור באמצע לדבר דברים, אחרת מעיקרה, מה השאלה שלהם? ולכן, העולה לספר תורה ייזהר לא לדבר, הן העולה והן כל ה... החזן לא יכול להמשיך, הלכו להביא חזן אחר. העולה צריך להיזהר, לא לדבר שום מילה. או לפעמים יש טעות בספר תורה, מוציאים ספר תורה אחר, העולה לספר תורה ייזהר לא לדבר שום מילה. למה? כי הוא צריך להמשיך בספר תורה השני ולברך בסוד דברים בטליים. אפילו בדברי תורה לא כדאי להוסיף, למרות שיש מי שהתיר בדבר. בטורקיה היה להם מנהג מיוחד. בתחילת החורף היו עושים מגבית מיוחדת לעניים, פעיל בשמיכת פוך, ושם החורף בטורקיה הרבה יותר קר מכאן. כאן יש לנו, ברוך השם, אוויר נעים, 20 מעלות, שם כבר 10 מעלות, שם הגשם מתחיל כבר בחודש אלול. ולכן הרב שהיה בא לדרוש לאון היה אומר את כל הדרשה, מלהיב את האנשים כדי שיתרמו למלבושים לעניים. אחרי הדרשה שלו, במקום להגיד, רבי חנניה בן-עקשיאה, כמו שאנחנו, הוא מברך אשר נתננו, להראות. כל זה דבר אחד, תורה שבכתב, תורה שבעל-פה, וחיה עולם נטעם בתוכנו. עד כדי כך היו מחברים את הדברים האלה, ואז האנשים היו מבינים את הערך של הדרשה, היו תורמים בעין יפה. היום אנחנו לא נוהגים בדבר הזה. כמו שמרן אמר, אפילו בדברי תורה אנחנו נזהרים שלא להפסיק באמצע. הנפקא מינה עוד, יש לך שתי ברכות ויותר. אתה עונה אמן אחר עצמך. אתה אומר, מלך מהולל בתשבחות, אמן. או בסוף ישתבח, מלך אל חי העולמים, אמן. כשיש לך שתי ברכות צמודות, אתה עונה אמן אחר עצמך. כאן מה? כאן לא צריך לענות אמן. אומנם ספר הישקו אומר שהן צמודות, וצריך לענות אמן אחר עצמו. המנהג לא כך, אלא מסיים ברכה אחרונה נותנת תורה, ולא צריך לענות אמן אחר עצמו. רק המפטיר, יש לו שם שבעה ברכות בסך הכול, גומר מקדש השבת, בזה אומר הרעה בפקודת הלווים שיענה אמן אחר עצמו. אבל בשתי ברכות לא... אחד שדיבר בדיעבד לא צריך לחזור. כל זה כשהחזן קרא כבר פסוק אחד או שניים. היה לה ברכה על מה לחול, אבל אם האדם הזה, השוטה הזה, רק אמר, ברוך אתה ה' נותן התורה, עדיין החזן לא התחיל, הסתובב ואמר לחבר שלו, חזק וברוך. המילים האלה, חזק וברוך. חזן, תחזור, עידה, את ברכו, לא צריך לחזור, אבל יחזור עוד הפעם את הברכה אשר בחר בנו. חזן כזה בבית-כנס, הוא ככה זה. הוא אומר לך, אבל זה שפיכות דמים, אתה אומר לו, תחזור עוד הפעם, זה הפסד. אז מה, יקראו בתורה בלי ברכה? מה שהוא בירך זה ברכה לבטלה, כיוון שאמר באמצע, הפסיק בדברי, ולכן יחזור עוד הפעם את הברכה, ונקווה שאחרים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות. מה אומר יש לך פה תורה? אין הבדל. העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרוא. הוא בירך על התורה והתחיל לקרוא. זה גלן הספר תורה למקום שצריך לקרות בו. יש שאומרים שאינו צריך לחזור ולברך ויש שאומרים שצריך. מי שלא יתפלל ערבית, תארגנו כעת מניין בבית-מדרש בפנים. אנחנו נמשיך את השיעור. מי שרוצה יכול ללכת לשם. אני חוזר לדברי מרן. קורה לפעמים שהחזן לא שם לב וספר התורה לא היה במקום הנכון. חזן מסודר. לפני שהעולה יתחיל, ברכו את השם המויק. הוא יודע, עכשיו צריך לקרוא וירא עוד דבר אחר. הכול מדויק, אחר כך הוא נותן לו רשות תתחיל בכבוד. אבל לפעמים החזן הזה מבולבל. בפרט אם החזן הזה לא מקצועי כמו שאומרים, אלא נתנו לו. ואז קרה לו טעות. בחיי גוונה שקרה לו טעות, האם צריך לחזור ולברך עוד פעם או לא? מחלוקת בראשונים. הראשונים הביאו לנו דוגמה. רבי דוד אבו דרם המחיש את הדברים בדוגמה כזאת. יש לנו יום בשנה שצריך להוציא ספר תורה, שני ספרי תורה, בימי החול. ראש חודש טבת, שתמיד הוא חל בימי החנוכה. התורה השני, העולה הרביעי קורא בפרשת נשוא בעניין חנוכה. זה הסדר. אז אם החזן הזה הוא אדם טוב, לא מבולבל, פותח, אחרי שהוא ראה וידבר השם אל משה ואומר הצוו את בני ישראל, אחר כך הוא בא ונותן לו רשות, תתחיל ברכו. אבל לפעמים החזן הזה, כמו שאמרתי, שלו בלה. ואז היה ספר תורה מוכן בפרשת נשוא. אחרי שגמר נותן התורה, אז הוא פותח, רואה, איזה פרשת נשוא. אז מה הוא עושה? הוא גולל מייד מפרשת נשוא לפרשת פנחס, עניין ראש חודש, זה קרום. מייד הוא גלל, מהר מאוד. אחרי שגלל הגיע, אחרי חצי דקה, הוא בירך על פרשת נשוא, מה שהיה לפניו, מול העיניים שלו. הוא לא התנן שרוצה לאכול רק בננה אחת. בירך בורא פרי האדמה, אחרי הברכה נפלה הבננה, הוא היה עומד במרפסת, נפלה הבננה לגינה. אחרי שהכול התמלא עפר, אין מה לאכול מהבננה הזו. הוא לא יכול לומר, אני אקח בננה אחרת כדי שהברכה תחול. זה דברים בטילים. למה? כי כאן הוא בירך רק על הבננה הזו, ולא התכוון לאכול עוד בננות. לכן צריך עוד הפעם לחזור. אז אבו דירהם משווה את הדברים ואומר, גם פה הוא התכוון לפרשת נשואים. מרן מזכיר כאן את שתי הדעות. המשנה הברורה פוסק בזה כדעת מרן. אתם יודעים, האשכנזים רגילים לפסוק כל דבר כמו המשנה הברורה. ולכן, אם יהיה דבר כזה אצל האשכנזים, מה הם יעשו? הם יעשו כמרן, יגידו לו, ספרדים, לא נעשה כדעת מרן. בענייני