נתיבות - האם בית המקדש חסר לנו?

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדרשה מהספר 'הראנו בבנינו' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו!! (לכתבה על ספרו - לחץ כאן) - - - 

חובת האבלות על החורבן והמעלות שהפסדנו בגלל העדר בית מקדשנו 

החיוב להתאבל

כתוב בשו"ע (או"ח סימן א' ס"ג): "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש".

וכתב ע"ז בספר חסד לאלפים שאין הכונה שזה ראוי "רק לירא שמים", אלא זה ראוי לכל אחד ואחד, אלא שלא יוכל לקיים זאת כי אם מי שהוא ירא שמים. 

מי שיש לו יראת שמים מוכרח להתאבל...

ואפשר להמליץ על זה מה שאמר פעם הרב מבריסק זצ"ל: "לא כל מי שיש לו כיפה קטנה על ראשו הוי סימן שאין לו יראת שמים. אבל למי שאין יראת שמים יש כיפה קטנה על ראשו"... וכמו כן אפשר לומר בענינינו: "לא כל מי שמתאבל מוכרח הוא שיהיה לו יראת שמים, אבל מי שיש לו יראת שמים מוכרח להתאבל"...

המתאבל על ירושלים זוכה לתורה!

והאמת היא, שלמרות שענין זה להיות מתאבל ומצטער על חורבן ביהמ"ק מוטל על כל יהודי באשר הוא, מ"מ על בני התורה והתלמידי חכמים מוטל יותר חוב זה, כי הרי לפי רוב צערו על החורבן באותה מידה יהיה לו סייעתא דשמיא לזכות להבנה בתורה. וכמו שמבואר בתנא דבי אליהו (רבא פ"ד) וז"ל: כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב זוכה לרוח הקודש! 

ובספר קב הישר (פרק צ"ג) כתב: וקבלה אמיתית היא בידי: כל מי שבלבו תדיר צער על גלות השכינה, זוכה לכתר תורה! 

והגאון בעל הבני יששכר זצ"ל כתב (אגרא דפרקא אות יב): "נ"ל כשילמוד האדם איזה דבר ואינו מבין, יתמרמר על הגלות ויתפלל על הגאולה, על ידי זה יתעורר דעתו להתבונן מה שלא ידע"...

הרי לנו מכל זה, שמי שמיצר ודואג על חורבן הבית זוכה לתורה!

אנו חייבים לצעוק לבורא עולם שיבוא ויגאלנו

כתוב במסכת מכות (דף כד.): אמר רב: מסתפינא מהאי קרא (ויקרא כו, לח) "ואבדתם בגויים". מתקיף לה רב פפא דילמא כאבידה המתבקשת דכתיב (תהלים קיט, קעו) "תעיתי כשה אובד בקש עבדך". וצריך ביאור מה הקושיא של רב פפא על רב. 

וראיתי מבארים שיש שני סוגי אבידות. 

א. כשנאבד "חפץ" או כל דבר "דומם", שאז קשה מאוד למצוא אותו. 

ב. כשנאבד "שה" או כל דבר אחר שמשמיע קול, שאז יותר קל למצוא אותו, כי ה"שה" מרים את קולו וגועה, ושומעים את קולו, ולפי הקול אפשר להגיע אליו. 

וזה הפשט בדברי הגמרא שרב פחד מהפסוק "ואבדתם בגוים", שאם עם ישראל נאבדים בין הגוים בבחינת "חפץ", אם כן איך ימצאו אותנו בין הגוים. וע"ז אמר לו רב פפא שאנו דומים לאבידה שמשמיעה קול כ"שה", וכמו שכתוב "תעיתי כשה אובד", וכשהשה משמיע קולו, אז יותר קל למצוא אותו. ולכן אנו צריכים להרים קול ולצעוק לרבש"ע כדי שיבוא ויגאלנו. ואם עד עכשיו לא נגאלנו, הרי זה סימן שאין אנו צועקים אליו מספיק ולא מצטערים במצב של גלות!

דברים נוראים מהגאון יעב"ץ זצ"ל

הגאון יעב"ץ זצ"ל בסידורו בית יעקב (דיני ת"ב חלק ו' אות ט"ז) כותב דברים נוראים בענין זה וכדאי להעתיק לשונו: וכאן מקום שראוי להרחיב בו הדיבור. אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו שאין אנו מתאבלים על ירושלים כראוי די להאריך גלותנו! והיא בעיני הסיבה הקרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורנו על צווארנו נרדפנו.

