המן הלשין בשביל שהיתה עינו צרה בפיאות

מאמר א

בן איש חיל, דרשות לשבת זכור, דרוש ב'

א. המן הלשין בשביל שהיתה עינו צרה בפיאות. 

ב. מזמן קדמון היתה דרך אבותינו להניח פיאות גדולים.

ג. סימן הפיאות חביב יותר מן סימן המילה.

ד. מי שאינו נזהר בפיאות קלקל גם סימן המילה.

ה. המקלקל סימנים אלו נדבקים בנפשו חיצונים בהילוכה לגן עדן.

ו. במה זוכה האשה שאין לה פיאות.

[ב"ה כבוד הרב שליט"א מסר מאמר נפלא זה: 'חובת גידול הפאות במשנתו של הבן איש חי זצוק"ל' 23.02.2025]

ונשובה להמאמר אשר פתחנו בו (מגילה טז ע"ב): "לַיְהוּדִים הִיְתָה אוֹרָה" (אסתר ח טז) זו תורה, "וְשִׂמְחָה" - זה יום טוב, "וְשָׂשׂן" - זו מילה, "וִיקָר" – אלו תפילין, וכן הוא אומר (דברים כח י): "וְרָאוּ כָּל עַמִּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךְ", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש.

וקשה, הוה ליה למימר כסדר עשייתם: תחילה לובשים תפילין בבוקר, ואחר כך עושין המילה כשיזדמן להם, כי זריזין מקדימין למצות ומלין בבוקר תכף אחר תפילה, ואחר כך יעסקו בתורה, ואחר כך יעשו סעודת יום טוב.

ונראה לי בסייעתא דשמיא, דנקיט תורה תחילה כי בה היה עיקר החידוש, שחידשו קבלתה באותו זמן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פח ע"א): "הדור קיבלוה בימי אחשורוש'. וזה עיקר הזכות שהגן עליהם אותו זמן שנעשה להם נס ועשו שמחת יום טוב, ולכן אחר תורה נקיט שמחת יום טוב, שהוא יום טוב שנקבע בעבור הנס שזכו לו בזכות התורה,

אך מאחר דגוי שעסק בתורה חייב מיתה, צריך לכל יהודי שני עדים שיעידו עליו שהוא יהודי, כדי שיהיה יכול לעסוק בתורה, והעדים הם: האחד הוא אות ברית מילה, והשני הוא אות דתפילין, ולכן אחר שאמר, 'אורה זו תורה, ושמחה זה יום טוב' שזכינו אליו מכח קבלת התורה, זכר שם העדים המעידים על האדם שהוא יהודי, שאז יכול לעסוק בתורה, והם: האחד 'ששון' - זו מילה, והשני 'ויקר' - אלו תפילין. ומאחר שהמילה היא קבועה באדם בימים ובלילות, מה שאין כן התפילין שהוא רק ביום, לכך זכר המילה קודם.

אמנם הטיל ווי"ן בכולם, כדי לרבות בכל אחד מהם דבר הדומה ושוה לו, יען כי קיימא לן (מסכת כלה פרק ג, פסחים ה ע"א): כל וא"ו הוא לרבות. לכן הטין ו' ב'שמחה', שהיא שמחת יום טוב של הפורים, שחייב אדם לשמוח בו ביום, ובא לרבות באות ו' שמחה של אחרים, שחייב אדם לשמח אחרים בו ביום, דלכך תיקנו מתנות לאביונים כדי לשמחם, וכן משלוח מנות גם כן הוא בשביל שמחה, שכל אחד ישמח את חבירו כשישלח לו מנות.

וגם הטיל ו' ב'ששון' זו מילה, לרבות מילה אחרת שהיא ערלת הלב, דכתיב (יחזקאל מד ז): "בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ" וכו', והיינו שכל אדם נולד בשתי ערלות: האחת ערלת בשר, וזו ערלה חיצונה שבגיד שהיא גלויה לכל. והשנית ערלת לב, היא זוהמת הנחש הקשורה ודבוקה בלב. וכאשר ימולו ערלת הבשר - אז נימול גם כן מערלת הלב, שתתפרד ממנו זוהמת הנחש הקשורה ודבוקה בלב, ולכך צריך שיהיה המוהל ירא שמים. אלא שזו ערלת הלב שהיא פנימית לא נדחית לגמרי בשעת המילה, אלא ישאר רושם שלה דבוק, ולזה הרושם צריך טרחה גדולה ולא ינקה כולו אלא במשך ימיו של אדם בעסק התורה והמצות, דכן הטבע מחייב: בגד שנשפך עליו תבשיל של שומן, הנה לכלוך הרב יוסר ברחיצה ראשונה, אך הרושם הבלוע צריך לו כמה רחיצות עד שיתנקה לגמרי, וכן הענין כאן. ומכל מקום, רוב זוהמת הנחש שהיא ערלת הלב יוסר מעת שנימול מערלת בשר, נמצא בעת המילה נעשה לאדם שתי מילות: אחת מערלת בשר שהיא גלויה, ואחת מערלת הלב שהיא נסתרת, ולכן הטיל ו' ב'ששון' זו מילה, לרבות מילה של ערלת הלב שבאה כאחד עם מילת ערלת הבשר.