ברכות אנחנו פוחדים מאוד, אנחנו פחדנים, ואומרים, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, למרות שהיה מה שהיה, היה כאן פשלה, היה מחדל מצדו של החז'ל, אפילו אחי יקרא לו בפרשת ראש חודש צו את בני ישראל, ולא יחזור לבדיו, הלל, בפרשת ראש חודש. ולכן המקרה כאן הוא יותר חמור, אף על-פי כן. עוד דוגמה נוספת. שוב, חזן מקצועי יודע לדייק כל דבר בימי החנוכה או בתקופת, הוא יודע לדייק, היום זה יום השני, יום השלישי וכן הלאה. הכול מתחיל, 100% נגמר גם בכיתו. אבל כשהחזן הזה לא מקצועי, אז הוא לא שם לב, הוא לא יודע. מתי מרגישים? מרגישים רק בסוף. כן. כשהוא מתחיל, מגיע לסוף, רק אז נזכרו. אז מה עושה החזן? אה, כל הבעיה היא השיעורי האחרונה. אז הוא עולה עוד הפעם לעולה שלפניו ומתקן. זה לא נכון. הוא צריך לקרוא את כל הקריאה של ראו המחלוקת, וגם שם תאמר, ספק ברכות לעכל. אבל אם יהיה הדבר הזה אצל האשכנזים, הם יצריכו במקרה זה את העולה לברך עוד כדי כך. אנחנו הולכים לבננה של דמגה שלא נשאר. כן, כן. איך? בדוגמה של חנוכה, יכול להסתיים לו את הפסוק הראשון, ויחזור לבננה. לא, לא מספיק. צריך עוד הפעם את כל העולה שאחריו, זה מחר, זה לא היום, וכן הפוך. ועדיין ניתן לתקן, הוא עדיין מלכתחילה. אם גמרו את קריאת התורה, באים לשאול אותך אחריה, גם אם נשבח, טוב, מה ידע? הוא עדיין יכול לתקן, אז שיחזור מייד ויתקן, אבל כמו שאמרנו לדידן, לא יברך עוד הפעם. לגבי הבננה, אני חוזר שוב ואומר, אם הייתה דעתו לאכול עוד בננות, לא יחזור לברך. אם אין דעתו לחזור לאכול עוד בננה פעם, לא יחזור לברך. לא נורא, לא נורא. יגללו עוד הפעם למקום הנכון, ועוד הפעם ירימו כדי, כן, עוד הפעם יעשו את זה, כדי שהאמירה וזאת התורה תהיה מול רע עליו השם. קורה הדבר הזה בפרשת נשא. החזנים, אלה הוותיקים, יודעים, הם שמים לב לזה. בסוף פרשת במדבר, בשביעי, יש שם גם כן קטע דומה. כמו תחילת פרשת נשא, גם שם יש נשא. איך אומרים, חובב, נתנו לו, הוא התחיל לקרוא. נתן לעולה, הראה לו את הקטע של נשא וכו', והתחילו. מייד אחרי זה יחזור עוד הפעם העולה ויברך עוד הפעם את ברכת אשר בחר בנו או לא. שוב מחלוקת בין הפוסקים בראשונים. האשכנזים, במקרה זה, יחזירו אותו גם את הברכה. לנו, לדידם, אנחנו אומרים ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולכן לא יחזור עוד הפעם לומר את אשר בחר בנו. הכי טוב, כמו שאמרתי, שהחזן ישים לב ודייק בדיוק באותם המקומות, נקודות התורפה, כדי שלא יבוא לדימן אל. או לעמוד אסור, אלא אם כן הוא בעל בשר. נאמר שם, ואתה פה עמוד עמדי. כך אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו. מהמילה הזו, עמוד עמדי, למדו במגילה כא', הכהן, מהעולה הראשון עד האחרון עד המפטיר. כולם חייבים לעמוד, ולא לשבת. ולכן לא ייתנו לאדם נכה לעלות לספר תורה, הגם שהאדם הזה הוא כהן יחיד בבית-הכנסת, אפילו, אחי, לא ייתנו לו לגשת עם הגנת הנכים שלו, שחלילה ספק, חשש כל דעו, לברכה לבטלה, ולכן נמתין, נמתין להם. אם החברה לא בעל בשר, תמיד נשאר, זה נראה כמו גדלג. לכתחילה, מרן מדגיש, לא רק שאסור לשבת, אלא אפילו לאיש צריך לעמוד זקוף, ולא לאיש שען. אבל אנחנו מעלימים עין, כשהאדם הזה כבד ובעל בשר, אז בזה, בחיי גוונה, אנחנו, גם לגבי החזן, גם לגבי החזן, גם הוא, זקוף, זה הדין מלכתחילה. מה אם הוא אמר שבת בספר תורה? הכורא גם חייב להגיד את זה? עוד הפעם? לא. רק העולה. אתה, הכהן העולה, תופס בספר תורה, אפילו שהחזן לא חייב לתפוס, הוא תופס את הקולמוס, מראה לך, זה מספיק. מה שאמרנו שצריך לעולה שברך את הדרכה אשר בחרבנו, הוא חייב לתפוס כל הזמן בשעת העלייה את התיק. בכבוד. אמרתי שלא. לך תחילה, לא כדאי שיעלו, אבל לפעמים זה שעת הדחק. האדם הזה נכה לצמיתות, ולכן אצלו אתה גוזר גזירה לכל החיים, והוא לא מוכן לשמוע. אז לא יעשו מחלוקת בשביל זה, תעלים עין. אבל אם האדם הזה בן טונה עצה, כיוון שהוא לא מסוגל לעמוד, לכן עדיף שלא יעלה. אבל יש נכים שרק ללכת, הוא לא מסוגל ללכת בלי כזה, לעמוד טוב. נכה כזה, אין לו שום בעיה, ולא חשוב לי אם הנכה הזה, יש לו פרוטזה או לא. נכון שהוא עומד טוב על-ידי הפרוטזה, במציאות הוא עומד טוב. הוא לא זקוק לקביים בשעת העמידה. אדם כזה יכול גם להיות בברכת כהנים, יעלה לדוכן, וגם לעלות לתורה. אבל אם האדם הזה, אפילו לעמוד, הוא לא מסוגל בלי הקביים או צריך את העגלת נכים, בזה אין תורה, תן לו עצה טובה, שלא יעלה. יש לו אזכרה, אם יש ההדרכה האחרונה, יגידו אשכבה, זו העצה, יעוצה, בלכתחילה. בכבוד. בואו נתן לנו מוסר בישי, הוא עצוב לאט לאט לאט לאט לאט תתנהל. זה רמז הוא רמז, ולכן אתה רואה, גם בשני וחמישי, גם בשני וחמישי וגם בשבתות כולם, כל הציבור, עומדים. אבל אנחנו לא פוסקים כך. מרן כתב, אין צריך להאט שעוצרים עומדים מלדבר, ולכן המנהג שלנו, של הספרדים, הן בשבת, הן בשני וחמישי וכיוצא בזה, כולם יושבים, רק החזן והעולה לתורה. בכל מקום, למרות שהמנהג