ארחות צדיקים - שער הכעס

הכעס היא מידה רעה. וכאשר הגרב מחולי הגוף – כן הכעס מחולי הנפש.

מי יודע מזה 'גרב'? אגזמה. וכאשר הגרב מחולי הגוף– כן הכעס מחולי הנפש.

ואמרו רבותינו (נדרים כב א): כל הכועס– כל מיני גיהינום שולטים בו למה? כי הכועס מקלל - זה גיהינום של מקלל. ומכה - זה גיהינום של מכים. השובר - הגיהינום של מזיקים. בקיצור הכעס גורם לכל מיני גיהינום. שנאמר בקהלת יא י: 'וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ' זאת אומרת: זה ברור שהכעס מיני רעות על הגוף. אז אם אתה רוצה 'להעביר רעה מבשרך - תסיר כעס מלבך' ואין רעה אלא גיהינום. ומזה רעה לפי הפסוק? אתה ודאי תהיה בגיהינום! אז ככה תסיר את הרעה מבשרך. שנאמר במשלי טז ד: 'כל פעל יי למענהו וגם רשע ליום רעה'. דהיינו שהרשע הוא מזומן לגיהינום. ולא עוד אלא שתחתוניות שולטים בו, זה המעיים התחתוניות וטחורים. 

שנאמר בדברים כח סה: 'ונתן יי לך שם לב רגז וכיליון עיניים ודאבון נפש' זה הקללות. איזה דבר שמכלה העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: זה תחתוניות - טחורים, חולי מעיים. 

ועוד אמרו רבותינו: כל הכועס - אפילו השכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר בתהלים י ד: 'רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלוקים כל מזימותיו'.

זאת אומרת: מה השורש של הכעס זה הגאווה הסרוחה. והכעס הזה בזמן שאדם כועס אפילו השכינה תעמוד נגדו אפילו בבית המקדש כל שכן שהוא בבית הכנסת הוא לא רואה בעיניים והוא יכול לעשות הכי רע שיכול להיות. לפי איזה מדיד זה הולך: 'כגובה אפו בל ידרוש' זה הרשע 'אין אלוקים כל מזימותיו'.

ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר בקהלת ז ט: 'כי כעס בחיק כסילים ינוח'. אם אתה רואה אדם כעסן אתה יודע שהוא כסיל 'כי הכעס בחיק כסילים ינוח' הם שומרים על הכעס כמו בחיק, כשאתה לוקח ספר הוא את הכעס לוקח לצד.

 וכתיב בתהלים צב ז: 'וכסיל לא יבין' וכתיב במשלי יג טז: 'וכסיל יפרושׂ איוולת'. זאת אומרת: זה מראה שמשכח תלמודו ומוסיף טיפשות.

ובידוע במי שכועס - ובידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו. לא צריך אפילו להכיר אותו וידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו. כי בשעת הכעס הוא עובר עבירות הרבה. שנאמר: 'ובעל חמה רב פשע' מי שהוא בעל חמה הוא רב פשע יש לו הרבה פשעים. ועונשו גדול מאוד שנאמר: 'גדול חמה – נושא עונש' אז הוא נושא את העונש עליו כל הזמן.

תוצאות הכעס

ואתה רואה בני אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן – אינן משימין לבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסן מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא את שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים אי אפשר.

וכן אמר אליהו לרב יהודה: 'לא תרתח ולא תחטאי' לא תכעוס לא תחטא (ברכות כט ב). 

ואמרו (ערובין סה ב): בשלושה דברים ניכר האדם: האחד מהם בכעסו. כי בעת הכעס אדם ניכר: אם יתגבר כעסו על חכמתו ועושה עניינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה– בזה ניכר כעסו. ואם תתגבר חכמתו על כעסו ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס מה שלא היה עושה בלא הכעס - בזה ניכר חכמתו.

מה הכי מצחיק? שהכעסן דופק על השולחן ואומר: 'נו איך אני לא אכעס'! דאורייתא זה חייב לכעוס... 'איך אני לא אכעס נו זה לא מפוצץ אותך תגיד את האמת, נו איך איך איך, תאמין לי יש לו מזל שאני עוד שולט בעצמי. 