לפי שיצא האבל הלז מלבנו, בהיותנו שוקטים בארץ לא לנו. שכחנו את ירושלים ולא עלתה על לבבנו, ע"כ כמת מלב נשכחנו. מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו, וכל אוהב אמת יודה לדברנו. וכאשר יוכיח הנסיון, ביחוד ביום תשעה באב המר מי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצנו כראוי ממעמקי הלב. כמה דמעות נשפכות על זאת. ואין צריך לומר בשאר ימי השנה אין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זכרונה, כאילו מקרה הוא היה לנו.

על כן שבנו לחטאת אבותינו ללמוד דרכי העכו"ם שממנה נמשכו כל הרעות. עד כאן מדבריו הנוראים של הגאון יעב"ץ זצ"ל.

למה נחרב כפר סכניא של מצרים?

הגמרא במסכת גיטין (דף נז.) מספרת שג' חכמים סיפרו אודות צדקתם של אנשי כפר סכניא של מצרים. אמר ליה אביי לרב יוסף: ומאחר שהיו צדיקים כל כך, אם כן מאי טעמא שנחרב עירם? אמר ליה: משום "שלא התאבלו על ירושלים".¬

ובספר החיים לאחיו של המהר"ל זצ"ל (גאולה פ"ב) כותב שאע"ג שאנו מבקשים על גאולתינו ועל פדות נפשינו בכל תפילותינו, יש לחוש שתפילה זו אינה בלב שלם. ומה מעיד על זה? שהרי ידוע שכל מי שיש לו שום צער או יגון בלבבו, מתאונן, מקונן ומספר ממנו תמיד, וכמו שכתוב (איוב לב, כ) "אדברה וירוח לי" ו"דאגה בלב איש ישחנה", אבל כאן אין אומר ואין דברים ולא נשמע קולינו ויגונינו על בית תפארתנו.

מעשה עם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל

ומסופר שפעם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל ניגש לאחד מבחורי הישיבה בקפידה גדולה, והוכיח אותו על ששמע שהוא מארגן טיול לימי בין הזמנים. הבחור אמר לו שראשית כל לא הוא זה שמארגן זאת אלא שהוא רק יצטרף לזה. ועוד, שלא מדובר על טיול אלא על נסיעה לבית הקברות כדי להתפלל בקברי הצדיקים, ועושים זאת בבין הזמנים כדי שלא לגרום ביטול תורה. ענה לו המשגיח זצ"ל: לא על זה הקפידא. אלא שאנחנו עכשיו באמצע תשעת ימי אבלות על חורבן בית המקדש, ומה שאתם עושים עכשיו הוא דומה למשל לאחד השרוי רח"ל באמצע ימי אבלות על פטירת אב או אם, ומתכנן כבר טיול שיעשה לאחר שיקום מימי השבעה?!! הלא לא כעת הזמן לעסוק בדברים אלו!

ומכאן תוכחה מגולה לאלו שרוצים לשמוע שירים הנקראים "אקאפילה" ACAPELA)) בתוך ט' הימים, כי סוברים שאין שם כלי שיר וזה רק מתנועות הקול שנשמע ככלי שיר וכו'. אבל השאלה היא האם בני אדם רגילים היו שומעים שירים כאלו גם בתוך ימי השבעה ב"מ?!

משלו של המגיד מדובנא זצ"ל על חומרת ההיסח הדעת מחורבן הבית

על מנת להמחיש את חומר הענין של היסח הדעת מחורבן הבית, יש להביא את משלו של המגיד מדובנא זצ"ל:

משל למה הדבר דומה: זוג אחד שהיה להם כל מילי דמיטב, הקב"ה נתן להם פרנסה בשפע, בריאות ושלום בית, ורק דבר אחד היה חסר להם – פרי הבטן.

ויהי היום והקב"ה נתן להם במה שתחול הברכה, והזוג שהמתין כל כך הרבה שנים, ראו ושמחו שגם פרי בטן יינתן להם.