שלנו נכון על-פי הדין, אבל רבותינו לימדו אותנו דרך ארץ. עמוד בין העומדים, שב בין היושבים. אדם לא צריך להיות משונה מן הבריות, להיות חריג. אלא אם כן, לפעמים גם אצל האשכנזים חלק מהקהל, אנשים מבוגרים, חלק מהם בדרך יושבים. לא כולם עומדים, אז אם יש חלק יושבים, גם אתה תשב. אבל כשהמניין הזה מניין של צעירים, שהם חייבים לעשות, ואתה מתפלל יחד עמם, יחד עמם, רק כשאומרים, אשכבה, מי שברך, בין גברה לגברה, שישב וינוח, עד העלייה שאחריה. כשקוראים לתורה את האבא או את רבו, מן הראוי שיעמוד. חייב לעמוד ממנו מלוא קומתו. אם זה רבו חייב לעמוד כמלוא עיניו, למרות שהוא רחוק ארבעה עמות, הוא נמצא בקצה של בית-הכנסת, אפילו ברגע שהרב הולך, חייב מייד לעמוד ממנו מלוא קומתו. מעיקר הדין, ברגע שהרב הגיע לתיבה היה מותר כבר לשבת. הרב הגיע למקומו, אני יושב. אחרי שיגמור את מי שברך, יחזור למקומו, עוד הפעם אני עומד. זמן, כל הזמן הוא עומד. אפילו עליית מפטיר, קריאת ההפטרה היא ארוכה יותר, לוקחת זמן רב יותר. אפילו, אחי, אנחנו רגילים, נוהגים לעמוד כשהאבא או כשרבו עולים לתורה. אבל במקום שלא החמירו את זה, מקום שאין מנהג, יכול להישאר על קו הדין, כמו שאמרתי, מקו הדין רק בשעה שהוא הולך או בשעה שהוא על המקום שלו, עד התיבה. באותו רגע כולנו חייבים לעמוד. אתה רואה את הרב הולך, אפילו שהוא לא בתוך ארבע דקות. בצד אחד לא רואים, צד שני המנהל כן רואה אותם, רואה ואינו נראה. ככה עשינו גם בזכוכיות האלה. אתה רואה את האבא שלה בוודאי. ולכן, כמו שהבן עומד, גם הבת למעלה, גם היא צריכה לעמוד כשאבא שלה עולה לספר תורה. לפני עצמה. רק לגבי דין זקן יש את זה. באבא ואימא או ברבו יש את הדין של כמלוא עיניו. לפני שנתחיל, דיברנו ביום שני לגבי כל אדם שרואה את רבו, אפילו רחוק מאה מטר, צריך לעמוד לפניו כמלוא עיניו. דיברנו לגבי עזרת נשים. בעזרת נשים רגילות הנשים לעמוד בשעה שמוצאים ספר תורה. השאלה אם זה דין או לא. מצד אחד הן רואות, אבל יש מחיצה גמורה. דנו בזה האחרונים. והחיי אדם קיצרו שולחן ערוך והבן איש חי. המסקנה היא אין חובה מעיקר הדין לעמוד. מה שהנשים רגילות לעמוד. ולכן, גם לגבי דין של אבא. נניח, הבת רואה שאבא שלה עולה לספר תורה. בעיקר הדין היא לא חייבת לעמוד. למה? כיוון שלעמוד בעזרת נשים. אין הבדל. למה לא? אין הבדל. בין כך ובין כך. ושניהם יהיה אותו דבר. כל השאר עשו גברים ושניהם לא ידברו לעבוד בשעה שלכם, כל השאר. נניח שאין נשים בעזרת נשים, אלא גברים. נניח שהם נמצאים למעלה, ונכנס רבו, והוא רואה אותו מהחלון. לא חייב לעמוד. הדין כמלוא עיניו כשאין מחיצה מפרדת. ברגע שיש מחיצה, לא חייב לעמוד. ניקח דוגמה אחרת. אני נוסע באוטובוס, ואני רואה את הרב שלי, והוא עולה יותר, ואני רואה אותו. לא חייב לעמוד. למה? האוטובוס יש בו מחיצה, וזה נקרא רשות בפני עצמה. האוטובוס הוא גבוה עשרה ורחב ארבעה והוא נחשב כרשות היחיד, כרשות בפני עצמה. בדיוק כמו העזרת נשים, כך גם דין נכון. אני ראיתי אדם שתוך כדי כך, זה מסוכן, הוא קופץ, נותן קפיצה באמצע הנהיגה, הוא יכול לדרוס את הרב שלו. לא כדאי. תגיד מה שלך, שחוברה כזו, זה מסוכן. אם הוא בצד, אם הוא לא נוהג, רוצה להחמיר, שיחמיר, תבוא על הדרכה. אבל אם הוא נוהג, לא כדאי לעשות. אז אם אתה רואה, אם הבימה תפלה לבית-הכנסת. הבימה תפלה לבית-הכנסת. נכון, נכון, כן. אני קורא סיוון קמ״א, צריך לקרוא מעומד הן החזן והן העולד את ספר תורה. לא רק שאסור לשבת תוך כדי קריאה, אלא גם להישען. הגמרא אומרת שאפילו שמיכה להישען, גם זה נחשב כעין ישיבה. כך נאמר בירושלמי. שם נאמר, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. כשבאים לפני בית-הדין, התובע והנתבע עומדים. גם העדים לעמוד ולהישען, גם זה לא מספיק, אלא צריך לעמוד ממש לפני בית-הדין. זוהי כבוד בית-הדין, כיוון שיש שם שכינה, אלוהים ניצה בעדת אל. הגמרא מספרת שם בסנהדרין יטה את המעשה הידוע עם ינאי המלך. ינאי, היה לו עבד שרצח. הזמינו אותו לבית-הדין. אם שיבעון בן שטח זה גיסי, אז זה בסדר, אני יכול לשבת. הוא בא לשם וישב. אבל ראש הסנהדרין, שיבעון בן שטח, לא ויתר לו. אמר לו, ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך. לא נפרעי העולם שנאמר, ויעמדו שני אנשים אשר להם הרי. ואתה רואה, אפילו מלך לא ויתר לו על הפרט הזה. אבל מרן בחושן משפט כותב, זה היה בזמנם. בזמננו היום מוחל על כבודו, אנחנו מוחלים על כבודנו, ונותנים רשות לעדים לשבת. אלא אם כן רואים מקרה יוצא מן הכלל, רואים איזה עד מתוחבל ורוצים קצת להעמיד אותו, מה שנקרא, אז תן לו לעמוד. אבל, לחפש את האמת, אדם ירא שמים, תן לו לשבת במנוחה, שלא יצטרך לעמוד ולהתרגש, אלא יוכל להתבונן היטב ולהעיד את כל מה שידוע לו בצורה מדויקת. למה אתה אומר אולי, אם לא שמעו אותו גם עניין? אז יש מי שיגיד שזה בסדר? אבל אם הרפורמי רואה, אנחנו עכשיו נמצא אחרי התקנה. אתה לא נמצא מה שיברך. והחזן או העולה הראשון הכהן