ואמר החכם: שלושה הקב"ה אוהבן ואחד מהן: מי שאינו כועס (פסחים קיג ב). נו לא כדאי להיות אהוב אצל הקב"ה? אינו כועס. 

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: באבות ב ה: 'לא הקפדן מלמד' אז אם אחד הוא עצבני והוא קפדן - הוא לא יכול ללמד. איך ילמד? כי מרוב כעסו התלמידים יראים ממנו לשאול את הספקות פן יכעס עליהם. ואפילו אם שואלים אין לו לב לפרש לתלמידיו כל הצורך. אין לו עצבים. וגם ישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו. והתלמידים אפילו שרבם כועס עליהם – ישאלו וידקדקו ולא יחושו על הכעס ולא יריבו עם רבם ועליהם דרשו רבותינו בברכות סג ב: 'ומיץ אפים יוציא ריב' (משלי ל לג) כל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתיים ושותק - הרב יש לו כעס עליו פעמיים והוא שתק - זוכה להבין 'בין דיני ממונות ודיני נפשות'. ואמר מר: אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות. והוא זוכה בזה בגלל השתיקה. 

ש: ...

הרב: זוכה להבין, כשהוא ילמד הוא יזכה להבין, יפתחו לו שערי החכמה.

הכעסן אין לו חן בעיני הבריות והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות, ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים – אין העולם למדין ממנו. הכעסן הוא כבד על בני ביתו, השומעים תמיד כעסו ותלונתו. וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה מפני שמטיל אימה יתרה, כמו ההוא מעשה דרבי חנינא בן גמליאל, אשר בקשו בני ביתו להאכילו איבר מן החי [גיטין ז א]

הכעסן אינו מעביר על מידותיו ואינו מוחל, אך הוא נוקם ונוטר תמיד. והוא עובר על האיסורים 'שלא תיקום ולא תיטור'. 

הכעס מביא אדם לידי מחלוקת, כשהוא כועס על חבריו– יריבו עמו והוא עמהם. וכשיש מחלוקת יש קנאה ושנאה. וכבר ידעת רעות המחלוקת, כאשר יתבאר בשער המחלוקת.

הכעס מונע לב האדם מכל הטובות. כי כשאדם כועס– אין לו לב לרחם על העניים. ובהשם יתברך נאמר (חבקוק ג ב): 'ברוגז רחם תזכור' ואנחנו מבקשים מהקב"ה 'ברוגז רחם תזכור' מה פירוש? תפעיל את מידת הרחמים אע"פ שיש לך כביכול סיבה לרגוז עלינו, יש רוגז בשמים על מה שאנחנו עושים, ומה אנחנו אומרים? 'לא משנה רחם, רחם תזכור' אז אם אתה מבקש מה' ככה למה אתה לא פועל ככה? למה כשאתה מתרגז אז אם עני יעבור הוא יאמר 'עזוב לא עכשיו', לא עכשיו אמרתי לך תבוא פעם אחרת'. למה אתה מתרגז? ברוגז רחם תזכור, וזה רחוק מאוד מדרכי בשר ודם. 

הכעס מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס.

כל כעסן לא יהיה חכם גדול. מצטער! כל כעסן לא יהיה חכם גדול. כי הכעס מבריח מלבו את חכמתו שלא יוכל לענות כהוגן ולא יכול להוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, 'עזוב גם אתה באת לי עכשיו מה אתה מוכיח אותי וזה אתה לא רואה שאני כועס עכשיו?! עכשיו יש הפסקה תן לי יומיים דבר אתי בעוד יומיים דבר אתי אל תדבר אתי לפני יומיים' 

הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות. כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו כי הוא ירגז עליהם. עזוב אל תסתבך אתו עזוב, ואפילו אם יוכיח אותו שום אדם - לא יקבל ממנו מתוך הכעס. כללו של דבר: אין הכעסן מקבל שום מידה טובה אם לא יסיר מלבו את הכעס.