כשהגיע זמן הלידה נכנס הרופא לחדר הלידה, ולאחר כמה שעות יצא מהחדר ניגש אל הבעל ואמר לו בזה"ל: האשה ועוברה נמצאים בסכנת חיים, הגיע הרגע הקריטי, אתה צריך להחליט עכשיו, להציל את אשתך או את הבן?!... את שניהם אי אפשר להציל!... (כל זה הוא רק דרך משל כי ע"פ ההלכה כבר נפסק בשו"ע בעניין זה ואכמ"ל). הבעל שנעשה לשבר כלי אמר לרופא שקודם כל צריך לדבר על כך עם אשתו, וכמובן שנכנס לחדרה ומסר לה את כל דברי הרופא, וגם שצריכים להחליט תוך זמן קצר...

ענתה לו אשתו: הגם שחיינו יחד חיי אושר ועושר, והיו לנו יחסים טובים ושלום בית מיוחד, אבל, הוסיפה בצורה פסקנית ובלי היסוס: "אני מוכנה ליתן את חיי רק כדי שיצא לאויר העולם הבן הזה שכל כך התפללנו עליו וחכינו עליו".

לאחר זמן קצר יצא הרופא מהחדר, ואומר לבעל: מזל טוב על הולדת הבן, וברוך דיין האמת על מיתת אשתך!

כמובן שכל המאורעות שאצל הבן נקשרו גם לאמו. יום הלידה היה יום פטירתה, יום הברית מילה היה תום שבעת ימי אבלות, יום פדיון הבן היה סוף השלושים, וכל יום הולדת של הבן היה יום ה"ייארצייט" של אמו...

עברו שנים וסוף סוף הגיע הזמן שהילד יכול לומר קדיש כשהוא כבר בר חיובא, הגיע יום ה"בר מצוה".

למרות שהאב עדיין היה בצער על שחי כבר י"ג שנים בלי אשתו – אשת נעוריו, וסבל הרבה מכך שאשתו לא יכלה להיות עמו בלידת וגידול הבן, עשה האב את כל ההכנות לסעודת הבר מצוה בהתרגשות גדולה, כי מאידך גם היה בשמחה גדולה שעכשיו יוכל בנו לומר קדיש כבר חיובא...

והנה באמצע הסעודה פונה האב לבנו ואומר לו: "בני, עכשיו הגיע הזמן לשלם קצת לאמא ולהכיר לה טובה על כך שהיא נתנה לך חיים בעת שפסקה לעצמה מיתה, אנא, תאמר את הקדיש בכונה גדולה לעילוי נשמתה".

הבן כששמע שאביו מבקש ממנו לומר קדיש, עשה כרצון אביו, נעמד לומר קדיש וגמר את אמירתו במהירות רבה... ובעוד שהאב עומד משתומם, פונה אליו בנו: אבא גמרתי את הקדיש... נלך עכשיו הביתה.

כששמע האב דבר זה חלשה דעתו ולא היה יכול להוציא הגה מפיו למשך כמה רגעים מרוב צערו. משהתעשת מעט אמר שוב לבנו: אינך מתבייש?! איך אתה מסוגל לעשות כדבר הזה שלא להראות שום רגש למעמד זה?!... ענה לו בנו: אבי אבי, אינני יודע על מה כוונתך, ואינני מבין את כל "הרעש" סביב הקדיש. כששמע אביו דבר זה, התעלף!

ניגש אל הילד אחד מהמסובים שהיה שם ושאלו: אינני מבין אותך, הלא אמך מסרה נפשה בשבילך, היה לה חיים כל כך מאושרים והקריבה את הכל בשבילך כדי שתגדל ותצליח, ועכשיו אין לך שום הכרה של רגש באמירת הקדיש לעילוי נשמתה?! הלא בגלל מסירות נפשה יצאת אתה לאוויר העולם, וקדיש יתום אחד אי אפשר לך לומר?!...

ענה לו הילד: אינני מבין את שיחתך, מעולם לא ראיתי את אימי, כשנולדתי, היא מתה, מעולם לא דיברתי עמה ולא הכרתי אותה. אתה שראית והכרת אותה יש לך רגש וזכרונות על כל מה שעבר עליה, משא"כ אני, הכל הוא בבחינת "היסטוריה", מצבתה בביה"ק אינה שונה מבחינתי משאר המצבות, שאין לי שום שייכות אליהם.

לאחר תשובתו זו של הבן געו כולם בבכי... 