לא התכוון, היה אחד לא מתכוון. אז לכן אין הווה אמנה שטועית הברכה של העולה הקודם, אז מ׳ אלא הדין הזה הוא מוסכם. לא יקראו שניים, אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק, או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקולו. כל מקום צריכו לקרות עם השליח ציבור כדי שלא יתברכתו לבטלה, אלא צריך לקרות בנחל כדי שלא ישמיע לאוזניו. אגב, אפילו משמיע לאוזניו נקד ימיכה, שדולה עדיף מתפילה כדי להעביר בסימן קופה אלף. בסעיף הזה, חידוש, מה שהם כן בשאר המצוות. אנחנו יודעים דין שומע כעונה. אני שומע את הקידוש מבעל הבית. לא אמרתי שום מילה. שמעתי טוב, עניתי אמן, יצאתי, שומע כעונה. הבדל... הוא אמרת מילה במילה, זה הדין של שומע כעונה. התורה מצווה אותי ללמוד תורה, ודיברת דם. אני ישבתי כל היום ולמדתי אצל הרב שלי. שמעתי ממנו מאות הלכות, למדנו דף יומי, למדנו הכול. אבל אף מילה אני לא אמרתי, אני רק שמעתי. מה שעונה, יוצא מן הכלל, אדם שעולה לספר תורה, לא מספיק שהחזן נקרא ואני שומע, כאן אין דין שומע כעונה, אני צריך לקרוא יחד עם החזן. ולמה? מה נשתנה? יש שני טעמים בדבר. הטעם הראשון, היום יש חזן, בזמנם לא היה יום דומי את העולה לגמרי, אלא צריך לקרוא יחד עמו מעל. דבר שני, טעם שני, אומר נרלבח, מתי אנחנו אומרים שומע כעונה בדבר שאני חייב? אני חייב בקידוש, הבדלה, לעלות לספר תורה אתה לא חייב. מישהו חייב אותך מילה במילה. לפי הזוהר אנחנו לומדים שלא יקרא בקול רב אלא בלחש. כן, מה שנאמר בספר שמואל בחנה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. את האוזן שלי אל תשמיע. לא רק להשמיע לאחרים לא, אלא אפילו לעצמו לא, אבל צריך לקרוא איתו יחד, הן אם זה כהן, נביא ישראל וכיוצא בזה. אם הוא לא קורא איתו, לפי דעת מרן יש חשש ברכה לבטלה, עד כדי להגביר את ההלכה הזו לשנן אותה לקהילתו לצום נראיתו, ברכה טובה, אני עונה אמן. אבל אם העולה הזה לא קורא יחד איתו, הברכה ספק ברכה לבטלה, וממילא הוא לא מצטרף למספר של שבעה עמים של אותו יום. כאן, ברוך השם, בירושלים רוב האנשים בני תורה, העבודה תזכרו מתוך הספר תורה, מתחיל להסתכל. יש להם מזגן, יש להם מאווררר, כמה שעונים יש להם, איפה הלוח, מסתכל, מה כתוב על הפרוכת. החזן רואה שזה לא קורה איתו, מסתכל מה למעלה, מה למטה. אז החזן לא ישתוק לו, תגיד, לא, תקרא יחד איתי מילה במילה, כדי שהברכה תהיה בסדר. החזן יכול להפסיק, החזן לא בירך שום ברכה, הוא לא אמר שום דבר. הוא דירך לך ביני אחרונים, איך בעיני פסיקה ערב. שומע כעונה, כמו שאמרנו כאן, אז הוא צריך לקרוא בתורה, אבל אני מולך לברך פה בקימוש, אני שומע, אני יוצא את הרובה. אתה חייב בקידוש, פה אתה לא חייב לעלות לספר תורה. אם אתה רוצה, אתה יכול לומר, תדמה, אני מוותר. אחרי זה מילכתי, מילכתי. בסדר, אז אתה מביא את עצמך לידי חיוב. ולכן, לפי דעת מרן, אין כאן דין שומע כעונה, עדיין אתה חייב לקרוא יחד עם החזן מילה במילה. החזן יכול לקרוא, בסימנה טובה, למה שאתם חייבים להם? אין שום בעיה, אבל כדאי שיאמר את זה לפני כן. למה? אם הוא יגיד את זה אחר כך, עלול להיות שגם העולה יגיד את זה יחד. ואז מן הברכה נותן את מן הטובה. לכן, מה אני עשיתי? לפני שהתחלתי לברכו את השם המורך, צעקתי, בסימנה טובה. אמרתי את זה לפני כן. ואז התחלתי את הברכה, הכול בסדר, מחאי גוונה, זה מה שצריך לעשות. אבל כנראה למה מקדש גם עבדית, אם הוא לא מכבד לעובדית אלה כספיים. לא, לא יעצור. צריך לכבד. צריך לכבד. כן. כן. לא, אין דין שומע כעונה. לא, אין דין שומע כעונה. כי במגילה, במקרה המגילה, אם יש שידור ישיר אצלנו, יש מברנה, אז גם בדברי תורה אותו דבר. אתה לא מקיים בזה מצוות תלמוד תורה. ולכן זה לא שווה שאתה תשב בבית ותשמע דרך הרדיו דברי תורה. תלמוד תורה. מחלוקת, מחלוקת. כן. בסדר, אם הוא בלאו הכי בבית יושב אוכל, אז אם לכן הוא אומר, אחסן הוא בלש, אני מסכים, בוודאי שזה טוב. אבל כשיש לו שני דרכים. דרך הראשונה, לבוא לכאן ולשבת, ללמד גמרא או הלכה. והוא אומר, לא, אני אשמע בכל האמת, אני אשמע בכל השקר, אני אשמע שם, יש שם גם שיעור. זה לא דומה. עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לא. הוא שומע מהעץ והאבן את ה... זה לא תחליף, אלא, כמו שאמרנו, זה סוג ב', סוג א', שאדם שומע במישרין מכל החכם. אמרנו יותר מזה. ביום שני, חלק נכנסים בפנים. אלה שבפנים, בבית-מדרש, זה סוג ב', פה סוג א'. למה? אם לא יהיה שם, נמצא איך אתה שומע דרך הרמקול. ברמקול יש מברנה. ואז יש בעיה. יש היום כבר רמקול חדי שאין בו מברנה. יש כבר אלקטרוני שאין בו מברנה. גם ברדיו יש היום משדרים חדישים שאין בהם את המברנה. האלקטרוניקה מתפתחת, ויכול להיות שנגיע למצב טוב שלא יהיה את המברנה ותוכל לשמוע, איך אומרים, בשידור חי אמיתי. אבל ברוב המכשירים עדיין יש את המברנה, ולכן יש לנו בעיה. אדם שבא מוקדם ויש לו עדיין מקום בתוך בית-הכנסת, עדיף יותר שידחק את עצמו וייכנס כאן, ישמע