יום השנה: רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל

יום השנה: כז' בשבט.

הרב זצ"ל עם יבדלחט"א בריקוד משותף בשמחה משפחתית.

מעשה שהזמין הרב אדלשטיין את הרב גלינסקי לסעודת הודיה אצל אנשי צבא:

הרב אדלשטיין זכרונו לחיי העולם הבא הזמין את הרב יעקב גלינסקי לעצרת הודיה ברמת השרון, זה מקום של חברה קצינים וזה... בית כנסת של אנשי צבא קבע, נו נסעתי, הגעתי

והגבאי ישר אמר: "לא נהוג שרבנים נושאים כאן דרשות!"

שאלתי: "אז בשביל מה באתי?"

הוא אומר: "אתה יכול לעשות סימפוזיון", ערב של שאלות ותשובות, "ולהיות מותקף כל הערב? לא! תודה",

אבל עליתי לבמה ואמרתי: "דרשה אתם לא רוצים לשמוע נכון? אבל סיפור אתם מוכנים",

- "כן כן..."

"פתחתי ואמרתי: "בפוזנה עירו של הגאון רבי עקיבא איגר זכר צדיק לברכה נעצה ההשכלה את טלפיה, סחפה רבים וערערה אמונתם של אחרים, בין הנפגעים היה התוקע הוותיק, משרבו הרינונים העבירו הרב ממשרתו, זהו הוא היה רפורמי משכיל.

הוא התאונן בפני מושל העיר: "מה? בשביל שאני שוחר קידמה פסלני הרב מלתקוע בשופר למרות שאני שומר תורה ומצוות!?"

הסכים המושל שנעשה לו עוול ושלח לרב העיר, הגיע ושאל לפשר ההדחה,

נענה הרב: "אדוני המושל אדם זה כפוי טובה, לא זו בלבד שלא הדחתיו אלא העליתי אותו דרגה, אדוני המושל! תאמר לי, איזה יום הכי מקודש ליהודים?" {את זה גם המושל ידע}

- "יום הכיפורים!"

"ובכן ידע המושל - יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר, והשעה הקדושה ביותר זה צאת יום הכיפורים, ואז מגיעים לפסגה אחרי תפילת הנעילה, ובפסגת הפסגות תוקעים בשופר! ובתקיעה הזו אנחנו מכבדים אותו!"

- "אה! ככה?" התפעל המושל, "אלף סליחות!" התנצל שהטריד את כבודו בשביל נרגנות שווא,

קרא לתוקע שהדיחו אותו והוכיח אותו על פניו "לא סיפרת לי שמינו אותך לתקוע בתפילה החשובה ביותר ביום צומכם!"

התוקע לא ידע אם לצחוק או לבכות, איך יסביר לגוי שתקיעות ראש השנה זה מצוה מן התורה ובתקיעה בסיום הצום זה רק מנהג? הגוי לא יבין זאת,

אז הוא בחר לענות לו: "תשמע, אין להשוות! בראש השנה תוקעים מאה קולות, וביום הכיפורים רק תקיעה אחת!"

אה! זה הגוי יכול להבין,

המושל חתם את השיחה ואמר: "הבלים! השופר בידך - תתקע כמה שאתה רוצה!"

ואז אמר הרב יעקב גלינסקי לאנשי הקבע: "אני, גם כן השופר עכשיו בידי – המיקרופון, ואני אתקע באו כמה שאני רוצה עכשיו",

כולם חייכו הסכימו.

מתוך השיעור: 'הנצחון בכח התפילה'

דרשת הרב אמנון יצחק בשבע ברכות של נכד הרב אדלשטיין,

כתבה: ברוך דין האמת: הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל

ביטוי נוסף המעיד על ההכרה הפנימית העמוקה שליותה את החפץ חיים בדבר עראיות העולם הזה,

ברמת השרון התגורר אדם יהודי בשם מר אברהם תיקן, קודם מלחמת העולם השניה זכה לבקר אצל החפץ חיים

וסח לימים לרבי יעקב אדלשטיין המרא דאתרא: 'הגעתי אל ביתו של החפץ חיים ונכנסתי לקודש פנימה לבקש את ברכת מרן על הצלחה בפרנסתי,

החפץ חיים במקום תשובה שאל אותי: 'האם יש לך בית?'

'ודאי!' עניתי, כשכולי מופתע מעצם השאלה, 'ברוך ה'! יש לי בית'.

