מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לרפואת ירמיהו בן לאה,

בריאות שלמה ואיתנה, בריאות

בריאות

בהחלמה מהירה ולצאת לחופשי לביתו, אמן.

ממשיכים במשנה אבות, מהר לשמוע ומהר לאבד.

יצא שכרו בהפסדו.

השוכח במהרת תלמודו אין בידו כלום.

מהר לשמוע

מבהרים רבנו עבדיה מברטנורה ותפארת ישראל.

היינו שתופס ומבין מהר ובקלות מה שלומד.

אבל מהר לאבד

זה שוכח מהרה.

אדם זה יצא שכרו בהפסדו.

כלומר ההפסד שלו הוא גדול מהשכר.

מאחר שהוא שוכח מהר מה שלומד,

מה הנאה יש לו במה שהוא תופס מהר,

אם לא נשאר בידו.

והרי מסיים רשי

לא עלה בידו כלום.

בדרך הטבע המהיר לשמוע

מהיר לאבד.

והקשה לשמוע שהולך לו בקושי

עד שהוא מבין

קשה לאבד.

זה בדרך הטבע.

מעלתו של תלמיד

זה חסרונו.

מבאר בעל המדרש שמואל.

באופן טבעי,

מישהו מהר לשמוע שהשמיעה וההבנה באים לו במהירות ובקלות,

אין הדברים נקלטים אצלו בשכלו, במנוחת הנפש.

ולכן הם גם עובדים ממנו בקלות.

לעומת

תלמיד

שהוא קשה לשמוע

וצריך לחזור

הרבה מאוד פעמים

עד שיבין

זו עצמה הסיבה

שההלכה תישאר תקועה בליבו

בקשר של קיימא ויהיה קשה לו לאבד אותה.

זה כמו נחרט בו.

נמצא איפה כי באופן טבעי

יש קשר בין

שתי התכונות הללו.

מהיר

בשמיעה שוכח במהירות

ולעומתו הקשה בשמיעה

התלמוד נקלט אצלו היטב וקשה לאבד אותו גם.

אמנם מי שהשכיל

לרכוש את שתי התכונות החיוביות

המנוגדות

מצד אחד מהיר לשמוע

ועם כל זאת הוא עמל

עמל

שלא לאבד

והופך להיות קשה לאבד

אחד כזה ראוי להיקרא חכם.

לעומתו

מי שיש לו את שתי ההכנות התכונות

השליליות המנוגדות

הוא גם קשה לשמוע מצד אחד

הוא גם ממהר לאבד מצד שני

זה בניגוד לדרך הטבע כי או שאתה רך או שאתה קשה כמו שלמדנו לפי המערכת.

ונדבק בו החלק הרע רק החלק הרע

קשה לשמוע ומהר לאבד שני החלקים הם חלקים רעים יצא שכרו והפסדו

מה קורה עם מי שממהר לאבד

האם הוא מקבל שכר על עמלו?

בדברי רבנו יונה אנחנו מוצאים עידוד לתלמיד

לתלמיד זה שהוא ממהר לשמוע וממהר לאבד

שאף על פי שיש לו מידה זאת

לא יאמר מה שווה לי אז אם ככה אם אני ממהר לאבד בשביל מה אני אשב ללמוד?

לא ירפה ידיו מללמוד

כי יש לו שכר מחמת הטורח

שהרי עשה מלאכת שמיים כל היום

משל האדם

שכר פועלים למלא לו מים

ונתן להם סל מחורר

לשאוב בו את המים

הטיפש אומר

מה תועלת ממלכתי?

ממלא ממלא והכל יוצא

הפיקח אומר

מה אכפת לי שהסל נקוב?

הרי ייתנו לי שכר על טרחתי אם הוא אמר לי למלא בסל הזה

כל זמן שאני ממלא ואני עושה את רצונו של בעל הבית הוא ייתן לי שכר מלאכתי

ככה הדבר בענייננו

מה אכפת לך אם הסל שלך נקוב?

הרי ייתנו לך שכר על הטרחה

השם ברא אותך ככה

נכון שאתה יכול לשפר את זה על ידי התמדה ושקידה וחזרה ושיננתה וכו'

אבל גם אם איבדת בינתיים

עד שאתה תתפוס ולא ישתחרר ממך

אתה מקבל כל הזמן שכר על המלאכה

כן הדבר בענייננו, מה לא לאדם אם הוא שוכח מה שלומד?