כאן את השיעור, ולא ילך לשם. נכון, אם הוא מסוגל לעמוד. נכון, כן. כך הגמרא אומרת במסכת מגילה, עד דורו של רבן גמריאל הזקן היו לומדים תורה בעמידה, בפני כבוד התורה. אז ירדה חולשה לעולם, ולכן, אין בעיה, התירו לנו לשבת תוך כדי לימוד תורה קשות מיושב. ברור, ודאי, בהוכחה חד-משמעית. אני אביא לך את המשל. יש לי קלטת, הקלטת הזו, הוא לא אמר אותה לפני מאה שנה. לפני חצי דקה הוא אמר את ההבדלה, ואני מייד מפעיל את התק. אין הבדל אם זה קלטת ישנה, חמישים שנה, או חצי שנייה. פה המברנה קולטת ומשדרת מייד. אז אין, או לא. כיוון שאתה עכשיו שומע לא במישרין מהמדבר אלא דרך המברנה של הטלפון, הרמקול או הרדיו. ולכן אמרנו ששם אין דין שומע כעונה, הן בהבדלה, תלמוד תורה, מקרא מגילה וכיוצא בהם, וכולם שייך את הדין שאמרנו. בעניין, חבר הכנסת נורא, הצלמתי את ההבדלה הזאת כולה כמעט מלך. תכף, תכף, זה עוד סעיף. חכה. יש נוהגים, איך? דרך הלוויין יש, המומחים אמרו, יש חמש נוט. עד כדי כך. זה לא אחד, יש שם חמש. היה לפני כמה חודשים, העבירו את זה גם בלוויין, וגם רשת א', העבירו את השיעור. היה אחד, עשה ניסיון. רדיו אחד בחדר האחד היה רשת א', הרדיו השני היה דרך הלוויין, כל האמת. הוא רצה לדעת אם שניהם יגיעו. רשת א', היו בלי לווין, במישרין. ולכן הוא קלט אותם מייד. דרך הלוויין היה שומע אחרי שנייה וכיוצא בזה. אתה שומע הוא אומר ויומר, אחרי שנייה הוא שומע ברדיו השני ויומר. למה? זה דרך הלווין וזה במישרין. את הניסיון עשה, אתה רואה את המשמעות של חמש מברנות שקולט ומשדר. הלוויין, איפה הוא נמצא? הוא לא נמצא מעל בית-הכנסת היזדים. הלוויין נמצא למעלה גובה 35,000 קילומטר. אז זה צריך לעלות למעלה ולרדת למטה דרך הגג, דרך החלון של הבית שלך, להיכנס אולמית. אז זה יעלה ויורד. נכון שזה נעשה במהירות עצומה, אבל היה הפרש של שנייה כדי להמחיש לך שיש חמש נקודות מברנות, ואתה רואה. לפי זה אי אפשר להגיד את האמן בעל. לפי זה קשה לומר את האמן. למה? הרבה פעמים, אם נצטרך ממשיך בעלמא, אבל עד שאתה שומע שמר הבא בלוויין, אז אתה צריך לענות את האמן לא כשהוא אומר שמר הבא אחרי המילה, אלא כשהוא אומר שמר, כבר אתה תענה את האמן. למה? כשהוא בלוויין אומר שמר, ביאזינג הוא כבר גם לא יודעים את זה. לכן אמרתי, יש בעיה בעניית האמן דרך הלוויין. יש בעיה. מה שבטוח, כמו שאמרנו, תבוא כאן, תבוא באותו מקום בשידור אמיתי ולא דרך הלוויין. אדוני גולון אמר לאבא שלי, מרי, עמדנו במקום בזמן שישבו ביחד, זה לא קרה רק כמו כשחוזר ומאמן. הוא עמד לו את האבקה הזאת. זהו, מצד הטענה הזאת. זו הבעיה, מה שיש כאן. שמר הבא, אלא אחרי המילה שמר. מייד אז תגיד את המילה, תגיד אמן. למה? גם כן, לפני שהוא יגיד את המילה ויקרב משיחה, הוא רק אמר את המילה ויקרב, אתה כבר תענה את האמן. למה? כשאתה שומע את המילה ויקרב, הוא כבר אמר את המילה משיחה. אתה לא צריך לשמוע, אתה צריך לדעת שאמרו כדין, ואז אתה עונה את האמן. למה שאלת על תעשי אביב? למה שאלת על תעשי אביב? בלוויין או לרדיו או גם בלוויין או גם בלוויין? לא, דווקא בלוויין. הרדיו, כמו שאמרתי, השתכלל. היום הרדיו שלנו אלקטרני ושם חלק מהמשדירים של הרדיו כבר הם בשידור מהיר יותר. לפעמים כן, לפעמים הם מרמים. אבל אם נניח הנשיא מת או ראש הממשלה מת והבן שלו אומר קדיש, שם אין הווה אמנה שזה שידור מת. כן, אבל גם דרך המשדר ומישרין. יש שני דברים בבת אחת, גם וגם. ולכן, שם זה מהיר יותר, שם יכול להיות שיש שיקול. אני לא שאלתי מומחים. צריך לשאול מומחים, מהנדס אלקטרוניקה. כמומחה לדבר ידידנו הרב עובדיה נתן, תבוא לכאן מחר בצהריים ב-1230. הוא אומר שיעור. במקצועו הוא מהנדס אלקטרוניקה גם. הוא יודע גם תורה וגם. אז תבוא לכאן מחר ב-1230, תסגור מחר. בוא ותהנה כאן, תשתה כוס תה ותהנה. לא מספיק, לא מספיק לראות. הראייה היא כלום, לא מספיק הראייה, אלא צריך, כמו שאמרתי, תשמע, לא תמיד אותו דבר, לא תמיד, לא תמיד. תשאל מומחה, הוא יגיד לך. אני דיברתי עם חכם עובדיה נתן כשדיברתי, דיברתי, סיפרתי לו מה שעשה הרב ירחי, עזו אותו. לכן, מחר תבואו, תשאל אותו. אם הוא בדק את זה, יש לו אפשרות לבדוק. אבל הוא אמר שתי שניות. אמר שתי שניות. אז יתר. אז לא רבע שתי שניות. מייד, איך שהוא אומר את המילה אברהם, מייד הוא מרים. ואז החזן גמר את המילה אברהם, מייד הם כבר עונים את העניין, ואחר כך הוא ממשיך, הטאגים בו. אבל כאן הרב יעקב מצליח, לא יפקד במקומו, הוא לא נמצא פה. הוא לא יודע את כל המהלך הזה. אם הוא היה מחכה, נניח שהוא יודע את הבעיה, אחרי שהוא יגיד שמיר הבא, הוא יחכה. יחכה שתי שניות, ייתן לנו את הזכות לענות אמן, ואחר כך הוא ימשיך בעלמא, זה טוב. אבל הוא לא מחכה, הוא ממשיך. כבר רוצים אנשים ללכת, 23 בלילה, מאוחר. טוב, תגיד לו. נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מילה במילה, ואחר שגומר המזלם, הרי בין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה ובדקדוק בטעמים, ואפילו הכי יקראו בתורה בברכה כהלכתה, מופתרים בנביא. זאת אומרת, במקום שיש חזן, החזן מכין טוב, הוא קורא את הכול בצורה מושלמת. אבל יש מקומות שאין להם חזן. בצבא, שתי מלכים, לצערנו אין מי שידאג. ולכן, בלית ברירה, נותנים לאדם הזה, למרות שהוא לא יודע טוב, שמים לו סגן סומך שהוא לוחש לו קצת. מתי הדבר יכול להועיל? כשהאדם הזה קריין מעולה. מבחינת הקריאה הוא קורא עשר. הוא קורא בצורה מדויקת מאוד, תמחה את זכר עמלק. איך אומרים? הוא יודע לקרוא בלי נקודות. מבחינת הקריאה זה מאה אחוז. אתה יודע, אבל יהיו כאן שיבושי מילים, לא רק מילה פה מילה שם, אלא מילים שמשנות את התוכן. הוא עלול לקרוא תמחה את זכר עמלק, עוד דברים מעין ואין לך ברירה, אין מנוס, אלא עד עד יותר, אבל אם כבר אתה טורח, אם כבר, אז כבר, תלך להתפלל במניין של הנצח המה. הנצח המה קורא שם חכב שמואל דרזי או החזנים כיוצא בו. הם קוראים בסדר, יש לך את מי לשמוע. אבל אם השבע, שבע וחצי, אין שם חזנים טובים. לך תדע מי קורא ומי לא קורא. כל אחד קורא לעצמו חזן, ואז עלול להיות שאולי הברכה שמברכים, אולי הברכה לא מדויקת כל כך, ולכן עדיף יותר ללכת לבית-כנסת מסודר, שיש שם חזן מסודר שיקרא בהיגוי טוב. בימים ראשון, שלישי, רביעי, בימים אגדו, אין לך ספר תורה, אם אתה רוצה ללכת לכותל, גם בשבע אני מרשה לך. אבל בימים שני וחמישי לפחות, אם הוא יוצא ללכת, יכוון את השעון לשעה 17, בוודאי שצריך לתקן אותו. רק בטעמים אנחנו מעלימים עין, שותקים. אבל אם זה בהיגוי, בקריאה הוא שוגה, חייבים לתקן אותו, ולא חסלים אנחנו על כבודו. הוא יחזן בזית הזאת, אין שום בעיה, החזן חוזר על אותה הקריאה אחר כך, בתנאי שיחזור. הוא יודע מראש שאת הקריאה הזאת החתן בר מצווה לא כל כך קורא טוב, לכן שיחזור על זה. אבל לפעמים יש ילד שהוא יניק וחכים, לפעמים הבר מצווה עשה עבודה 10, כמו שאומרים, הכין את זה טוב, ולא היה לו הימתדית סיגורה, לא פחד, היה לו עומק, זה קרה, בזה אין בעיה. אבל אם ראינו שהיה לו הימתדית סיגורה ולא קרה כל כך טוב, בזה כדאי שהחזן יחזור על אותו קטע. כן. והיה חשיבה עם מליגה אלוהים של החמישי שבת, היה לו עוד נכון שאתה לידי חזק ואוהב אותי. שם היה בכותל, הכוכב הזה היה שם. הנה, אתה רואה? אפילו שהוא קרא אותו, אבל השם ירחל מי הקורא. שני וחמישי שבת, שים לב לאן הוא הולך כדי לדעת שבוודאי, עדיין, איך? תלוי מתי. אם אתה בחוץ, תחת טיפת השמיים, הייתי שם ביום שבת, היה נעים, לא היה צעקות, היה הכול בסדר. תחת טיפת השמיים הכול מתפזר, וכל מניין לא מפריע למניין השני. שמרנו מרחק, אנחנו היינו אחורנית, לא צמוד לכותל, אלא צמוד לגדר. כל מניין תפסנו העמדה, כמו שאומרים, והיה הכול בסדר, נעים. תנסה, תלך שבת הבאה. אני ממשיך הלאה. אם שליח ציבור רוצה לברך לעצמו, כיבדו את החזן עצמו שיעלה עלייה לספר תורה, צריך הוא בעצמו לקרוא, אבל העולה שהיה לפני כן לא יחזור למקומו, יישאר עומד ליד החזן, ולא יעזוב אותו לבדו ליד הספר תורה. מדוע? למה צריך שיהיו שניים? למה לא מספיק שהחזן שהוא בעצמו עולה יישאר לבדו ליד הספר תורה? על-פי הירושלמי יקדמו הריב והראש. כמו שהתורה ניתנה לעם ישראל, הקדוש ברוך הוא נתן לעם ישראל על ידי מתווך, סרסור, כך גם החזן הוא בעצמו העולה והוא בעצמו החזן. צריך גם כאם מתווך, יעמוד עוד אחד לידו. לכן, לפעמים החזן בעצמו הוא הכהן. נתנו לו, והוא הכהן. אז מייד זה שהביא את הקמת ספר תורה יישאר צמוד יחד עמו, או אם הוא כבר ירד, הלוי. הלוי שצריך תכף להגיע, לא יחכה לעליית לוי, מייד יעמוד יחד עמו כדי לקיים את הרמז. כשם שניתנה התורה על ידי סרסור, כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור. אין הציבור רשאים לענות אמן עד שאותו אענה לספר תורה, עד שתכלה ברכה מפי הקורא. לפעמים הקורא אדם זקן, כבד פה, עד שגומר את המידה נותן התורה, לוקח לו זמן, או מחמת הימתה בציבורה, ולכן יחכו. ואין הקורא רשאי לקרוא בתורה עד שיחלה אמן מפי הציבור. יכולים לקרוא שני אחים זה אחר זה, והבן אחריו. אין מניחים אלא בשביל עין רע. ואפילו אם אחד הוא שביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין רע. אורחת חיים פסל בגלל עדות השם נאמנה. אדם שקורא בתורה זה כמו עדות. כמו ששני אחים לא יכולים להעיד ביחד בבית הדין, הוא הדין גם פה. אבל מרן חלק על זה, ולכן מרן נוקט את הטעם השני בגלל עין רע. מהי נפקא מינא? בין כה אתה אומר פסול. הנפקא מינא לגבי אדם שמגלח בתער. שם אין את הטעם של עין רע, יש את הטעם הראשון של אורחות חיים. ואמרנו את הרמז, מה שכותב מגלה עמוקות, ולרשע אמר אלוהים, מה לך לספר חוקי, לספר מלשון, שהוא מגלח בתער? איך אתה בא ואתה רוצה ותישא ברטיע עלי פיך? ואתה שמית מושב ותשתיך דברי אחריך? אם ראית גנב ותרץ עמו ומנאפים חלקך? הוא חבר של כל הפשע המאורגן וכו'. איך הוא פתאום יבוא ויקרא כאן בתורה אם עדיין הוא טובל ושרץ בידו? אבל, כמו שאמרנו, לפי הטעם השני, רק בגלל