בקיצור: זה הבן אדם הכי דפוק שיש.

כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים - כך אינו יכול להוכיח את אחרים. כי התורה אמרה בויקרא יט יז: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"– בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא. אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא. ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך כי כן דרך בני אדם: כשאדם בא על חברו בחוזקה – אז חברו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם (קהלת ט יז): 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. וכבר ידעת מהלל ושמאי, שאמרו עליהם אותם שלושת הגרים: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה (שבת לא א). 

הלל מרוב ענווה שהייתה בו– לא היה אדם יכול להכעיסו; כי המונע עצמו מן הכעס קונה מידת הענווה והרחמנות, כי מחרון אף יהיה מידת האכזריות, דכתיב בשמות כב כג: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". וכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה בדברים יא יז: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה".

הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע – וגם לא יודה על האמת. ואמר החכם: כשתרצה לחבר עם אדם – הכעיסהו. ואם יודה לך האמת בשעת כעסו – התחבר אליו ואם לאו – עזוב אותו. בקיצור חבר כעסן תתרחק ממנו רק נזקים יצאו לך ממנו.

הכעס מביא לידי טעות; מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות: כמו שנאמר (ויקרא י טז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" וכתיב "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש".

ונאמר במדבר כ י: "שמעו נא המורים"; וכתיב: "ויך את הסלע".

וכתיב: "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה".

ש: ...

הרב: זה לא כעס.

בקיצור רואים בכל מקום שהוא כעס בא לידי טעות.

מלמד שנשתכחה הלכה ממשה (ויקרא רבה יג א). ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבינו ע"ה והכעס שלו לכאורה מוצדק, הוא לא כעס סתם הוא לא היה עצבני הוא היה "העניו מכל האדם" בכל אופן הפועל היוצא זה 'שכחה' משתכחת הלכה אפילו ממשה. 

ועתה הבן - אם כל הגיע למשה רבינו ע"ה מה יגיע לכסילים הכועסים? ולכך אמר שלמה בקהלת ז ט: 'אל תבהל ברוחך לכעוס'. אל תמהר לכעוס, מה בוער יש עוד זמן מה בוער? מחר תתחיל לכעוס למה היום ממילא אם הוא ידחה את הכעס הוא לא יכעס. ולכן 'אל תבהל ברוחך לכעוס' אל תמהר.

והיזהר בה מאוד שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך. כי אמרו רבותינו בשבת קה ב: 'המקרע בגדיו, והמפזר מעותיו, והמשבר כלים בחמתו יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה'. מכירים אנשים שמשליכים חפצים שקורעים דברים שזה מתרגזים וכ"ו. זה נקרא 'עובד עבודה זרה'. 

שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו 'עשה כך', ולמחר אומר לו "עשה כך", עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועושה. ובעבור כן כתיב בתהלים פא י: 'לא יהיה בך אל זר' ואיזה אל זר שהוא בקרבו של אדם? זה יצר הרע. לא יהיה בך אל זר, איפה יש באדם בתוכו אל זר? זה היצר הרע! ראה איך היצר הרע מתגבר בעת הכעס.

[הנהגות נכונות]

ואמר רבי: ארבע מידות בדעות באבות ה יא: 'נוח לכעוס ונוח לרצות' הוא גם מתרצה מהר - יצא שכרו בהפסדו. אז השכר שיש לו מזה שהוא רוצה לִרְצוֹת דהיינו לְרַצּוֹת לְהִתְרַצּוֹת - יוצא בהפסדו של הכעס. 

 קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו. 

קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד. 

נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע.

ואלו ארבע מידות נאמרות נגד הצדיק, כשהוא כועס על הטובים או בענייני העולם. אבל 'קשה לכעוס' על עושי עבירות 'ונוח לרצות להם – זו מידה רעה שמתרצה לרשעים. כשכועס על הטובים שימו לב, או בענייני העולם כשהוא כועס, אבל קשה לו לכעוס על עושי עבירות והוא נוח להם, יעני חונף, זו מידה רעה שמתרצה לרשעים.