הרי אחרי שעמל וחזר על תלמודו

השכחה היא לא באשמתו

אלא מחמת תכונה בטבע שיש בו, שהבורא הטביע בו

ואם כן בוודאי שכר נותנים לו על טרחתו

מי שולח אחד עם סל מלא חורים למלא לו מים ולהחזיר לו את המים, איך?

ברור שיש פה ניסיון

ואחד המרבה ואחד הממעיט בזיכרונו

ובלבד שיכוון לבוא לשמיים

מה התקנה לתלמיד שהוא ממהר לאבד?

בעל התפארת ישראל אומר שתלמיד זה שהוא ממהר לשמוע

מבין מהר, קולט מהר, אבל גם ממהר לאבד.

אם ירצה

להרוויח דבר בלימודו

צריכו לחזור פעמים רבות על לימודו.

מצינו חכמים בתלמוד

שהיו חוזרים אפילו על דבר קצר 40 פעם

על דבר קצר.

שורה אחת,

אמרה אחת, רק בשביל שיהיה כמונח אצלו בכיס.

ויש כאלה שחזרו מאות פעמים.

כמו שאמרו חכמים, זיכרונו לברכה, בחגיגה ט'

אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים

לשונה פרקו 101 פעמים.

זאת אומרת, זה מעלה אחרת לגמרי,

סוג אחר.

זה עובד אלוקים וזה לא עבדו.

לכן אומרים המגן אבות והמילדה אבות שתקנת תלמיד זה לשקוד

על התורה יום-יום.

ולחזור הרבה הרבה פעמים.

וגם

ילמד לאחרים את מה שלמד.

מפני שעל ידי זה שיוצאים מן הכוח אל הפועל את אשר למד,

יתחזק רושם הלימוד במוחו.

אז טייפלר, זכר צדיק ברכה, אמר שמי שמעביר שיעור

זה כמו

בין 20 ל-40 פעם שהיה לומד לבד וחוזר.

כי מלוא הריכוז בשעה שאדם נותן שיעור,

מלמד לחברו,

הוא לא יכול למרוח את עצמו.

או שהוא מבין או שהוא לא מבין, והשני מבין אם הוא מבין או לא מבין.

לכן הריכוז שלו,

והתשומת לב שלו,

והעיון שלו בדברים,

מביא אותו לידי כך

שזה שווה

לחזרות 20 עד 40 פעם.

מי ששוכח את לימודו מחמת טרדת המזונות,

הכנסת ישראל מקונן על התלמיד שהוא מהיר לשמוע אך מהיר לאבד

מחמת עול הפרנסה. הוא כל הזמן מעורבב בכל מיני נושאים וכל מיני עניינים שלא נשאר לו שום דבר בראש.

ומתוך טרדתו ליבו נשבר,

והעניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת כהונו, רחמנא לצלן.

בכך

הכנסת ישראל מקשר משנה זו למשנה הבאה

שעוסקת בעניין נתינת הצדקה,

ארבע מידות בנותני צדקה.

בה נאמר כי יש האומר ייתן

ולא ייתנו אחרים.

היינו שאין הוא מעשה אחרים לתת צדקה ולבוא לעזרת השם בגיבורים,

שאין ציבור עני,

ויש ביכולתם לעזור ללומדי התורה.

ויש מי שאומר

ייתנו אחרים

והוא לא ייתן,

באומרו מה מעולים לנו רבנן,

יראה השם.

ולמשמע אוזן דאבה נפשנו,

כי החל הנגף בעם בעוונותינו הרבים,

ונתערבו בגויים,

ולמדו ממעשיהם,

ומחליפים חול בקודש,

יושבים שלווים ושקטים,

על כיסרם ונישא בתורה חוגרת שק.

אלה שאומרים, ייתנו אחרים, למה לא?

אבל הוא לא ייתן.

למה?

מה מועילים לנו רבנן

בזה שאמירי השם?

אוי ואבוי, על זה בנגף

דבר

קורונה

משום שמתערבים בגויים,

ולומדים ממעשיהם,

ומחליפים חול בקודש,

יושבים שלווים,

ושקטים

על כיסרם ונישא,

והתורה חוגרת שק.

עד כאן. אני רק רוצה להזכיר,

הערב יש הרצאה.

ב-12 בלילה

יהיו חדשות,

וכנראה בהפגנה,

שעכשיו מתחילה בשעה שמונה,

בכיכר רבין,

כנראה שיקרינו חלק מן הדברים שאמרתי בימים האחרונים.

היו בריאים.

כל טוב.