עין הרע. אבל אין התורה ממש כעדות, ולכן רק מחלל שבת בפרהסייה פוסלים. אבל אדם ששומר שבת, אפילו שהוא עובר על איזה עבירה, מסתכל על נשים או מגלח בתער וכיוצא בזה, עדיין לא פוסלים אותו לקרוא בתורה. מצד עין הרע, לא רק שני אחים, אלא הוא הדין גם אב ובן. כותב הגאון רבי חיים פלאצ'י, גם סבא ונכד לפעמים. לסבא קוראים אברהם, וגם לנכד קראו אברהם. אנחנו הספרדים קוראים בחיים, לא מחכים עד אחרי 120. למה לך לחכות עוד 100 שנה? מה שבטוח שיקרה מייד. אצל האשכנזים מחכים עד אחרי. אצלנו ברוך השם שיהיו מצווה לא משהנן וקוראים מייד, ולכן כשהסבא עלה וזה יעקב וזה יעקב, שניהם אותו דבר. זה בולט לעין, ויגידו האנשים, אתה רואה? כל התורה כולה לקחו המשפחה הזו, לקחו את הכול. שלא יהיה עין הרע, לכן לא יקראו אחד אחרי השני. יפרידו בין שניהם, כך גם כדאי לעשות כשיש יום שיקולו תורה וכיוצא בזה. אלה שבאים לשבץ, לפעמים יש שני חכמים, האבא והבן. אם אפשר, יותר מהודר שבאמצע יהיה ביניהם עוד איזה חכם. נניח הוא צריך להיות בשעה שבע, אז ב-1700 ל-1700 יכניסו חכם אחר בינתיים, כמה דקות. זה טוב מלכתחילה, אבל איך הדולאי אפשר? אז זכות המצווה תגן עליהם, שלא יהיה עין הרע לא על האבא ולא על הבן. היה כאן פעם מעשה חכם מנציון, היה כאן, אמר לנו פה שהוא, ואחריו היה צריך לדבר חכם אליהו. כך היה רשום בנודעות. חכם צון אומר לי, לא, תעלה אתה כמה דקות, שתהיה ההפרדה. הוא עשה את ההלכה לא רק בתורה שבכתב, גם בתורה שבעל-פה. גם כן צריך לשים לב לדברים האלה. מחלוקת בפוסקים אם אדם אומר, אני מצפצף על עין הרע. אני לא פוחד, גמרנו, תמי זה שטויות. האם אפשר לומר דברים כאלה או לא? המסקנה היא שלא. אי-אפשר לומר דבר כזה. ולכן, מן הראוי שייזהר הגבאי לא לתת לאח השני או לבן לקרוא אחרי האבא, כיוון שסוף-סוף נמחש מהבעה, ואם חלילה וחס יקרה לו איזה משהו, ייפגע בתאונת דרכים, אז הוא יבוא בטענות ומענות לגבי בית-הכנסת, אתה העלית אותי יחד עם אחי, תראה, נהיה עין הרע על האוטו ועליי, תראה מה שקרה. לכן צריך להיזהר בדברים האלה. גם לאדם שאומר שהוא לא מקפיד, לא שומעים לו, אנחנו חוששים בדברים הללו. אבל בסופו של דבר, מי שלא חפיד, איפה אתה מדבר על זה? אנחנו שואבים מזה את הרעיון, כדי לא להגזים יותר מדי. יש אנשים, מהרגע שהוא קם, עד שהוא הולך לישון, הוא יסתכל עלי, שם עלי עין, וכן הלאה. כל רגע הוא פוחד, נמצא 24 שעות בפחד. אולי גם בחלום הוא מסתכל, אם מישהו, אולי הוא יושן עם עין אחת פתוחה, עין את הזקן, הוא עושה כך. כל היום, חם סבל, כל היום. טוב, זה משנה, אם תגיד לו את הדברים שאתה אומר, תרגיע אותו, תגיד לו, מנדל, לא כפיל, לא כפדי בדס. זה אני מסכים איתך. אבל, לספרת שם, רב היה בבית-הקברות וגילה ש-99% מתו מעין רע, רק אחד מת מתת-עצמו. את זה אנחנו אומרים על בני-אדם. יש שדים שעליהם אין עין רע ומהם אין ראייה. לכן, מהם אין ראייה. אבל האמת היא, הסקר מראה שאנחנו חיים בממוצע, האנשים, האוכלוסייה הכללית, 77 שנים. הפוליטיקאים, עשר שנים פחות. גם זה מהעין הרע, שהם כל הזמן רצים לטלוויזיה, שופוני יעלא, הם תמיד על כל הבמות וכו', וזה פה בגדול לא מאריכים חיים. גם שם אתה רואה בחוש את מה שאמרו. הם הלכו למצרים, נכנסו בעשרה שערים, לא נכנסו בשער אחד. למה? יגידו, תראה, כולם גיבורים, כולם יפים, כולם חכמים, ולכן כל אחד הלך לשער אחר, וחלקה יוצא בנואל ב'. דוד המלך מנה את עם ישראל, שלט עליהם עין הרע ופרצה המגפה. עד שבא תיקן מעד רחוב בכל יום, ועל-ידי זה נעצרה המגפה. אתה רואה שגם אצל דוד המלך בארץ-ישראל, לא רק מחוץ-לארץ, כל הסיפור הזה של שמואל ב' היה פה בארץ, בירושלים. ואפילו, אחי, גם בזה חלה חלילה עין הרע ופרצה שם המגפה. הוא נתן את ההוראה לשר הצבא שלו, שר הביטחון שלו היה יואב בן צרויה. והוא היה תמיד חכם, הוא ידע את מה שנאמר, לא יימד ולא ייספר. אסור לספור את עם ישראל. ולכן הוא בהתחלה סירב, עד שדוד המלך כפה עליו. אמר לו, או שאתה המלך ואני שר הצבא, או הפוך. זאת אומרת, אתה מסרב פקודה, במילים אחרות. טוב, אז לא הייתה לו ברירה, הוא הלך, והוא אמר לעצמו, אני אתחיל קודם כול לספור את בני גד. למה דווקא אותם? כי הם היו אנשים גיבורים וחזקים. אמר, אולי הם ייזהרו מזה ויזרקו עלי אבנים, אני אחזור להגיד לדוד, יש לי תירוץ. הנשק של האבנים לפעמים הוא צריך להיות בשימוש. אדוני, לפחות מידע אשר, והשלט רחוק, כי בעתותו יש להם כוח שערים, לפי החוק הזה ואיזה דברים. נו. בסדר, אבל אין עין לרע בשלט רחוק. זה הטוב. ולכן, כל אדם משתדל להיות צנוע וחמה, אוכל מטרותיהם בעולם הזה, והגרם קיימת לו לעולם הבא. כמה שאדם יכול להיות צנוע, עדיף יותר. יש אדם שיש לו מיליונים, ברוך השם. בלי עין הרע, לא טוב שישבח את עצמו לא רק מעיני בישה של האנשים, גם מעיני בישה של מס הכנסה וכו'. לך תדע מי שומע אותך ומי ילשין עליך פעם. לכן, נשתדל להיות צנוע, גם אם יש לו הרבה כספי ראות יותר בצמצום, כדי לשמור על ההלכה