ממשיך המגיד מדובנא זצ"ל ואמר: את הילד הזה אנחנו אף פעם לא פגשנו, אבל כל אחד מאיתנו חושב לעצמו, שאם רק היה פוגש אותו היה מענישו על רשעות ואכזריות שכזאת...

 אכן האמת היא שהילד הזה אינו רק "משל" שלא היה ולא נברא... אך האמת הוא שילד זה חי וקיים, הילד הזה הנה הוא כל אחד ואחד מאיתנו! 

"מזמור לאסף" או קינה לאסף?

והדבר יתבאר על פי דברי המדרש רבה (איכה פ"ד, י"ד) שאומר שהקב"ה בחר להיות בגלות, ושתהיה השכינה בגלות, והעדיף להחריב את בית המקדש כדי שלא יצטרך לכלות אותנו רח"ל, ולכן שפך חמתו על עצים ואבנים. וזה שכתוב (תהלים עט, א) "מזמור לאסף אלוקים באו גוים בנחלתך", וכתוב על זה במדרש שלכאורה היה צריך לומר "בכי לאסף" "נהי לאסף" "קינה לאסף", ואיך שייך לומר כשבאו גוים בנחלתך וטמאו את היכל קדשך ושמו ירושלים לעיים לשון "מזמור", וכמו שכתוב "מזמור לאסף"? וזה מה שאמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר?!

ועל זה ענה להם: מזמר אני על ששפך הקב"ה חמתו על העצים והאבנים ולא שפך חמתו על ישראל!

זאת אומרת, שהקב"ה אמר לבניו, בניי, אני אלך לגלות ותהא שכינתא בגלותא ואתם תשארו בחיים. וא"כ לפחות יום אחד בשנה מוכרחים להתאבל על הבית המקדש כמו שצריך, ולא להיות כמו אותו "ילד" של המשל, ולחפש כל מיני היתרים ודברים שונים כגון טיולים, וכדומה, "כדי שיעבור עלינו היום מהר"!

פעם באמת היו מרגישים כובד ראש ביום ט"ב, והיו מצטערים באותו יום עד למאוד. והרי כתב בספר פלא יועץ שבימי בעל הכנה"ג זצ"ל היה איש אחד שהתחיל לעשן אחרי חצות, והרב כנה"ג זצ"ל נדה אותו!

הנהגת הנודע ביהודה זצ"ל בימים אלו

מסופר על הנודע ביהודה זצ"ל (נדפס בסוף ספר "נודע ביהודה" ח"ב) כי משבעה עשר בתמוז עד ר"ח אב כבר לא אכל דבר מן החי. מראש חודש אב עד תשעה באב, לא אכל רק לחם יבש, ופיזר אפר על הלחם. מערב תשעה באב עד מוצאי תשעה באב לא פסיק פומיה מקינות ויללות, והיה מתעולל בעפר בבכי ודמעה. 

כוס ה"דמעות" של המהר"י אסאד זצ"ל

על הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל מסופר שהיה לו כוס מלא בדמעות של בכי אשר שפך בעת אמירת תיקון חצות, ובאותן טיפות היה מחולל פלאות וישועות רבות! 

המשקה של החתם סופר זצ"ל בסעודה המפסקת

ומסופר על החתם סופר זצ"ל שכאשר אכל סעודה המפסקת על הקרקע היה שותה עם זה כוס מלא מדמעות ששפך על חורבן הבית, לקיים מה שנאמר (תהלים פ, ו) "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש".

מין במינו אפילו באלף לא בטל...

מסופר על הגאון רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל, שהיה אחיו של בעל ההפלאה זצ"ל, שאמר דבר נורא: כתוב במדרש שבשביל הדמעות שבכה עשו ואמר "ברכני גם אני אבי" זכה לכל הטוב הזה. ועוד כתוב במדרש ש"אין משיח בן דוד בא עד שיכלו דמעות של עשו". והקשה רבי שמעלקא זצ"ל שלכאורה היה צריך להיות שהבכיות שעם ישראל בוכים, מתפללים ומתחננים תמיד יומם ולילה במשך כל הדורות, יבטלו את דמעותיו של עשו, שהרי קיי"ל בכל התורה, שכל הדברים בטלים בשישים? 

ומתרץ הגאון רבי שמעלקא זצ"ל שבאמת ההלכה הוא שמין בשאינו מינו בטל בשישים, אבל מין במינו אפילו באלף לא בטל! 