'הבית לא שלך!' ממשיך החפץ חיים לומר לי,

'הבית שלי! לא שלי?!' תמהתי, הפליאה הולכת וגוברת: 'הוא לא שלי?! ודאי שהוא שלי!'

'לא!' החפץ חיים חוזר על דבריו:' הבית לא שלך!'

'אבל רבי!' אני אומר לו כמתגונן:' מדוע הבית לא שלי? הרי לא גנבתי אותו מאיש, רכשתי אותו בצדק וביושר'.

הסביר לי החפץ חיים את הכוונה באמרו: 'הבית הזה עליו אתה מדבר הוא לא הבית שלך, בית זה לא ישאר אצלך לעולם, אתה בסך הכל דר פה בעולם הזה, הקביעות של האדם תהיה בעולם הבא, הבית שלך זה המצוות שאתה עושה, זה הבית האמיתי שלך!'.

כך אמר לי הסבא קדישא ופטר אותי לשלום. לא חלפו שנים רבות ופרצה המלחמה הנוראה, הגרמנים ימח שמם פלשו לעירנו ולקחו לנו את הכל, וגם את הבית בו גרתי, שהתעקשתי לומר: 'שהוא שלי!' לקחו ממני וסילקו אותי מביתי ואחוזתי, וריכזו אותי יחד עם כל יהודי העיר. לאחר מכן לקחו אותנו מחוץ לעיר, ציוו לחפור שוחות, בתום מלאכת החפירה הרשעים הארורים פקדו שנתייצב להסתדר בשורות משני עבריהם וירו בנו מנשק אוטומטי ונפלנו כזבובים אל תוך הבורות (הי"ד). בחמלת ה' עלי ניתנה לי נפשי במתנה, כי לאחר שנפלתי והתמלאתי בדם של כל ההרוגים סברו המרצחים שאינני חי ועזבו את המקום,

שכבתי עד רדת לילה והוברר: שנפצעתי רק ברגלי, זחלתי החוצה מבור תחתיות אל היער ועזרני ה' לעבור את שנות האימה ולשרוד בחיים, אז הבנתי את דברי החפץ חיים אלי, באותו יום שזכיתי להקביל את פניו: 'הבית עליו אתה מדבר הוא לא הבית שלך! בית זה הרי לא יישאר אצלך לעולם, אתה בסך הכל רק דר פה בעולם הזה, הקביעות של האדם תהיה בעולם הבא, הבית שלך זה המצוות שאתה עושה, זה הבית האמיתי שלך!'.

מתוך השיעור מסדרת מח' קניני התורה: 'קניין כ"ד - המכיר את מקומו - חלק א''

ככה הציל החזון אי"ש אלפים בפוניבז'!!

מספר רבי יעקב אדלשטיין: 'מרן בעל החזון אי"ש ביקש פעם לעשות מהפיכה בישיבת פוניבז', כלשונו הוא קרא לשני תלמידים בישיבה, אני הייתי שם" הוא אומר, "עם הרב יעקובוביץ מהרצליה, והוא אמר כך...

החזון אי"ש אמר כך: "מתוך מה שמגיעים אלי לדבר בלימוד הבחנתי שהגיעו לישיבה בחורים צעירים רבים והם גם בעלי כישרונות, ורואים שהם הולכים חלילה לאיבוד, הם מתייאשים מהר, חשים עצמם בודדים, מוכרחים לעשות משהו כדי שהבחורים המבוגרים ימצאו זמן לקרב אותם. יקחו לעצמם זמן לשבת עמם, והוא ביקש מאיתנו שנטפל בענין".

אמרתי לו: 'שהאלטער בחורים - הבחורים המבוגרים לומדים ברמה גבוהה יותר ובעיון, וקשה למצוא זמן בשביל ללמוד עם בחורים שרק עכשיו החלו ללמוד בישיבה, והעיקר שהזמן דוחק וקשה למצוא זמן פנוי לכך'.

החזון אי"ש השיב על דברי ואמר כך: "אם כשתדבר עם הבחורים הם ידחו את הבקשה ויגידו כדברים הנ"ל, את הטעם שאתה אמרת שהם לומדים בעיון וקשה להם לרדת ברמה ולדבר עם הצעירים, אז תגיד להם, 'תפילין אתם מניחים? - הרי אין זמן! צריך ללמוד, למה אתם מניחים תפילין? כיון שזו מצות עשה, נכון, מה הם יגידו? - 'מצות עשה!' גם זה מצוה שאינה יורדת בערכה ממצות הנחת תפילין להקדיש ביום זמן לטפל בבחורים הצעירים!'" כך אמר החזון אי"ש.