וכל שכן מי ש - 'נוח לכעוס' על הצדיקים, ו - 'קשה לכעוס' על הרשעים, ו - נוח לרצות' לרשעים ו'קשה לרצות' לצדיקים – זהו רשע גמור.

אף על פי שהכעס מידה רעה מאוד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במידת הכעס. מתי? כגון לייסר הרשעים, כשהוא רואה עוברי עבירה והוא כועס - צריך להשתמש בכעס. אחרת זה מראה הסכמה והשלמה עם מעשיהם.

ש: ...

הרב: ללא צורך, כתוב: 'זרוק מרה בתלמידים, צריך שתהיה אימה קצת על התלמידים שיהיה להם דרך ארץ כלפי המלמד וכ"ו. אבל זרוק מרה בתלמידים זה בשליטה, אבל הקפדן זה מידה! לקפדנות זה לא 'זרוק מרה בתלמידים' זה קפדן, קפדן לא יכולים ללמוד ממנו.

ש: ולא להוכיח

הרב: אין דבר כזה לא להוכיח, לא להוכיח זה עבריין.

ש: ...

הרב: בשעת כעס אי אפשר להרגיע בן אדם צריך להתרחק ממנו לתת לו להירגע, [מבין אתה רואה אנשים מנסים להפריד לפעמים ודוקרים אותם בעצמם] 

אז ככה: אע"פ שהכעס מידה רעה מאוד מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בעתים בקצת בעתים במידת הכעס. כגון: לייסר את הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, אימה אבל לא אימה יתרה, מה שצריך לצורך תיקון בני ביתו כדי שלא יהיה הפקרות ויעשו מה שראוי לעשות, ולזרוק מוראו בתלמידים. וכשכועס על הרשעים - ישקול כעסו, לא להתפרע שיהיה במשקל, לפי שאמר משה רבינו ע"ה על ראובן וגד "תרבות אנשים חטאים" [במדבר לב יד] כלל את כולם לכך בן בנו נעשה כהן לפסילים. הנכד שלו נהיה כהן לעבודה זרה ואע"פ שלשם שמים כעס. אז צריך לא להרחיב את הפה ולכלול כמו שאנשים אומרים 'כל אלה הם כאלה וכאלה כל אלה הם כאלה וכאלה' אדם משחרר את חרצובות לשונו הוא ישלם בגדול. אם משה שילם על אחת כמה וכמה הוא. 

הכל צריך מידה בכל דרכיו של אדם. ויִראה איך יעשה המצוות, בין בכעסו בין בשחוקו.

אדם שיש בו מידת הכעס, ומכריח את מידתו ומנהגו כאילו אינו מבעלי הכעס, זאת אומרת מעביר על מידותיו כופה את מידותיו מכריח את מידותיו נגד מידתו - עליו נאמר במשלי טז לב: 'טוב ארך אפים מגיבור' מי שמאריך אפו, מושך לא מוציא את אפו מושך לא משחרר לא משחרר 'טוב ארך אפים מגיבור'! גיבור זה מי ששולט בעצמו זה הגיבור האמתי לא גיבור שיודע לתת סנוקרת, זה שיודע לא לתת! זה הגיבור.

'טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'. לא הניצחון הוא הקובע, אלא 'אי הניצחון', 

ש: ...

הרב: לא אמרתי שהגיבור האמתי זה שמאריך את אפו. 

יש גיבור שהוא מנצח ומכריע את האויב, זה גיבור רגיל שאנחנו מכירים כאילו מכנים אותו כאילו גיבור 'ראית איזה גיבור הכריע אותו', אומרים זה שלא מכריע אפילו שיש לו במה להכריע והוא מאריך את אפו ולא משחרר את היכולת שלו - אז זה טוב יותר מאשר לנצח. 

ש: 'ארך אפיים לא מגיבור של המשנה אלא מגיבור רגיל.

הרב: כן. 