והטיל ו' ב'יקר' - אלו תפילין, היינו לרבות הפיאות, שהם גם כן אות של היהדות. והתפילין מונח עליהם. ולכן סיים בדברי רבי אליעזר שאמר 'אלו תפילין שבראש', כי תפילין של ראש הוא מונח על הפיאות. דבלאו הכי קשה: מאי רבותייהו דשל ראש, והלא הפרשיות הם שוים, יד וראש ביחד? אך בזאת איכא רבותא בשל ראש, שהוא אות הנצמד יחד עם אות של הפיאות.

ובזה יובן דבר המלשינות של המן באומרו: "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים" (אסתר ג ח). וקשה, כיון דאמר: "שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" הרי נודע מזה ד: "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים"? ועוד, מאי מלשינות זו, והלא כל אומה יש לה דת בפני עצמה, וכמה מיני אומות תחת ממשלת אחשורוש ואינם שוים עמו באמונת הדת?

וכפי האמור מובן היטב, דכונתו לומר: אף על פי שיש לכל אומה דת בפני עצמה, ואינה שוה עם דת המלך, אין זה השינוי ניכר בחוש הראות, כי בסתר כל אחד נוהג ועושה כפי דתו, אבל ישראל שינוי הדת שלהם הוא ניכר בסימנים הנראים בחוש הראות, וכל רואיהם יכירום דהם מובדלים מדת המלך, כי קבוע בגופם סימנים מובהקים של היהדות שהוא המילה והפיאות, והרי ניכר בחוש הראות כי המלך וכל האומות ערלים ואין להם פיאות. ונמצא המילה והפיאות הם קול קורא וצועק, דהם: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג ט), ונמצא "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת" להדיא, ומובדלים מדתי המלך להדיא.

ונראה דמלשינות זאת עשה המן בשביל שהיתה עינו צרה בפיאות, שהיה דרכם מזמן קדמון להניח פיאות גדולים. ואם היה המן בזמן הזה לא היה מלשין על הפיאות, כיון שרואה רוב ככל אין הפיאות ניכרים בהם.

נמצא הפיאות והמילה, הם שני סימנים מובהקים קבועים בגוף האדם, שמעידין על היהדות של היהודי, שבהם ניכר שהוא יהודי, ולכן נאמר על ישראל (ישעיה סא ט): "וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'", שאם יהודי אחד יעמוד בין אלף נכרים, הוא ניכר ומסוים שהוא יהודי מחמת הפיאות שלו, כי הוא סימן גלוי.

והנה שתי פעמים פאה עולה מספר קבע, דפיאות אלו שתים הם קבועים בגוף האדם, וכן המילה גם כן היא בשתים: אחת בערלת בשר, ואחת בערלת לב, וכשעושין מילה לערלת בשר נעשה מילה לערלת לב, וכמו שכתבנו לעיל. נמצא המילה גם כן היא שתים, ומספר מילה עם הכולל פ"ו, ושתי פעמים פ"ו עולה מספר קבע, שגם זו היא קבועה בגוף האדם.

ואמרתי, מוכרח להיות שני סימנים ליהדות, אחד מן הלאוין ואלו הפיאות, שהוא לאו ד: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט כז), ואחד מצד העשין והיא המילה, שהיא מצות עשה של "יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא יב ג), ולכן סימן המילה שהיא מן העשין הוא מכוסה, כי העשין הם סוד החסדים שהם מכוסים, והפיאות שהם מן הלאוין הם מגולין, כי הלאוין הם סוד הגבורות שהם מגולים, בסוד: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז ה).

והמבין יבין, מי שאינו נזהר בפיאות הרי זה קלקל גם סימן המילה, כי יאמר השטן: זה האדם גם סימן המילה אין לו חפץ בו אלא מואס בו, אך מה יעשה, אי אפשר לו להסירו מעליו כאשר הסיר הפיאות, כי הנימול אינו יכול להחזיר ערלתו אליו, ובעת שנימול היה בן שמונה ימים ואביו מלו בעל כרחו, והראיה: הסיר הפיאות מעליו עתה כשהגדיל. ולפי קטרוג זה של השטן, המשחית פיאות שלו יצא קרַחַ מן הפיאות ומן המילה, ועל זה אמר הנביא בדבר ה' (ירמיה ב כא): "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" רוצה לומר, איבדתם הסימנים ונהפכתם לי, שנעשיתם: "סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" דאין הבדל ביניכם ובין הנכרים, תחת אשר היו מכירים אתכם "זֶרַע בֵּרַךְ ה'".