והנה הבכיות של עשו היו על עניני עולם הזה, על עניני גשמיות וברכה בזה העולם, וכמו כן בעוונותינו הרבים אצל כלל ישראל כל הבכיות הם עבור גשמיות העולם הזה, לבקש פרנסה, רפואה, שלום בית וכו', ורק מסתכלים על התועלת הגשמית של העוה"ז ולא על דבר רוחני כמו על גלות השכינה. וממילא מין במינו לא בטל אפילו באלף, ולכן אין לדמעות שלנו כוח לבטל את דמעותיו של עשו. אבל אם היינו בוכים על דבר רוחני, על צער השכינה, על בית המקדש וכדומה, אז היו סוג של דמעות שונה לגמרי, והיה זה "מין בשאינו מינו" עם דמעותיו של עשו, ובזה כן היה לנו הכח לבטל את דמעותיו של עשו. 

וזהו שכתוב במדרש "אין משיח בן דוד בא עד שיכלו דמעות של עשו", כלומר שלא נבכה על עניני עוה"ז, אלא על גלות השכינה וכדומה, ובזה נזכה לגאולה העתידה.

היכן יותר מרגש בכותל המערבי או בקבר רחל?

אבל האמת היא שאפילו שאנו יודעים ומודים שבעצם כך צריך להיות שיש לנו להתאבל ולהצטער על חורבן הבית, אין אנו מרגישים כלום בימים אלו, וצריך ביאור למה. 

וההסבר הוא פשוט. ונסביר את זה במעשה שהיה (מובא בספר בזכרנו את ציון): כשהגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל ראש ישיבת טלז עלה פעם ראשונה לארץ ישראל, אחרי כמה ימים ששהה שם שאל אותו ת"ח אחד האם כבר היה "בקבר רחל" ו"בכותל המערבי"? והשיב בחיוב, שכבר היה שם. ושוב שאל אותו היכן התרגש יותר? וענה: שאכן בקבר רחל התרגש, אבל בכותל המערבי התרגש הרבה יותר. 

שאלו אותו ת"ח לפשר דבר, כי שאלה זו שאל כבר להרבה ת"ח וכולם אמרו שהתרגשו יותר בקבר רחל, וא"כ למה אצלו זה להיפך.

ענה לו הגר"מ גיפטר זצ"ל שאנשים צעירים יודעים ש"מאמע רחל" בוכה עליהם ומבקשת מאת הקב"ה רחמים עבורם, ולכן קל מאוד להתרגש שם. אבל מאידך, אנשים צעירים שלא היו לפני החורבן של אירופה לא מבינים מה היה שם. אני למדתי בטלז באירופה, וראיתי את הקהילות הקדושות שהיו שם, ראיתי גדולי תורה ויראה, ראיתי ישיבות, ראיתי מה זה "בחור ישיבה" באמת, ראיתי מה זה אלול וימים נוראים, וכל זה נחרב בעוונותינו הרבים. ואני יודע ששורש כל החורבנות הם מחמת חורבן הבית, ומשום כך אני מתרגש יותר כשאני רואה בעיני את חורבן הבית...

יש לדעת המעלות העצומות שהיו לנו בזמן שבהמ"ק היה קיים

וזה ההסבר גם אצלנו שאנו לא מתאבלים כמו שצריך, כי אנחנו לא יודעים מה הפסדנו, ומה שהיה לנו בזמן שבית המקדש היה קיים. ולכן מחובתינו להתבונן איזה מעלות היו לנו ברוחניות ובגשמיות, ועל ידי זה נוכל להתעורר ולהצטער על החורבן כדבעי.

אין לנו השגה כלל מהו "יהודי פשוט" אשר חי בתקופת בית שני...

הגר"א מוילנא זצ"ל אמר על עצמו (ידוע שהוא זצ"ל ידע כל התורה כולה ישר והפוך וכל רז לא אניס ליה, וגם שפעמים רבות השכימו לפתחו מגידים מן השמים בשאלתם ובקשתם שרוצים למסור לו רזין דאורייתא, והיה דוחה אותם ולא היה נוטה אוזנו אליהם כלל) שיש לו השגה בגדלותם של ראשונים, וגם של גאונים, ואף באמוראים ותנאים תיתכן אצלו הבנה בגדלותם. אבל בדבר אחד אין לו השגה כלל, והוא בדרגת "יהודי פשוט" מתקופת בית שני, וק"ו מתקופת בית ראשון!!!