'ומושל ברוחו מלוכד עיר, יש אחד נכנס לעיר כבש את כל העיר כולם עכשיו שבויים שלו, אומרים אל תתפעל מזה אתם יודעים ממי להתפעל? מ - 'ארך אפיים' אחד ששולט בעצמו ולא משחרר את היכולות שלו. ו"ארך אפים" הוא משלוש עשרה מידות הנאמרות בקב"ה.

אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה - תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה - תראה עליו השטות. זאת אומרת: האדם הכועס עם מחשבה אז אתה רואה יישוב והדר. כשאדם מיושב זה בהדר, זאת אומרת הכעס הוא לא פנימי אבל הוא שולט בו, אבל מי שכעסו עליו שולט שלא במחשבה - תראה עליו השטות. 

אז רואים איך ההתנהגות שלו מביאה אותו למצב שניכר עליו שהוא שטותניק. 

אמר החכם: מי שכעסו ורגזו אמיץ – אינו רחוק מן המשוגעים. אפשר לשים אותו באותה מחלקה. זאת אומרת הכעס והאומץ אמיץ לא אמיצות שהוא מעז אלא אמיץ חזק כל הזמן. 

ומי שרגיל בכעס– חייו אינם חיים ואינו שמח לעולם. וכיון שאינו שמח– אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה.

כשאדם שרוי בתענית או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מאוד בלבו. לכן בזמנים הללו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. כי הוא מועד לפורענות, אז צריך לשים לב אם הוא בתענית שלא יתרגז כי מה הוא הרויח? הוא רוצה לעשות תענית לתקן את חטאיו והוא יצר חדשים יותר גדולים. או שהוא נמצא בשום צרה צריך להיזהר שלא יכעס. 

השתיקה מבטלת הכעס 'דומם מנועים'. וגם קול נמוך מבטל הכעס. זאת אומרת: בא מישהו כנגדך כועס אל תענה, אם אתה עונה כאילו שפכת עוד נפט. 

ש: ...

הרב: אל תענה כי ממה שתענה הוא מחפש דלק. בסך הכללי הענייה אפילו אם הגיונית [לאדם כעסן מדובר] זה לא ועזור זה דתו, השתיקה זה הרגיעה.

זה מה שאמר אברהם אבינו ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך" כתוב: "ויהי ריב בין רועה" אז כתוב שמה ויהי ריב לשון זכר. ואברהם אמר "אל נא תהי מריבה בינינו" מה ההבדל בין ריב לבין מריבה? 'ריב' זה זכר 'ומריבה' זה נקבה. ריב לא מוליד מריבה מולידה. אז הוא אומר טוב היה כבר ריב תעצור פה, אבל שלא יהפוך להיות מריבה ואז היא תוליד עוד עוד עוד ולא יגמר. ע"ז אמרו חכמים: 'דעה חסר מה קנת, דעה קנת מה חסרת'? 'דעה קנת' - אם יש לך דעה קנית דעה, יש לך שכל דעה קנית, מה חסרת? מה יחסר לך אם יש לך שכל ויש לך דעה מה יחסר לך לא יחסר לך שום דבר. 'דעה חסר מה קנת, מה תוכל לקנות אם אין לך שכל, אם אין לך שכל אין לך דעה 'מה קנית'? לפי זה מסבירים. אברהם אבינו אמר ללוט: 'דעה חסרת מה קנת'? אם אתה תהיה חסר דעה אז אתה תקנה מה? מה פירוש: מה ההבדל בין ריב למריבה? איזה אותיות? מ' ו - ה. 'ובמריבה יש מ' ו - ה יתרים על ריב. תוסיף ל - ריב מ' ו - ה זה מריבה. אז אמר לו: 'אם דעה חסרת' - אם אתה חסר דעת אתה תקנה מריבה, תוסיף את המ' - ה מה קנת אז תהיה מריבה. אבל אם דעה קנת - מה חסרת? אתה תוריד את ה - מה תחסר אותו מהמריבה ישאר ריב וזה לא יוליד כלום, ופה נגמור ונעצור. יו?

אז לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו. כי המגביה קולו בשעת כעסו – אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אל תסתכל לו בפנים.