ואל יאמר האדם: כיון שאני יהודי באמת, מה לי לחוש אם יכירוני שאני יהודי או לא יכירוני? דע, כי מלבד הגרעון וחסרון שיהיה לאדם בעולם הזה מדבר זה, הנה גורם עוד נזק לעצמו בפטירתו, כשהולך מעולם הזה לעולם הבא, והוא, כי כל נפש כשתצא מן הגוף בעת הפטירה, אי אפשר שתלך לבדה בלתי התלבשות הגוף, וגם אי אפשר שתתלבש בגוף חומרי, אלא הקדוש ברוך הוא מזמין לה גוף חומר זך, שאינו נראה בחוש הָרְאוּת לאדם חומרי, וזה הגוף הוא שלם ברמ"ח איברים ושס"ה גידין, ומוכרח שגם הפיאות והמילה נסמנים באותו הגוף שמתלבשת בו הנפש אחר פטירתה מעולם הזה לגן עדן. ונודע כי כל נפש בהילוכה לגן עדן פוגעת תחילה בקליפות וחיצונים שהם חוץ לגן עדן, כמו שכתוב (בראשית ג כד): "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" וכיון שפוגע האדם בחיצונים אלו, צריך שיהיה לו סימן שיכירו בו שהוא יהודי: "זֶרַע בֵּרַךְ ה'" כדי שיבדלו ממנו ולא יתאחזו בו, וכיון שנראין בו סימנים אלו של פיאות ומילה ניכר שהוא זרע ישראל, וכמו שכתוב (ישעיה סא ט): "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" אבל אם בעודו בעולם הזה מקלקל סימנים אלו, אז גם באותו הגוף שלו שהוא חומר זך, אין ניכרים סימנים אלו של פיאות ומילה, ואז לא יהיה ניכר לחיצונים והם נאחזים ונדבקים בו, כי יחשבו שהוא מסטרא דילהון, ואין נזק יותר גדול מזה בעולם.

ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (שמות כא ג): "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" והוא, דידוע שהאדם בתחילתו יאירו בו מוחין דקטנות, שהם ג' שמות אלהים, וכאשר ביארתי בסייעתא דשמיא בזה בדרשותי על התורה (בן איש חי דרושים פרשת משפטים), והם שלש פעמים פ"ו, וזהו "בְּגַפּוֹ יָבֹא" - רוצה לומר בג' פ"ו, שהם שלשה שמות אלהים שהם שלש פ"ו, יבוא לעולם הזה. ו: "בְּגַפּוֹ יֵצֵא" - רוצה לומר ג' פ"ו יצא מן העולם, והם פאה מימין שמספרה פ"ו, ופאה משמאל שמספרה פ"ו, והמילה שעולה מספרה עם הכולל גימטריא פ"ו, ובשלשה סימנים אלו שהם שלשה פ"ו יצא מן העולם, כי ניכרים בגופו כנזכר לעיל, ואז יהיה ניצול מאחיזת החיצונים.

ואמר עוד: "אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" - פירוש: אף על פי ששני סימנים אלו לא שייכי באשה, ואם כן במה תהיה האשה ניכרת ביציאתה מעולם הזה שלא יתאחזו בה החיצונים. לכך אמר: "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" שאם האיש נזהר בחייו בסימנים אלו, יהיה הרושם של סימנים אלו חופף גם על גוף אשתו ביציאתה מעולם הזה, ובזה תהיה ניכרת לחיצונים ולא ידבקו בה. וכיוצא בזה ביאר רבינו האר"י ז"ל (שער מאמרי רשב"י דף ב ע"ד) במצות עשה שהזמן גרמא, שהנשים יהיו נשלמים ומאירים בהם מכח האנשים. ולזה אמר: "וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ" - רוצה לומר, באורות הסימנים שהיו עמו תצא בהם גם אשתו מעולם הזה, ובזה תהיה ניכרת ושמורה.

ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב (שמות יט ה): "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" כי מצוות אלו שהם הסימנים המבדילים את ישראל מן הָעַמִּים, הם דוגמת הסגו"ל, שהפיאות הם שתים, אחת מימין ואחת משמאל, והמילה היא באמצע ביניהם, כמו סגו"ל שהוא נקודה מימין ונקודה משמאל ונקודה באמצע. ולכן אמר (ירמיה ב כא): "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" דאותיות "אֱמֶת" הם א' בראש אלפ"א בית"א, ת' בסוף, מ' באמצע, דוגמת הסגול. ולזה אמר (תהלים צא א): "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" – 'סתר' ראשי תיבות סוף תוך ראש, רמז למצוות הפיאות והמילה, שהם אחת בראש ואחת בסוף ואחת בתוך, ואז: "בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" – שלא יהיה ניזוק מאחיזת החיצונים, "וְגָבַר יִשְׂרָאֵל".

- - -

קרדיט: הרב ינון בבילה שליט"א, מחבר הקונטרס הנפלא 'הפאות במשנת הבן איש חי' - לכתבה לחץ כאן.