שאמרנו. כל אחד צריך לחשוש מלכתחילה למחש מהבעיה. אז איך אמרת פעם אומרת שלא, אין עין הרע, איך זה כיף? לא, הרמב״ם דיבר על שדים, מה על עין הרעים? הרמב״ם לא דיבר על שדים. בחומה שמות, שיעשו חתומי מצרים בלעתיהם, הגמרא מפרשת מה זה בלעתיהם, אלו מעשה שדים. אתה רואה שיש שדים והם ביצעו את זה לפני פרעה ולפני משה. אז איך אפשר להגיד שאין? אתה יכול לומר שבארץ ישראל אולי יש פחות, ולכן מרן הזדהה עם דעת הרשב״א וסיעתו, ולכן אנחנו חוששים בכל אחד מהדברים הללו. השאלה, מה הפירוש של הפסוק? האם זה כמשל או כנמשל? זה הוויכוח על פירוש הפסוק. ברן, כשאדם בא לעלות לספר תורה, צריך להראות את אהבתו לתורה, ולכן העולה לתיבה עולה בפתח שהוא לא בדרך קצרה ממקומו, אבל כשהוא יורד, נפרד מהתורה הולך למקומו, ירד מהמגדל דרך אחר שהוא לא בדרך ארוכה עד מקומו. העולה בפתח לא יזוז מייד מהספר תורה, אלא ימתין עד שיגמור העולה שאחריו, כדי שאם צועקים לו חזק וברוך, לא יפריע לעולה השני. אבל מקום שאנשים בני תורה ואף אחד לא יצעק לו חזק ובמקומו. הגמרא אומרת לנו את הדין הזה, וזה הלכה למשה מסיני. לדוגמה, פרשת כי תבוא, יש שם בקללות, במקום, כתוב שם הוא, ואנחנו קוראים את זה היא. וכן כיוצא בזה, כל זה הלכה למשה מסיני. ולכן החזן צריך לשים לב, לא לקרוא מה שכתוב. הוא אומר לך, בתורה אצלי כתוב ככה, אני קורא ככה. מה, אנחנו קראים אנחנו? ודאי שצריך ללכת לפי המסורת, מה שנאמר, הלכה למשה מסיני. מעשה באחד שקרק מה שהיא כתובה בפני גדולי הדור, רבי יצחק אבואב, רבי אברהם ולנסי ורבי שמואל ולנסי בנו, ויתרו בו שיקרא, ונידוהו והורידוהו מהטבע. הוא מזלזל במסורת שלנו, לכן לא חסו על כבודו, עשו לו נידוי, הזיזו אותו מייד הצדה. קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת מחזירים אותו, צריך לדקדק ולא לוותר על שום מילה. כמו שאנחנו נזהרים בקריאת שמע, על לבדיך, יש שם שני למד שלא, אנחנו נזהרים, כך גם, קל וחומר לגבי החזן שקורא בתורה, גם שם צריך להיזהר בכל המילים, בכל האותיות הללו, כדי שאבנים שלמה תבנה את מזבח ה' אלוהיך, יקרא בתורה מההתחלה ועד הסוף בצורה מושלמת. יוצא או לא יוצא. ולכן, מלכתחילה השתדל לא ללכת שם. לא רק לדידן, אפילו לאשכנזי שיבוא וישאל אותך, אומר הרב אלישיב, לא טוב ללכת לשמוע חזן שקורא במבטא חסידי. למה? כי החסידים אין להם שורוק. ממני עד בוקר והנותר ממני וכו'. תלווה אותך. לכן, לא טוב. זה משנה את המשמעות. זה לא איזה ניקוד בעלמא מהניקוד בעלמא. זה משנה את כל התוכן. הופכים מזרחה לנקבה. איך אפשר? וזה לאורך כל הדרך. אפילו בתפילה יש לך חזרה וכו', קל וחומר בקריאת התורה. ולכן הרב אלישיב אומר, בלכתחילה צריך להיזהר בדבר, אבל זה טוב, בירושלים עיר הקודש. תבוא תתפלל לי, יש לך איפה להתפלל. אבל יש מקומות. אדם גר במושב, המניין היחיד שלו זה סאטמרים. אין לו דבר אחר. טוב, שעת הדחק שנה. אין לו ברירה, מותר לו להתפלל איתם. כך מעידים בשם החזון איש, הרב קנייבסקי ועוד, שהם הקלו בדבר. אך אלא אם קשה להגדיר את זה בעוות שעת הדחק. אלא אם כן אם האדם הזה בא ב-01 בלילה. 01 בלילה אין אצל הספרדים, והספרדים כבר כולם יושנים. איפה תמצא מניין? רק לסאטמר. אז שם אין ברירה. טוב, תלך. אבל אם זה בבוקר, שחריג מנחה בערבית שאדם יכול להשיג בעניין של ספרדים, טוב להיעדר ולשמוע בצורה טובה ומושלמת. שעת הדחק שנה. אבל כמו שאמרתי, אם אתה יכול להשתדל שהתפילה שלך תהיה לא של שעת הדחק, תקום בנץ החמה. עכשיו הזמן הוא נוח יותר בחורף. יש, ברוך השם, עשרות מניינים בשכונה. בדרך כלל רוב המניינים של הנץ החמה מסודרים, יש שם חזנים טובים. תלך לשם, תתפלל יחד עמם. זה הדבר המהודר ביותר. לא התעוררת, שעת הדחק, טוב, נתיר לך ללכת לשטיב ולהארך בדאמן. כל השנה, כל השנה. 365 ימים בשנה. מראשית שנה עד החלק לשמוע חזרה מחיי המתים. אתה צריך גם היום לשמוע מחיי המתים כדת וכדין ולא תוכן אחר שדומה לזה. כן. לפעמים הם טועים, הם אומרים עד כדי כך. כן, משנים את התוכן. אחי הניסים העומדים נועלים בתוכן. בדיעבד אין אדם ברירה, יתפלל עמם ויענה עמם. למה? אמרנו אמש את דברי החינוך. החינוך אמר במקום למען תזכרו, אמר למען תזכרו, בדאבל יצא. אבל מזאת לבד גם פה. כמו שאמר, השאלה הייתה תוכן. אפילו אחי רחמנא ליבא בעבל אכן יצא. את הדבר גם פה. ולכן בשעת הדחק אנחנו כן מקלים בדבר. אבל זה דווקא בשעת הדחק. אבל כאן בירושלים יש לנו ברוך השם בשפע, מניינים של ספרדים. תקבלו אותך בספר פנים יפות, תיתנו לך גם עלייה. שם מי יודע אם יתקבל עלייה. ולכן כדאי... אני קובע, אוייבת, תעניק, כן. כמו שאמרתי, רחמנא ליבא בעיה. אפילו אם האדם הזה אומר, אבל כל הקובע מקום מתפילתו אלוהי אברהם בעזו. ואני ברוך השם זכיתי חמישים שנה, אני מתפלל בשעת מהר. אפילו אחי, מלמחר בבוקר אליהם. הרב אלישיב דן, לדוגמה כזו, יש לו לאשכנזי הזה שני מניינים. מניין אחד ספרדי ומניין אחד חסידי. אלישיב אחיה שהאדנות שלנו, נאי, זה לא טוב. הם רוצים...