אתם יודעים שעשו מחקר שרואים זיקים צהובים שיוצאים מפניו של אדם שכועס. אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, לא להסתכל בפנים של מי שכועס. ואז יבריח הכעס מלבו. כי הוא מחפש לראות בעיניים שלך מה אתה חושב עליו אתה מבין 'מחפש להידלק' מחפש אל תיתן לו את זה.

ודע כי גמר שכל של אדם הוא שימשול בכעס, כמו שנאמר במשלי יט יא: 'שכל אדם האריך אפו' בעל שכל מאריך אפו. 

הכעס נוטה מאוד אל הגאווה, ואין הכועס נמלט מן הגאווה וכבר ידעת רעות הגאווה. וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס ואפילו בדבר שראוי לכעוס עליו – יעצור את הרוח ולא יכעס. פה מדובר לא ברשעים כמו שאמרנו או בדברים הנצרכים בדברים שהם מיותרים. וכן צריך בעל הכעס לעשות מתחילה, כשיעלה בדעתו שלא יכעס. זאת אומרת: הוא צריך להנהיג את עצמו שלא יבוא לידי כעס. 

צריך שלא ירגיש כלל, אדם צריך להגיע למצב שלא מרגיש כלל, אפילו הוכה וקולל – לא ירגז ולא יחוש, זה מדרגה הכי גבוה, 'הוי מאד מאוד שפל רוח בפני כל אדם' אם בן אדם אפילו הוכה וקולל – לא ירגז ולא יחוש, מי זה היה? אהרן הכהן. "וידום מאהרן" מתו לא שני בנים צדיקים גדולים ביום אחד לעיני כל ישראל.

ש: ...

הרב: זה יותר גרוע. הוכה - הוא עוד חי, קולל - הוא עוד חי, 

ש: ...

הרב: גם הוכה וקולל זה מבורא עולם.

ש: ...

הרב: אותו דבר זה מבורא עולם. אין יותר פיזי ממות. לקחו לו את הילדים אין יותר פיזי. 

ש: ...

הרב: נכון, ואמר ה' שלחו ואקללנו. אדם היה צריך להגיד שבן אדם שמקלל אותו 'תודה רבה' תודה רבה יש לך עוד ברכות? תודה רבה. תודה רבה מה שלא תספיק תשלח לי במכתב, תודה רבה תודה רבה וזהו. מה הוא יכול לעשות עם זה עכשיו? הוא אומר לו זה ברכות.

מה אתם אומרים על הרעיון הזה? 

ש: ...

הרב: מה? לא ישים? כתוב: של מי שמקלל על חינם, כאילו 'קללת חינם תבואהו' היא חוזרת עליו.

ש: אבל זה משפיע

הרב: מה משפיע אני מסביר לך היא חוזרת עליו.

ש: היא לא מגיעה אליו בכלל?

הרב: אם היא חוזרת עליו אז פירוש היא מגיעה אליו?

ש: ...

הרב: קללת חינם תבואהו בלבד! 

ש: ...

הרב: זה במקום שיש מקום שהיא תיתפש, אל תזלזל בזה שאם אתה גורם לאנשים שתביא אותם של קללה שיקללו אותך - אל תחשוב שזה לא יכול לפגוע זה יכול לפגוע. אבל קללת חינם תבואהו. 

ש: ...

הרב: אם הוא היה גורם גרמא בנזיקין - אז זה יכול לבוא עליו, הוא הזמין את זה כמו שאומרים.

וצריך שלא ירגיש כלל, אפילו הוכה וקולל – לא ירגז ולא יחוש וזה דבר ברור, מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל. פה צריך לעבוד ע"ז ללכת לקצה השני, וישתוק ויעצור רוחו לגמרי ממה שיכעס מעט, כי זה אי אפשר לכעסן לעשות כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס – לבסוף יכעס הרבה.