שבנו להיכל הישיבה וליקטנו סביבנו קבוצה של בחורים מבוגרים ואמרנו לפניהם את הדברים שיצאו מנהמת ליבו של החזון אי"ש, השומעים התרגשו לשמע הדברים! מיד נטלו דף ועט, עשו רשימה של מבוגרים וצעירים וסידרו זוגות זוגות, מבוגר וצעיר, מבוגר וצעיר, וקבעו כל יום זמן כחצי שעה ושעה ללמוד עמם.

אתם שומעים?

הצלה של כל הבחורים שמתייאשים אחר כך ועוזבים את הישיבה, והם כישרוניים, למה? כי הם רואים: כולם מרחפים בעולמות העליונים, הם עוד נמצאים כמו גוזלים בקרקע, לא מצליחים להתרומם, עוד לא יודעים איך לעוף, ומרגישים פה: אוירה חשמל! והם מרגישים שזה לא זה, אז הם מרגישים: 'אולי אני לא מוכשר?' והם לא יודעים שהם בעלי כישרונות! רק צריך להשקיע בהם!! ככה הציל החזון אי"ש אלפים בפוניבז', רק באמירה אחת שלו, 'מצות תפילין אתה מקיים? למה? ביטול תורה, לא? לא, אתה מבין שזה מצות עשה, זה לא פחות מהנחת תפילין'. זהו.

מתוך השיעור: 'קניין מ"ד - הלומד על מנת ללמד'

וסיפור אחרון בזמן החזון איש בענין מעשר כספים.

שמענו מהגאון רבי יעקב אדלשטיין: 'פגשתי פעם את רבי גליקסמן בנסיעה בתחבורה ציבורית,

וסיפר לי: 'שכל חודש נוסע למקום פלוני, ליטול תרומה מפלוני, שאשתו פעם אחת הפילה את העובר רח"ל, ולפעם הבאה חשש מאד מפני הבאות! וסיפר זאת לאחד ממכריו, וזה הציע לו ליטול עצה מן החזון איש.

פלוני זה הגיע לבית רבנו ותינה בפניו צערו.

'כיצד נוהגת היא עם הצפרניים?' שאל רבינו, מה היא עושה עם הצפרניים אחרי שהיא מורידה מסירה אותם?

השיב לו: 'זהירים אנו בזה!'

אמר לו רבינו: 'שלא ישמע לרופאים! ושאם ירצה ה' תלד אשתו בן זכר בריא ושלם', רק ביקש עליו: שיקבל על עצמו שיתן 'מעשר כספים' מרווחיו',

והוא הבטיח!

כשקם לצאת חזר לרבינו בטענה:' כבוד הרב! עולה חדש אני, ויש לי הוצאות רבות לשיקום ביתי, ולכשירווח לי אתן מעשר...'

אז הגיב לו רבינו: 'כבר עתה יצר הרע מתחיל, לא זו הדרך, תקבל על עצמך עתה: מיד לתת מעשר!'

וקיבל עליו, כמצות רבינו.

בשעה טובה נולד לו בן!!! ורבינו נתכבד בסנדקאות.

לאחר תקופה שוב הרתה אשתו והיתה בסכנה,

ורבינו שאל אותו: 'מה עם המעשר?' ויעץ לו לעמוד בקבלה הזאת, ואח"כ נהיה קבלן גדול!!

דהיינו; שבזכות שקיבל עליו את הקבלה לתת מעשר כספים - זכה להיות קבלן! והיה נותן סכום עתק למקומות תורה!!

מכרו זה ששלח אותו לחזון איש הציע לו - מה שראוי להציע לכל אלה שלא עושים כך: קיבלת ברכה מהחזון איש, מן הראוי ליתן גם לכולל חזון איש...!' 

זה בדרך כלל אנשים "שוכחים" המקום שהם קיבלו את הברכה שמה הם לא נותנים. למה זה? כפיות טובה! שלא להרגיש חייב למקום, כאילו אני חייב, אני נותן למי שאני רוצה, אני אתן למי שאני רוצה.

במשך השנים הפסיק לתת מעשר כספים - וירד הלה מנכסיו... (ל"ע).

מתוך השיעור: 'גדולה צדקה'.

יהי רצון: שנזכה לדבוק במידותיו הטובות! ויהיה מליץ יושר עבורנו לגאולה שלימה ברחמים מהרה - אמן!