מה צריך להיות עיקר הדגש בתפילתינו

החפץ חיים זצ"ל היה אומר שהעולם טועים בזה ששמים את עיקר הדגש בתפילותיהם בברכת "רפאנו" ובברכת "ברך עלינו", ושמים פחות שימת לב וכונה בברכות השייכות לבנין הבית כגון "תשכון בתוך ירושלים", וזה טעות, כי אילו היה לנו בית המקדש אז כבר לא היתה סיבה להתפלל על שאר דברים, כי כל הצרות אינם אלא תוצאה מזה שאין לנו בית המקדש!

וביאר על פי משל, שכשהמלך נמצא בארמונו אז לא חסר לו כלום, וגם לבני ביתו לא חסר להם כלום, אבל אם מורידים אותו ממעמדו, או שמוכרח לעזוב את מעמדו, אז פשוט שצריך הוא לדאוג לעצמו לבגדים, לאוכל ולמקום לגור וכו', ועיקר הדבר זה לדאוג שיחזור למלוכה ואז כל הפרטים יסתדרו לבד.

וסיפר שבזמן מהפכת הקומוניסטים כשהשתלטו ותפשו את השלטון ברוסיה והכניסו את הצאר ניקולאי בבית הסוהר, אמרו לו שיכול לבקש דבר אחד ולא יוסיף, וימלאו את בקשתו. והוא ביקש "שיוסיפו לו עוד מנה של תפוחי אדמה למנת האוכל שלו!!" והיה זה לשחוק בעיני כל העולם, כי היה לו לבקש לכל הפחות שיתנו לו לצאת משם, או שיחזירו אותו למלוכה, ועי"ז ממילא הכל היה מסתדר! 

וזה מה שקורה גם אצלינו שמבקשים מאת ה' יתברך רק עוד מנה של תפוחי אדמה...

משחרב בית המקדש צריכים להתפלל יותר עם דמעות

הגמרא במסכת ברכות (דף לב:) אומרת: א"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה ונפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר שהפסדנו את הדבר הזה שהוא כל כך יקר, שהיינו מתפללים ומיד נענים, ועכשיו אחרי חורבן ביהמ"ק צריכים תפילה יותר חזקה עם דמעות כדי לבקוע החומה, כי אע"פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו כדאיתא התם.

אבל אין לטעות ולחשוב שהתפילות לא מועילות וא"כ אין למה להתפלל, כי הרי כתב החיי"א זצ"ל שלכן כתוב בגמרא במסכת ברכות (דף לב:) שמי שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל כמו שנאמר (תהלים כז, יד) "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה". והביאור בזה ש"ננעלו שערי תפילה" כתב במכתב מאליהו (ח"ד עמ' 262) שהכונה היא שיש יותר טמטום הלב שלא נותן לנו להרגיש את כוחה וחשיבותה של התפילה, ולכן צריך להתאמץ הרבה יותר, וכשהתפילה היא עמוקה עד כדי דמעות אפשר לבקוע את הטמטום ולסלקו ולהתקרב אל ה', כי שער זה לא ננעל מעולם.

משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות

איתא במסכת סוטה (דף מח.): רשב"ג אומר: מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות רבי יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות. 

וראיתי בספר שפתי חיים (מועדים ג') שכתב בשם המהר"ל זצ"ל שהכונה היא, שהיום, אפילו שבחיצוניות נראה הכל אותו דבר אבל כבר לא שבעים מזה! וזה לא רק בפירות אלא בכל דבר. ולכן עושים היום כל מיני דברים של גשמיות, והכל כדי לחפש הרגשת "שובע", ופשוט הוא שלמרות שיעשו כל מיני תחבולות כדי להשיג האושר וכל זאת בגלל החורבן לא יוכלו להשיגו, ולכן צריכים עוד ועוד ועוד ולא שבעים משום דבר. והכל נובע מצד החורבן של בית המקדש. 

ומאידך גיסא מבואר בגמרא במסכת תענית (דף כג.) שבימי שמעון בן שטח היה יורד להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, ובזה לבד הספיק, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים כדינרי זהב, ושמרו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם. 