זאת אומרת: לא צריך להדליק אותו, יש אנשים סכסכים שמחפשים להדליק אנשים 'אתה יודע מה הוא אמר עליך - אני לא הייתי שותק אבל לא אכפת לי לא אכפת תעשה מה שאתה רוצה, בי. זורק לו אותו בקטנה הדליק אותו והולך. 

אבל צריך להיות לא פתי, למה? מפילים אותו לזירה, בשביל מה לך להיכנס לזה? 

ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס, ורוצה להטיל אימה על בני ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הציבור שיחזרו למוטב.

עכשיו יש פה בעיה: אדם רוצה לעצור מצד אחד את רוחו אבל מצד שני הוא רוצה להטיל אימה על בני ביתו כי זה דבר חיובי להטיל אימה בתוך ביתו. הוא צריך שיהיה שררה שידעו, אז איך מסתדרים עם זה כאילו מה? 

אחד שהוא פרנס על הציבור והוא רוצה שהציבור ישמע, עכשיו מצד אחד הוא לא רוצה לכעוס ומצד שני הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה, יחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, אבל זה יהיה בפניהם ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו ובין עצמו כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו – ואינו כועס. מה אתה עושה תגיד מה אתה עושה?! אבל בפנים הלב הוא כאילו צוחק אתה מבין.

ש: ...

הרב: לא מדברים עליך, כשאתה עושה את זה 

ש: ...

הרב: הוא רוצה שהוא יבין שהוא כועס לא הבנת? 

כשהכעס הוא חינוכי כשהוא חיובי כשהוא רצוי כגון: להטיל אימה בבית, לזרוק מרה בתלמידים, לייסר את הרשעים, או את הציבור להחזירם למוטב שזה דברים הנצרכים - אתה תעשה את זה בפוזה ומבפנים תהיה מיושב עם עצמך. 

ש: ...

הרב: אתה צריך לעשות את זה איך תעשה? אם אתה לא תראה תרעומת. איך עושים לילד קטן דוגמא: אה, מה עשית? זה רק פוזה עושים, זה כאילו עכשיו אני מפרק אותו, בשביל שהוא ידע שהוא עשה דבר שזה לא טוב אז עושים לו אתה מבין איזה הצגה כזאת של פה וזה ושלום 'אמא בוכה אמא בוכה מה עשית' ככה, אבל בפנים מה? הוא צוחקת כאילו עכשיו מה היא חייבת להסביר לילד אז איך היא תסביר לו אז מה תשבור לו את הראש יהיה אח"כ למי להסביר עוד? לא יהיה למי להסביר.

אז לכן צריך להראות את כעסו רק כלפי חוץ, עכשיו כשהוא מראה כעסו, יזהר עליו שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים כמו שאמרת, כי הם יסברו שהוא כועס עליהם באמת, לכן יראה עצמו שמח בפניהם.

כי עני נפשו שפלה עליו מאוד, הוא נפגע מכל דבר קטן לא מספיק מצבו עוד מישהו בא אומר איזה שהו זריקה, יעני לא מספיק כאילו נותן מכה אחר הנופל עוד הוא נופל עוד אתה דוחף אותו, אז אצל עניים אתה צריך להיזהר מאוד. זה לא רק עניים זה כל במצב קשה כאילו כמו שאומרים, לא דוקא עניים, גר יתום אלמנה כל אלה שנפשם קשה עליהם ועל הייסורים. 

ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים אותו עד שיעקור הכעס מלבו, וזהו דרך טובה. ודרך צדיקים מהי? הם נעלבים ואינן עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים. ועליהם הכתוב אומר בשופטים ה לא: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' [שבת פח ב]

כמו שהשמש ומפרסמת את גבורתו של הקב"ה - ועושה קידוש ה' בזה שהיא מצייתת לבורא ועושה כל הזמן את מה שהקב"ה רוצה ממנה בלי שום סטיה - ככה אוהביו, הם כצאת השמש בגבורתו. כמו שהשמש מאירה לכל העולם - הצדיק מאיר לכל העולם, כולם רואים אותו מאיר וזוהר ברוב הדרו ותפארתו.

אז צריך להיות מאלה שנאמר עליהם 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.

'רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".