ובמסכת כתובות (דף קיא:) מסופר הרבה על ברכת פירות א"י ומה שהיתה זבת חלב ודבש עד חורבן בית שני, כמו למשל: "קלח של כרוב היינו עולים ויורדים בו בסולם", "מכרם אחד יכלו לבצור כל יום ג' מאות אשכולות גדולים", "הביאו לפניהם אפרסק של ה' סאין אכלו שליש, הפקירו שליש ונתנו לפני בהמתן שליש", "מדקל פלוני היינו גודרים מאה ועשרים כור לשנה", "אמר רבי יעקב בן דוסתאי מלוד לאונו שלושה מילין פעם אחת קדמתי בנשף והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים", "אמר ריש לקיש לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של ציפורי והוי שיתסר מילין אשיתסר מילין". 

וכל השפע העצום הזה נאבד מחמת חורבן בית מקדשנו.

ערכו הגדול של "רגע" אחד בתוך בית המקדש

המדרש רבה (בראשית סה, כב) מספר על יוסף משיתא שחזר בתשובה למרות העונשים המרים שענשו אותו. וזה לשון המדרש: יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו, יכנס מהם ובהם תחילה (שיראו לנפשם מהכנס שם - עץ יוסף), אמרין ליה עול ומה דאת מפיק, דידך. (תכנס ומה שאתה מוציא יהיה שלך). נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לו, אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו אלא עול זמן תנינות (תכנס עוד פעם שנית) ומה דאת מפיק, דידך. ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (ספסל עב שמגררין בו את הנסרים - עץ יוסף) והיו מנסרים בו, היה מצוח ואומר וי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.

מדברי המדרש הללו למד הגאון מפונוביז' זצ"ל לימוד נפלא, שרואים מזה "שרגע אחד שנמצאים בתוך ביהמ"ק, די בכוח קדושה זו להשפיע על האדם לחזור בתשובה"!

נורא נוראות!

גודל מעלת ה"רצפה" של בית המקדש!

ובספר יערות דבש (ח"א דרוש יא) הביא דבר נפלא על גודל מעלת רצפת בית המקדש וכדאי לצטט מלשונו: והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר, כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת, והוא כי המקום היה אדמת קודש, והדורכים עליה השיגו חכמה ונדבקה בהם רוח הקודש, ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל, שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה, כדי שישיגו שפעת קודש מהאדמה, וזהו "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ואין ראוי להפסיק ולבטל בהשגת קדושה.

וכעת בעו"ה אשר חרב, אנו לובשים מנעלים, כי בטלה הקדושה בעו"ה.

סגולת האפר פרה

עוד דבר שהיה לנו בזמן שביהמ"ק היה קיים הוא, שהיו זוכים לטהרה מכל מיני טומאות, כאשר היה אפר פרה אדומה שמטהר את האדם. ומובא בספר מדבר קדמות להגאון הרב חיד"א זצ"ל (א, כו) דבר נפלא ביותר וז"ל: ואני בעניותי פשיטא לי דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על יד אליהו זכור לטוב, ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, לבי אומר לי שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענותנותו.

בזמן בית המקדש היה כל אחד שרוי בשמחה עצומה 

בילקוט שמעוני (תהילים, תשנה) עה"פ "יפה נוף משוש כל הארץ", אמר רבי יצחק שהיתה משמחת כל הארץ. אדם עובר עבירה ודואג, אמר רב נחמן עלה לירושלים והקריב קרבן ונסלח לו, ויצא משם שמח.

ובעצם, אין שמחה גדולה מזו, שאדם שאין לו עבירות, הנשמה שלו שרוייה בשמחה, כי העבירות הם המביאות עצב לאדם.

וכבר היה פעם אחת שראו ילד קטן שהיה מאוד שמח והרב מבריסק זצ"ל שאל את מקורביו, האם יודעים אתם למה באמת הילד שרוי בשמחה עצומה ואדם מבוגר לא? וכל אחד מהנמצאים שם ניסה להגיד הסבר כגון: בגלל שלילד אין דאגות פרנסה, לילד לא אכפת אם לא מכבדים אותו, לילד אין הכרה בהרבה דברים שחסרים לו וכו'. עד שהרב מבריסק זצ"ל דחה את כל ההסברים ואמר שהאמת היא שילד תמיד שרוי בשמחה, וההסבר לזה הוא בגלל שהקב"ה ברא את הנשמה שמחה, אלא שהמבוגרים מקלקלים את אותה שמחה על ידי העבירות שלהם...

והיום כולם רצים לכל מיני דברים כל היום וכל הלילה, וכל מטרתם היא רק להשיג שמחה, אבל אם היה ביהמ"ק קיים היינו ממילא משיגים שמחה עצומה בכל יום ויום!

מעלת הקרבנות

הגמרא במסכת יומא (דף לט:) אומרת: אמר רבי יצחק בן טבלאי למה נקרא שמו (של ביהמ"ק) לבנון? מפני שמלבין עוונותיהם של ישראל. 

בזמן שבית המקדש היה קיים היו שם קרבנות שהיו מכפרים על כל העבירות, וכמו שכתוב במדרש רבה (במדבר כא, כא): אמר ר"י בר ר' סימון, מעולם לא היה לן אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום. ולכן לא היה לן אדם בירושלים ובידו עוון. וכן היה שם קרבן חטאת שכל מי שעבר וחטא, היה מביא קרבן חטאת ובזה היה מתכפר לו. 

וזה היה דבר עצום ונורא, אלא שאנו לא מחשיבים זאת, ולא מתפעלים מטובה זו כי חסרה לנו הערכה של חטא. כלומר, לא יודעים מהו חומר החטא.

וכדאי להביא דוגמא קטנה מה צריך לעשות בזמנינו כדי לכפר חטא דרבנן.

מובא ברמ"א הל' שבת או"ח סוף סי' שלד: ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה. וצריך כפרה זו אפילו לאיסור תחומין שאסור מדרבנן כמבואר במ"ב ס"ק ע"ז בשם המג"א.

ובבית יוסף (או"ח סי' רסג ס"ט) הביא מעשה שהיה וז"ל: וזה הדבר שפסקו על רבי אברהם ורבי יעקב אחיו כי באו לעיר בליל שבת כשהקהל יוצאים מבית הכנסת ולא נתנו להם הקהל שלום, ולא הניחום ליכנס שחרית לבית הכנסת כדי שלא יקחו אחרים מהם קל וחומר, ובאחד בשבת גזרו עליהם צום ז' שבועות חמישים יום רצופים חוץ משבתות וראשי חדשים ולהשלים נ' ימי המעשה בצומות ומלקיות. ועוד גזרו עליהם לתת מממונם לפדיון נפשם לקופה של צדקה, ואח"כ גזרו עליהם בי"ב חדשי השנה ג' ימים בכל חודש שני וחמישי ושני שהם ל"ו ימים כנגד ל"ו כריתות שבתורה. אבל אם חס ושלום היו עושין כן בזדון היו מחמירין להוסיף עליהם עוד שלא להתגלח, ולהתנדותם שלושים יום, וכל המחמיר בזה יניחו לו ברכות על ראשו. עכ"ל. 

רואים מזה עד כמה שהיו צריכים להתענות כדי לכפר חטא אחד, ובזמן בית המקדש היינו מתקנים את כל זה בהבאת הקרבן, ודבר זה הפסדנו כיום שאין לנו בית המקדש.

אפשר להגיע לזה רק על ידי כח הציור

וכדי שנוכל לעבוד על זה, היה אומר המשגיח רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל (לקט רשימות) שתנאי באבלות הוא שצריכים "להרגיש שחסר", ואם לא מרגישים קשה מאוד להגיע למצב של אבלות. ולזה אפשר להגיע רק ע"י "כח הציור", שיצייר האדם לעצמו איך היתה ההרגשה בזמן ביהמ"ק, ולמשל שיחשוב על זמן שהיה לו עונג נפלא, כגון שהיה במקום יפה או איזה שעה של הצלחה ושל התרוממות וכדומה, וידע שזה כלום כלפי ההרגשה של הנעימות והטוב שהיה בירושלים. וכן על זה הדרך צריכים לצייר שאר דברים כגון כובד החטא וההרגשה הנפלאה של מחילת העוונות שהיה לנו שם וכו'. ורק בדרך זו נוכל לקרב את הדברים אל לבנו, ואז נוכל להתאבל נכונה על עיר תפארתנו ירושלים הקדושה שתבנה במהרה אמן.

 - - - מעבר לחלק השו"ת - - -